קיבלנו הרבה עצות טובות היכן כדאי לנו לסיים את הטיול ולהשאיר את הסירה, אבל הלב וגם אינסטינקט של חיות נודדות משך אותנו לנקודה שבה הכל התחיל – יוון. הים התיכון שבדרך הלוך היה לנו עצום ואינסופי, נראה בדרך חזור קטן ואינטימי. ועדיין, בין עמודי הרקולס לאיתיקה מפרידים מאות מיילים, ככה שכצפוי

את הפוסט הזה כתבנו בהורטה (Horta), הלב הפועם של קהילת השייטים באמצע האוקיינוס ​​האטלנטי ואנחנו שולחים לכם  אותו מגיברלטר. רבים שפגשנו וביקרו כבר באיים האזוריים סיפרו לנו בעיניים נוצצות שקבוצת האיים הזאת היא מהמקומות היפים ביותר בכוכב שלנו. מהיכרות אינטימית עם מעשיות של יורדי ים  הנחנו

ההפלגה מברמודה לאיים האזוריים היא החלק העיקרי בחציית האוקיאנוס האטלנטי חזרה לים-תיכון. המרחק לא ארוך מדי, רק כשבועיים הפלגה, ורובו עובר ברצועת הרוחות המכונה "המשתנות" (Variables). ככה שבדרך ניתן לפגוש ים חלק, רוחות מכל הכיוונים וגם סופות שדוהרות מזרחה כמו קטרים זועפים. התחזיות מדויקות

בלי יותר מדי ברירה המשכנו להפליג בנתיב החורבות שהשאירו אחריהן סופות ההוריקן. הגענו לאיי הבתולה. פעם, בלי לדעת שום דבר, רק הייתי מגלגל בראש את הצירוף "איי הבתולה" ובלוטות הדמיון שלי היו מתחילות לרייר: ערסל תלוי בצל עצי קוקוס, חול לבן, מים צלולים, מוזיקה קריבית מתנגנת ברקע ונשים שחומו

השייט בין האיים הקריביים מרגיש כמו לונה-פארק. לאורך חופי האיים בצד המערבי החסוי מהרוח, המים חלקים, המפרשים רפויים והמנוע מטרטר. בשלב הזה של השייט האורחים, אם ישנם, מביטים אל האופק, מהרהרים ברעיון לקנות סירה ושוקלים קעקוע של עוגן על הזרוע. רגע אחרי, כשקצהו של החרטום יוצא מצילו של האי, מתחיל מחול

טובגו הוא אי יפה. כבר מרחוק היה אפשר לראות את יערות הגשם נושקים לקו החוף הצהוב וצוקי גרניט שחורים משכשכים רגליים במי טורקיז. הטלנו עוגן לחופו של כפר דייגים שהמקום הכי תוסס בו הוא הספרייה העירונית. אבל לא מצאנו מרגוע. הספרנית הייתה קשוחה, הגלים התגנבו למפרץ וטלטלו את הסירה, ואחרי כמה שבועות

האמת שממש לא היינו להוטים לצאת שוב לדרך. השייט הקרוב, עשרה ימים לגיאנה הצרפתית היה צפוי להיות מתיש במיוחד. ובאמת כך היה. את היממה הראשונה עברנו תחת גשם כבד וסמיך, שלא ניתן לראות דרכו ושהרגיש כאילו הים והשמיים התחלפו ביניהם. מיד אחר-כך נכנסנו ל doldrums, שטח ההפקר ההפכפך שבין רוחות הסחר הצפוניות

יומיים אחרי הקרנבל, הראש עדיין מסוחרר, הגוף דואב והאוזניים מצלצלות. הניסיון לדחוף את מסיבת הרחוב הכי גדולה בעולם לכמה פסקאות טקסט נראה בלתי אפשרי. ההחלטה להגיע לקרנבל הייתה לא פשוטה, יש כל-כך הרבה מקומות בדרך שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל אנחנו מפגרים תדיר אחרי התוכניות של עצמנו. כדי להגיע לברזי

בשמיני לינואר שחררנו את החבלים שקשרו אותנו לרציף. שני גשרים שסוגרים על המרינה, האחד מתרומם והשני סובב על צירו, נפתחו במיוחד בשבילנו. נופפנו לתיירים על המזח כאילו היינו מלכת אנגליה, ויצאנו לים. אני מנסה להיזכר בחשש וההתרגשות שלפני החצייה הראשונה שלנו את האוקיאנוס האטלנטי ולא מוצא זכר. במקום ישנה

לדרום אפריקה הגענו כבר לפני כמעט חודשיים. נמל הכניסה נקרא ריצ'רדס –ביי (Richard's Bay) הנמל הגדול ביותר בדרום אפריקה ומסוף הפחם הגדול בעולם. התואר המפוקפק הבטיח עתיד אפור וכמו כולם, נשבענו שנעצור רק לרגע בכדי להתאושש. כמו כולם, נשארנו יותר מחודש. האזור שלחופו עגנו נקרא Kawa-Zulu-Natal.

אתכם הסליחה על השקט התקשורתי הממושך, מאז שהגענו לדרום אפריקה היינו מקורקעים לרציף ועם היציבות הלא טבעית נאלמה הבלוטה שאחראית על החשק לכתוב. רק לאחרונה כשיצאנו לים והגלים שוב נשברים על החרטום חזרנו לעצמנו. לפני כמה שעות הגענו לקייפטאון. אנחנו קשורים לרציף במרכז העיר, משקיפים על קו המים ה

לפני יומיים נקשרנו לרציף במועדון היאכטות של ארץ הזולו (ZYC-Zululand Yacht Club) בעיר נמל אשר בגבולה הצפון-מזרחי של דרום-אפריקה, משאירים מאחורינו את תעלת מוזמביק, הקטע האחרון בחציית האוקיאנוס ההודי שלנו. ההתחלה, במפרץ אדום מבוץ במדגסקר, הייתה צולעת. הימים נקפו, ובמעגן הצטברה ארמדת סירות בהמת

אמרו חכמים: "על שלושה דברים יכול להסתכל אדם בלי להתעייף: על מים זורמים, אש מרצדת ואדם אחר שעובד". ואני יכול להסתכל ימים שלמים על סירות המפרש הערביות, שמפרשיהם מטולאים ומשונים, והם מחליקים על המים גם ברוח הקלה ביותר ללא מאמץ. מאות סירות כאלה מנקדות בחן את חופי מדגסקר, וממלאות עד להתפקע

על הגלובוס אפשר למצוא אותנו בקצה הצפוני של מצר מוזמביק לחופי אי בשם מיוט (Mayotte), גאוגרפית אחד מאיי קומורו ובפועל חלק מהרפובליקה הצרפתית. באמצע שנות השבעים הצביעו איי-קומורו על היפרדות מצרפת, תושבי מיוט לעומתם בחרו ברוב של כשישים אחוזים להישאר בצרפת. שנתיים מאוחר יותר, כשתושבי קומורו השכנ

תמיד רצינו להגיע לסיישל. בניגוד לתחנות קודמות שלנו באוקיאנוס ההודי, שיש שחושבים שבדינו אותם בליבנו, סיישל היא דוגמנית הבית של חברות הנסיעות. הפוזה בדרך כלל זהה: סלעי הגרניט שהרוחות והגלים חרצו בסבלנות, כמה עצי קוקוס וזוג מאושר על שפת הים מביט בשקיעה. בכל פעם שהצטרכתי למצוא יעד לחופשה קצרה, אי

הפוסט הזה משודר לאוויר הווירטואלי כשאנחנו כבר באיי סיישל. מאז הפעם האחרונה שצייצנו גמאנו מרחקים ואנחנו הרבה יותר קרובים לאפריקה מאשר לאסיה. על הדרך עצרנו באיי צ'אגוס הידועים גם בשמם המכובס "הטריטוריה הבריטית באוקיאנוס ההודי" (BIOT). בין איי קוקוס לצ'אגוס מפרידים 1500 מיילים ימ

עדיין באי חג-המולד, ביום שישי בערב, לקול סלסוליו של המואזין (נוסח אשכנז) חגגנו את מסיבת השנתיים לטיול הקטן שלנו. אומרים שהזמן רץ שנהנים, ולמרות שאנחנו נהנים עד קצה התורן זה מרגיש כאילו כל חיינו עברו על ים. קצת לפני, ברגע של שעמום אני מנקה את המקרר ומצליח בכישרון רב לחורר את צינור גז הקירור. שני

כמנהגנו, את היום שלפני היציאה לדרך הקדשנו לקריאה בכוכבים, במפות סינופטיות ובהורוסקופ בניסיון לחשב כמה זמן תיקח ההפלגה הקרובה, בכדי לקבוע את שעת היציאה לדרך. לא שמשנה לנו אם נגיע אחרי יומיים או ארבעה, אבל להגיע בלילה לריף באמצע האוקיאנוס, שכמו כתר משובץ בספינות טרופות מסביבו, זה לא תענוג גדו

השייט מכף-יורק מערבה חצה בתחילה את מפרץ קרפנטרייה ואחריו את ים ארפורה עד שהסתיים, כמעט בלי אירועים מיוחדים, בדארווין בירתה של הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה. רוב הזמן היה לנו את הים רק לעצמנו, ואת המפרצים חלקנו בשמחה עם סטיב, מהגר יהודי מדרום אפריקה ששט לאינדונזיה להעביר את הפנסיה במקום רג

אנחנו עכשיו בכף-יורק, השפיץ הכי צפוני של אוסטרליה. אם עומדים על קצות האצבעות אפשר לראות מכאן את פפואה-גינאה החדשה. בין לבין נמצא מצר-טורס (Torres Strait ) שמחבר את ים-האלמוגים לים-אלאבורה ומשם לאוקיאנוס ההודי. כמו מצרי גיברלטר ותעלת פנמה, גם מצר-טורס מביא לנו התרגשות של ים לא נודע

התאריך בפינה של הפוסט האחרון נוזף בי בתוכחה על שכבר יותר מחודשיים לא סיפרנו את קורותינו, ומכיוון שרוחה של סופת הציקלון "דבי" (עליה השלום) עדיין רודפת אחרינו וממסמרת אותנו למקומנו, זהו זמן טוב לשבור את השתיקה. אז היינו בסידני, ומאז הפלגנו כאלף קילומטרים במעלה החוף האוסטרלי. ה

משהגענו לאוסטרליה, התכוונו להוציא את הבלוג להפסקת פרסומות קלה. אחרי הכל קנגורו נשאר קנגורו – פעמים מקפץ בשדות, פעמים על חוף הים ורוב הזמן קופא מקור על מדף הבשרים בסופרמרקט השכונתי. אבל אז הגענו לסידני ונטרפו התוכניות – אז הנה מבזק קצר לפני שאנחנו מחשיכים את המסך. סידני היא המקום הכי

אנחנו אוטוטו סוגרים שלושה שבועות במפרץ שנקרא פורט-סטפנס. בכלל עצרנו כאן רק כדי להספין את הסירה לטיפולים. כשהגענו לפה, לא חשבנו שנשאר דקה יותר משצריך. במבט ראשון ובהשוואה לאיים הטרופיים שרק עזבנו, זה סתם עוד מקום. האוסטרלים מצדם טוענים בלהט שזה אחד המקומות הכי שווים בחלק הזה של היבשת (New South

הגענו. תחת לחץ, אני מוכן להודות שכשהחלטנו להפליג לאוסטרליה גם לנו זה נראה קצת יומרני. אבל עטינו את הפרצוף של "אל דאגה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" (פרצוף מאוד שימושי, לומדים לעשות אותו בצבא) ויצאנו לדרך. ההפלגה האחרונה, הטרידה את כל יושבי המעגן בנומיאה שבניו קלדוניה. בעיקר בגלל שהי

רק 48 שעות הפלגה מוונואטו, וקפצנו מאתיים שנה קדימה בזמן, בחזרה לעתיד או לפחות לאירופה. בניגוד לסכומים השערורייתיים ששילמנו בפיג'י, בוונואטו ועוד נשלם באוסטרליה, כאן הכניסה למדינה בחינם, המפות הימיות מדויקות וכל מצופי הניתוב בים באמת קיימים. נומיאה, עיר הבירה, היא כמו כל מקום בפסיפיק, כלומר, ל

כמו צלצול סוף יום בבית-ספר, רק מגיע בפיג'י אמצע אוקטובר וכולם בבת אחת מפסיקים להתבטל על החוף, מרימים עוגן ובורחים מהאזור הטרופי. כמה אמיצים חופרים שוחות במספנה שבמרינה ומשקיעים את הסירות בתוכן לכמה חודשים בתקווה שהציקלונים יתבלבלו וידלגו מעליהם, קומץ משוגעים תולים שום על התורן וממשיכים

לבירתה של פיג'י ששוכנת באי הדרומי (Viti Levu) הגענו בזריחה אחרי הפלגת לילה נעימה, וכיוונו את החרטום למעגן של "מועדון השיט המלכותי של סובה". השם נוסך הדר ובדלפק הקבלה תלויה תמונה דהוייה של המלכה, אבל המעגן רדוד כמו בריכת פעוטות במלון טברייני, וכולו מנוקד בשברי ספינות שלא לקחו ברצינ

בדרך מטונגה כבר פוגשים את איי פיג'י שבמורד הרוח, והפיתוי לעצור רב, גם כדי לקצר את החצייה הארוכה מטונגה, וגם כי האיים, מעצם ריחוקם, קוסמים ואקזוטיים. אבל השלטונות בפיג'י קפדנים במיוחד וכל עצירה לפני שנכנסים רשמית למדינה בנמל מסודר (port of entry) אינה מתקבלת בעין יפה. המשכנו להפליג מערבה. שב

הסוד השמור ביותר בחלק הזה של העולם הוא מזג האויר. כמו כולם גם אנחנו דמיינו לעצמנו שמיים כחולים מטולאים בעננים לבנים לקישוט ורוח נעימה שמספיקה בדיוק למלא את המפרשים ולא יותר.המציאות, כרגיל, יותר סוערת. בערך אחת לשבוע יוצאת מהיבשת האוסטרלית רמה ברומטרית ומטיילת מזרחה, וברווח שבינה לבין קו

כשעוזבים את  פולינזיה הצרפתית נתקלים בצומת: ימינה (צפון-מערב) לפיג'י דרך איי קוק הצפוניים וסמואה, או שמאלה (דרום-מערב) דרך איי קוק הדרומיים, ניוואי (Nuie ) וטונגה. שמענו שבניוואי ישנם אנשים נחמדים ולוויתנים. מי צריך יותר מזה? פנינו שמאלה. מזג האוויר היה טוב אלינו, אז דילגנו על איי קוק והפלג

מלכתחילה, עוד מלפני שיצאנו לדרך, שני אייקונים משכו אותנו כמו מגנט לאוקיאנוס השקט: הראשון הוא טהיטי והאחר בורה-בורה. לטהיטי נמשכנו בשל הסיפורים הפנטסטיים שנקשרו בו, ולבורה נמשכנו בגלל אילן ברד. רק כשכמעט הגענו גילינו ששניהם מאותה השכונה: איי הסוסייטי (Society Islands). מאז ומתמיד כל

כמה עולה לשוט מ"סביב" לעולם? – שנה ראשונה. לשמחתנו הבלוג מעורר בחלק מהקוראים את היצר לנדוד, וכמה כבר התעניינו במחיר התענוג. אז הנה ספר החשבונות שלנו: קניית הסירה קנינו קטמרן  משנת 2009,  מאובזרת ושמורה מאוד. יד ראשונה ממהנדס טילים יקה. הסירה בקונפיגורציה ייחודית (של

בלי שהרגשנו, סגרנו שנה ועוד לא הספקנו כלום. מכיוון ששפכנו כבר מספיק מילים על השנה החולפת, ולמרות תלונות פה ושם גם תמונות לא חסר. אז פתחנו את ספר הסירה שלנו (log book) , ושלפנו, כמה פיוטי, כמה נתונים לחים מרסס מי ים. הנה השנה שלנו במספרים: ביקרנו בכ 19 חבלי ארץ: הים היוני שביוון, סיציליה והאיי

האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסי

אין מה להגיד. שיחקו אותה הצרפתים. בכל פינת חמד בעולם סידרו לעצמם סניף מקומי עם המרסלייז והבולונז'רי. בקריביים השתלטו (בצורה נאורה כמובן)  על חצי תריסר איים וכאן רבע אוקיאנוס שלהם. פולינזיה רבתי היא השכונה המרכזית באוקיאנוס השקט (המשולש בין הוואי, אי פסחא וניו זילנד) והרובע הצרפתי מורכב

על קיר המטבח בבית הייתה תלויה לנו מפת עולם גדולה שבמרכזה האוקיאנוס השקט ועליה היינו רוקמים תכניות ומשננים שמות של איים רחוקים. צריך היה רק לחצות את הקטע הכחול הריק והענק (בערך שיבר) בין גלפאגוס לפולינזיה הצרפתית, הקטע הנידח ביותר בתוכנית שלנו, ואחריו נפתח עולם חדש של ממלכות איים אקזוטיות. השאלה

רוחות הסחר של הצפון מזרחיות של חצי כדור הארץ הצפוני מתנגשות עם הרוחות הדרום מזרחיות של החצי האחר של הכדור בסביבות קו המשווה באזור ההתכנסות הטרופי (ITCZ – Inter Tropical Convergence Zone) או הדולדרומס (doldrums). זהו אזור עם מזג אויר ממזרי ולא צפוי במיוחד. לעיתים הים חלק, לא זיע, לא ני

למרינה בקצה האטלנטי של התעלה הגענו ברגע האחרון. עדיין יש לנו אורחים על הסיפון ואין זה יאה לבטל את זמנם בשתיית ג'ין וטוניק על שפת הבריכה במרינה. אנחנו חוצים בקבוצה עם כמה סירות שהכרנו בחציית האטלנטי (טעות פיננסית מיותרת) וכמה חודשים מראש קיבלנו תאריך חצייה. כך יכולנו לקבוע עם איתי וברברה (אי

חלקכם כבר שם לב ששינינו קצת את התוכניות. בתחילה חשבנו לבלות "עונה" שלמה בקריביים ורק בשנה הבאה לעבור לאוקיאנוס השקט. אבל לא הצלחנו להתאפק ואנחנו  אוטוטו בתעלת פנמה. דווקא די נחמד פה בקריביים, ובגלגול אחר היינו יכולים להישאר כאן שנים, רק שאין לנו חשק להעביר פה את עונת ה

כבר כמה חודשים לא צלחנו מרחקים וההפלגה הארוכה מגרנדה לבונאייר, מזכירה לנו כמה אנחנו אוהבים לשוט. לילות חמימים עם ירח מלא, רוח מהכיוון הנכון, דג טעים בחכה ולהקת דולפינים שמשחקת תופסת עם חרטום הסירה במשך שעות. איזה כיף. איי ה-ABC (ראשי תיבות של Aruba, Bonair, Coracao), די קרובים לונצואלה ולאו

כבר בים תיכון התחילו להתגלגל מסירה אחת לשנייה, סיפורים על המקום הכי שווה באיי הודו המערבית. סיפרו על קבוצת איים קטנה, עטופה בשוניות צבעוניות. סיפרו  שאפשר לעבור ממעגן למעגן במשך שנה שלמה בלי לשבוע מהנוף. על שייטים שהטילו עוגן ולא העלו אותו יותר עד שהחליד והתפורר. ככה סיפרו וכך באמת היה. למק

במרטיניק נשארנו עוד שבוע. אבא שלי ובטי הגיעו לביקור. פעם אמא פולניה היתה רוצה בן רופא או לפחות מהנדס. אבא שלי, כך נראה לי, היה שמח אם היה יוצא לו בן דייג. לא הסתדר, אז כל בוקר התחיל בשווקים בחיפוש דגים. באנסה ד'ארלן דג חרב ענק שרק נתפס, בסנט אן רעמתנים ובסנט פייר דגים קטנים מזן טעים במיוחד. כ

כמו בריצה ארוכה, רק כשעוצרים מרגישים את השרירים. אחרי שנת לילה טרופה במרינה (בכל זאת התרגלנו להתעורר פעמיים בלילה) התעוררנו בעולם החדש. שינוי ראשון שמרגישים הוא השקט – בלי שאון גלים ורוחות שורקות. מיד אחרי השקט, מגיעים החום והלחות. הצילו. את הימים הראשונים העברנו במרינה. בעיקר סיד

במבט רציונלי מהצד, זה נראה לא הגיוני, לבזבז שלושה שבועות בחציית חמשת אלפי קילומטרים של ים, עם לילות בלי שינה, הרחק מבית הקפה השכונתי ורופא המשפחה, כשאפשר להגיע לאותו מקום ביום טיסה עם דיילת חייכנית, מושב צר וארוחה בחמגשית. אבל במבט מבפנים, מעל סירה שרוכבת על הגלים בלי הפסקה, תחת אין סוף כוכבי

בתחילת נובמבר אחרוני הסירות כבר עזבו את אירופה הסגרירית והתחילו להתגודד בקנרים. תקופת ההמתנה התחילה ועכשיו שלושה שבועות כולם על הכלים, כלומר על הסירות מחכים לשריקת הפתיחה. אנחנו, אחרי שבוע באותה מרינה, מותשים מחוסר תזוזה. ג'ון פאסקל מהסירה ליד, שכבר הקיף את העולם על סירה, אומר שזה בעיה יד

מי שעוקב אחרי ההתקדמות שלנו זיהה שאנחנו לא זזים מטר כבר שבוע (שיא אישי). חלק היו מנומסים ושאלו אם הכול בסדר או אם מכשיר המעקב מקולקל. אז לא נעים להודות, אבל הכול בסדר, רק שאנחנו די מתבטלים כאן. כאן זה האיים הקנרים, ויותר מדויק באי הכי צפון-מזרחי הנקרא לנזרוטה (Lanzarote) או כמו שאייל קורא לו

הגענו לגיברלטר ובשלום! בשבילנו גיברלטר היא לא עוד נקודה צהובה על מפה. גיברלטר היא נקודת ציון, סוף טירונות ים-תיכונית ויציאה לאוקינוס הגדול. בים התיכון, עוד שיחקנו בבית (אחרי הכול פעמיים בשנה, היינו לוקחים את הילדים לחוף הים לשכשך רגלים), ומגיברלטר כבר שטים במגרש של הגדולים. האמת היא שהה

כל הטיול הזה הוא שיעור גאוגרפיה אחד גדול בשבילנו. על האיים הבלארים (Baleares) למשל לא שמענו אף פעם. על איביזה ופלמה דה-מיורקה דווקא כן, אבל זה לא היה בבית-הספר. אז לחיי ההשכלה הכללית: הבלארים הם ארכיפלג ספרדי, בשכונה ליד ברצלונה,  עם ארבעה איים: מינורקה, מיורקה, איביזה ופורמנטרה.  במי

מלכתחילה לא התכוונו להצפין. במפה על קיר המטבח בבית, דילגנו מסיציליה  לדרום סרדיניה ומשם למיורקה,  כי הקיץ אוטוטו נגמר וצריך להמשיך ללכת. אבל אז גילינו שהקצה הרחוק של סרדיניה יפה במיוחד, והמפרצים של קורסיקה, האי השכן, טורקיז יותר. הקיצר אם הגענו עד לכאן לא נכנס לקפה וקורסון? בין סרדיניה לקורסיקה

עוד לפני שיצאנו, הצענו  למשפחה וחברים יקרים להצטרף מתי שבא להם. הם מצדם אמרו שיגיעו ואנחנו מצדנו הפלגנו לבדנו לשקיעה. עד שבתזמון חשוד (שרב כבד בארץ?), תוך שלושה ימים "סגרנו" ארבעה ביקורים חגיגיים בסירה. האמיצים הראשונים הגיעו לסרדיניה. השובלים (ורדית ישי, דפנה וגלעד) עם

בין קפלוניה היוונית לסיציליה האיטלקית מפרידים כ 500 ק"מ (260 מיילים ימיים), שלקחו לנו שתי יממות ועוד קצת. בניגוד להגיון היבשתי, יש משהו מרגיע בלהיות באמצע הים בלי שום אדמה באופק. בדרך כלל את מנת האקשן וקצת זיעה קרה אנחנו מרוויחים סביב העגינה. תמיד יש מישהו קרוב מדי, אף פעם לא בטוחים שהעוגן

כשנסעתי בחורף עם יוסי לבדוק את הסירה, וסיפרתי לו שאנחנו חושבים להביא את הסירה לארץ כדי לסדר אותה, הוא עצר את האוטו ליד המבצר הוונציאני בלפקס, לקח אותי לקצה החומה הצביע סביב ואמר: תתחילו כאן. זה גן עדן של שייט. כך אמר וכך היה: ארץ זבת-אוזו וצזיקי, שמן זית ומי ים. הים היוני שבמערב יוון, ידוע במצב

לבקשת חובבי הסירות, מידות ומספרים, הנה פוסט יבשושי על הסירה שלנו. הסירה שלנו היא קטאמרן צרפתית של חברת לגון (lagoon) מדגם 380-S2. הקטאמרן הזאת היא אחד הדגמים הוותיקים והמיוצרים ביותר. זהו דגם שתוכנן לשוק של צ'ארטרים (השכרת סירות), אבל בגלל העיצוב המאוד מרווח (שהיה מהפכני בזמנו) ומערך מפרשים

אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים. בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. משפחה נרגשת בלי שום שמץ של מושג, ועם עודף משקל במזוודות. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה. קלישאה #1: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות. אנדרס הוא בעל

ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכול הסיפור. חבר המליץ על "דרך הים", אז דילגתי על שלב השופינג, וישר נרשמתי לקורס (סקיפרים). כשהגעתי הבייתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפ

התוכנית ההתחלתית נאיבית: קונים סירה (בזול) בפלורידה. קפיצה קטנה מעל זרם הגולף לבאהאמס. חצי שנה של אימוני שייט נינוחים באיים הקאריביים. חצייה של תעלת פנמה, (ומשם זה פשוט..) חצי שנה באוקינוס השקט. מוכרים את הסירה (ביוקר) באוסטרליה. כוס בירה בסידני וחזרה הביתה. אז זהו שכול תוכנית

באביב 2007 חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם, עם ילד אחד ביד (יואב, שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי). השקיעה בשגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת במשרד חדש, ואני חוזר לאות