מלכתחילה, עוד מלפני שיצאנו לדרך, שני אייקונים משכו אותנו כמו מגנט לאוקיאנוס השקט: הראשון הוא טהיטי והאחר בורה-בורה. לטהיטי נמשכנו בשל הסיפורים הפנטסטיים שנקשרו בו, ולבורה נמשכנו בגלל אילן ברד. רק כשכמעט הגענו גילינו ששניהם מאותה השכונה: איי הסוסייטי (Society Islands).
מאז ומתמיד כל הדרכים באוקיאנוס השקט מובילות לטהיטי ומעטים החוצים את הים ואינם עוצרים כאן. "מגלי העולם" האירופים הראשונים שהגיעו לכאן לפני 250 שנה חזרו עם סיפורים ששמים בצל את ההיפים של שנות השישים. סקס, פרחים ומיץ אננס. בילוי אקזוטי עם נערה פולינזית בעבור מסמר ברזל, עד שספינות העץ של קפטן קוק התפרקו כשרק נכנסו לנמל (ועד היום תופסים כאן במכס, מדי פעם, איזה תייר קשיש עם קופסת מסמרים במזוודה).
העיר המרכזית בטהיטי היא פאפייטה (Papeete), ממש במרכזה בנו מרינה חדשה ושם עגנו. אחרי חודשים של עיירות-ספר, כפרים זעירים ומפרצים נטושים, פאפייטה הייתה בשבילנו חגיגה. הזדמנות למלא את המזווה באוכל טוב, לחדש את המלתחה, לדפוק תספורת וסתם לבהות באנשים. רוב השייטים עוצרים רק לרגע ובורחים לאיים האחרים, אנחנו נהננו מכל רגע בעיר וגם חרשנו את שאר האי במיני-קופר העצבנית של איריס.

האמת שהסיפורים על טהיטי של פעם נשמעו גם לנו כגוזמאות עד שהתחילו חגיגות ההיווה, חודש של חגיגות שבמרכזן תחרויות שירה, ריקודים וענפי ספורט שלא תראו באולימפיאדה הקרובה. כבר ביום השני שלנו בטהיטי הלכנו לצפות בתחרות שירה וריקודים בליגה הלאומית. השירים היו צורמים ברמה בינלאומית, אבל הריקודים היו סיפור אחר. ומכיוון שהתחרות גם מצולמת ומוקרנת על מסכי ענק, אז לפי הקלוז-אפים אין ספק שבפולינזיה האיבר הנחשב ביותר הוא הישבן. ואי אפשר להתכחש, המוח היהודי אולי ממציא לנו פטנטים, אבל הישבן הפולינזי מחולל ניסים. בקטגורית הסולו, הפולינזית היפיפיה סובבה את הטוסיק יותר מהר משלב הסחיטה המהירה במכונת הכביסה שלכם. ויש גם סולו גברים שבהם מוחאים ברכיים (פותחים וסוגרים את הרגליים) כשהם כפופות. צריך לראות בשביל להבין ולנסות כדי להרגיש כמה זה קשה. חוצ'מזה כל קבוצה (היו שניים כאלה במופע שלנו) כללה עשרות רקדנים ורקדניות, שלבושים (?!) בעיקר בקש, עלים ופרחים. לפי הכרוז כל קבוצה המחיזה סיפור פולינזי מיתולוגי, אבל למי שלא מכיר את המיתולוגיה הפולינזית, המופע נראה כמו קברט למבוגרים.
בהמשך, כמעט בכל אי שעצרנו, בלי שום תכנון, יצא לנו לראות את מופעי ההיווה המקומיים עם אותם שירים צורמים וענטוז נהדר. לרציף באי וואינה (Huaine ) הגענו בדיוק בשריקת הפתיחה לטריאתלון שליחים פולינזי: שחייה, חתירה באאוטריגר קייק (מין קייק עם גלגל עזר), וריצה עם מוט עמוס פירות. ישנם גם תחרויות קילוף קוקוס, הרמת סלעים, וקליעה בכידון על אגוז קוקוס – אבל אותן פספסנו.

תחרויות היווה בוואינה

בחזרה לפאפייטה, באחד הערבים כשהילדים השתוללו כהרגלם על הרציף, פגשנו את איריס, ג'קי ויובל (בן 10), שחיים בטהיטי. יובל שמע עברית וחשב שהוא מדמיין, והשאר היסטוריה. אחרי ארוחת ערב בסירה, כבר קיבלנו את האוטו של איריס במתנה לכמה ימים, ושבוע אחר-כך איריס ויובל הצטרפו אלינו לקייטנת שייט של תשעה ימים. בשביל הילדים שלנו אין צעצוע שיכול להשתוות לילד אחר ועוד אחד נחמד שמדבר עברית. אחרי שיובל ואיריס עזבו גילינו שהסירה שלנו שקועה עוד יותר מכובד המתנות שהרעיפו עלינו . גם את תמר, שמעבירה את החיים בכיף ובטרמפים על סירות של אחרים פגשנו בטהיטי. וגם את אלי חסיד מפריז ומברוקלין, שגר על אי פרטי בבורה בורה, ובפתח הבקתה שלו על שפת המיים מוצבת דרך קבע חנוכיה (ממש אמפריה העם היהודי הזה)
בטהיטי חיים ולמוריאה ( (Moorea, האי השכן, מגיעים התיירים לבלות. אז שטנו למוריאה. הנוף בכל איי הסוסייטי מרהיב. הרים ירוקים, מוקפים בלגונה כחולה שתחומה בשונית אלמוגים בצבע טורקיז. כמעט מושלם. רק שאין כאן כמעט אלמוגים חיים ודגי שונית. מועדוני הצלילה, שצריכים אטרקציה ללקוחות, מאכילים את הדגים הגדולים. ובאמת לשחות עם טריגונים וכרישים במים בעומק מטר זאת חוויה יוצאת מהכלל. בניגוד לנוף המרגיע, כולם כאן מתרוצצים מסביב חדורי אדרנלין על סירות מהירות, אופנועי ים וטרקטורונים. אנחנו (שאלרגים לאדרנלין) שוטטנו בלב האי שחלקים גדולים ממנו הם שדות אננס.

בין טהיטי ומוריאה לשאר איי הסוסייטי מפריד לילה שלם של הפלגה שלאחריו דילגנו בין שאר האיים בלי לפספס כמעט אף אחד. בראייטאה ביקרנו במקדש ( (mar'eהכי חשוב בפולינזיה, בטהה (Tahaa) צללנו ב"גן האלמוגים", מעין נהר בין שני איים שנשמרו בו אלמוגים חיים ולהקות דגים צבעוניות. לכל אחד מהאיים קסם משלו אבל מכולם אהבנו את וואינה שהשייט בלגונה שלו הרגיש כמו שיט תעלות בסקוטלנד, והמעגן שבקצהו (Avea Bay), שתחום בין חוף לבן אין סופי והשונית הרדודה מהצד השני, היה מקסים.

את בורה-בורה שמרנו לסוף. על האי למדתי מבחור ושמו ברד, שבשרות מילואים אחד הקריב את קרקפתו לביטחון המדינה. בימים שאחרי הפציעה (כשהגולגולת של ברד עוד נראתה כמו זו של פרנקנשטיין) בזמן שקשקשנו על החיים והעולם הגדול, הוא שלף: "ועל בורה בורה שמעת? זה האי היפה ביותר בעולם. לשם אני רוצה להגיע." אני זוכר שהתמונות באינטרנט של פעם היו בעיניי חלומיות אבל להגיע לאוקיאנוס השקט היה אז חלום מופרך עוד יותר.

כבר מטאהה אפשר לראות את קו הרקיע המשונן שהפך לסמל המסחרי של בורה-בורה. אבל רק כשמגיעים מבינים למה האי הפך ליעד נכסף למאיון העליון. שייט בלגונה מסביב הוא כמו טיול בתוך קלידוסקופ ענקי עם אינסוף גוונים. אלא שכולם רוצים להגיע למקום "הכי הכי", וכל חוף הוא פרטי עם מלון יוקרתי ובונגלוס על המים, שזה אחלה אם אתה בירח דבש, אבל קצת פחות אם אתה נווד על סירת מפרש. בסוף מצאנו מפלט בפינה הכי נידחת של האי, בתוך כפולת אמצע של הנשיונל גאוגרפיק.
אולי בעיניים אובייקטיביות פאפייטה של טהיטי היא עיר נמל רגילה ובורה-בורה הוא עוד אי בשרשרת איים יפה. אבל למזלנו אנחנו לא אובייקטיבים ובמשקפיים הוורודים שלנו טהיטי אקזוטית וקורצת ובורה הוא הכי יפה בעולם.

Bora SE Anchorage

עוד תמונות בלינק הזה.

כמה עולה לשוט מ"סביב" לעולם? – שנה ראשונה.

לשמחתנו הבלוג מעורר בחלק מהקוראים את היצר לנדוד, וכמה כבר התעניינו במחיר התענוג. אז הנה ספר החשבונות שלנו:

קניית הסירה

קנינו קטמרן  משנת 2009,  מאובזרת ושמורה מאוד. יד ראשונה ממהנדס טילים יקה. הסירה בקונפיגורציה ייחודית (שלושה חדרים ולא ארבעה) המחיר 890,000 שח (207000 יורו). זה מחיר לא זול לסירה, ואפשר להשיג סירה  טובה וזולה משמעותית אם מתפשרים על אחד מהפרמטרים הבאים: סירה יותר ישנה, סירה מצ'ארטר (השכרה)  ולא מבעלים  פרטי, מונוהול ולא קטמרן. אנחנו בחרנו לא להתפשר על שני הפרמטרים הראשונים כדי להיות שקטים יותר שהסירה כשירה למסע ארוך וגם כדי להיות עם סירה בעלת סיכוי טוב להימכר בסוף הטיול.  מעבר לקנייה הוצאנו כ150,000 שח  על הכנות שכללו: תהליך הקנייה (שמאי, רישום…),  השלמת ציוד שנראה לנו חשוב (מתפיל מים, מפרש ספר, טלפון לווייני, פאנלים סולריים ועוד.) , טיפולים לסירה (antifouling, תיקון כמה ליקויים שמצא השמאי) , צ'ארטרים ופיילוטים לניווט.

שילמנו לשנה מראש כל מה שיכולנו: ביטוח נסיעות, ביטוח לסירה, דקות אויר לטלפון לוויני ושאר ירקות. יצאנו לדרך כשאנחנו בטוחים (וטעינו) שיש לנו סירה מוכנה ב 110% למסע, ושעכשיו נותר לנו "הוצאות שוטפות" בלבד.

הוצאות שוטפות

לחובבי המספרים ורואי החשבון, בקצה הפוסט מצורפת טבלה מפורטת של ההוצאות בכל חודש (יש זמן בסירה לספור כל גרוש שיוצא), אבל החתך לפי חודשים קצת מטעה, ישנם הוצאות גדולות שנוחתות כמו חציית תעלת פנמה, או רכישה של תוספות לסירה (דינגי חדשה, גנרטור רוח וכדומה) , ומצד שני ישנם חודשים שאת רובם בילינו בחצייה ארוכה ש"לא עלתה" לנו כלום. ככה שהממוצע יותר מעניין. המחירים הם ביורו, המטבע ששלט לנו בארנק ברוב המסע.

חודש ממוצע עולה לנו כ 4169 יורו. שליש מהתקציב (1384 יורו בחודש) יוצא על אחזקה של הסירה: שדרוגים, תיקונים, טיפולים, קניית חלקי חילוף לגיבוי. 700 יורו  (17%) הולכים לסופר: מזון, ירקות, חומרי ניקוי, גז לבישול. ההוצאה הגדולה הבאה עם 15% (624 יורו) הולכת לביטוחים ובריאות. בסעיף ה"שונות" (10%) יש כל מיני דברים שלא נכנסים בשום מקום: משקפי ראייה שצנחו לים, ספרי קריאה, תספורות, תעלת פנמה וחיות אחרות. שישה אחוזים על טיולים ביבשה (השכרת רכב, כניסה לאתרים..) ועוד שישה אחוזים הולכים על מרינות או מורינג. 11 האחוז הנותרים מתפזרים על דלק, אינטרנט, מסעדות, מפות, מיסי כניסה ויציאה למדינה וכביסה.

מסביבנו יש לא מעט סירות עם ילדים (גם סירות ישראליות) שעושות מסלול דומה. לכל אחת מהסירות יש סירה שנקנתה בתקציב אחר וכל משפחה חיה בתקציב שונה ובסגנון שונה. מהצד נראה לנו שניתן לצאת לכזה טיול כמעט בכל תקציב 🙂

פירוט שנתי:

~~~~~~~

(* עם האורחים שמצטרפים אלינו אנחנו מתחלקים באוכל, במרינות ובטיולי יבשה. "ההחזר" מהאורחים נופל לסעיף ה"שונות", ככה שבחלק מהחודשים הסעיף שלילי.)

בנתיים, בין כל הסיכומים אנחנו שטים בנחת ונהנים מאיי הסוסייטי, ומתכוננים לקפיצה הגדולה הבאה מערבה.  תהנו גם אתם!

Market day – Nuku Hiva

בלי שהרגשנו, סגרנו שנה ועוד לא הספקנו כלום.
מכיוון ששפכנו כבר מספיק מילים על השנה החולפת, ולמרות תלונות פה ושם גם תמונות לא חסר. אז פתחנו את ספר הסירה שלנו (log book) , ושלפנו, כמה פיוטי, כמה נתונים לחים מרסס מי ים. הנה השנה שלנו במספרים:
ביקרנו בכ 19 חבלי ארץ: הים היוני שביוון, סיציליה והאיים האיולים, סרדיניה, קורסיקה, האיים הבלארים, גיברלטר, האיים הקנריים, מרטיניק, דומיניקה, סנט -לושיה, סנט-וינסנט והגרנדינים, גרנדה, בונאייר, ארובה, איי סאן-בלאס, תעלת פנמה, גלפגוס, איי מרקיז והטואמוטוס. צלחנו את הים התיכון, האוקינוס האטלנטי, הים הקריבי וחציו של האוקינוס השקט.
חצינו כ 11,000 מיילים ימיים (כ 20,000 קילומטר), המתפרשים על 167 קוי אורך, שהם כמעט חצי גלובוס. פעם אחת חצינו את גריניץ, בפעם אחרת את קו המשווה.
רוב הזמן (80%) ישנו בלילות בשלווה במיטתנו  ורק ב 20% מהלילות הפלגנו(חודשיים וחצי…), הרוב בשתי חציות-אוקינוס ארוכות. מתוך הימים שבהם לא הפלגנו בלילות (תשעה וחצי חודשים) – בחלק מהזמן שטנו ביום ועגנו בלילה (ארבעה חודשים), ובשאר הזמן פשוט הסתלבטנו בלי להפליג בכלל. בשביל הפרופורציה, בקרב הקרוזרים המשייטים בעולם, חמישה וחצי חודשים בשנה בלי תזוזה נחשב מהירות על קולית והרוב לוקחים את הזמן וזזים הרבה יותר לאט. כשלא הפלגנו, בדרך כלל הטלנו עוגן באיזה מפרץ (61%), או התחברנו במפרץ לעוגן קבוע  (mooring), אבל גם התפנקנו מדי פעם בעגינה במרינה מסודרת (27%).

תדלקנו כ 1150 ליטר סולר כשרוב הדלק (750 ליטר) נשפך בים תיכון, ששם כמו שאתם יודעים הרוח עושה לך דווקא ונושבת לך על האף בכוונה. ככה שבעצם את רוב העולם (מהקנריים לפולינזיה) חצינו עם 400 ליטר שזה כ 36 ק"מ לליטר. שימו מפרש במכונית שלכם.

את כל המקומות אהבנו, אבל במיוחד את הים היוני הרגוע המשובץ בכפרי דייגים, את צפון סרדיניה עם המפרצים והאיים הפראיים, את מפרץ גרסיוזה המדברי באיים הקנריים, את הגרנדיניים שבקריביים ואת איי סאן בלאס. לילדים יש רשימה קצת שונה ובה מככבים המקומות שבהם ביקרו אותנו אורחים, ואורחים כן ירבו, לא חסרו. בעשרה ביקורים המצטברים לכחודשיים וחצי נהנו לארח משפחה וחברים טובים, מגיל שנה ועד שבעים. (אבל נראה שהתרחקנו קצת יותר מדי ורשימת המבקרים הצפויה כמעט ריקה עכשיו…)

אפרופו מספרים וסיכומים, כמה שאלו אותנו בנימוס, כמה עולה התענוג (שזה בעברית צחה מיתרגם ל "מאיפה קיבינימט יש לכם כסף לטיול כזה"), אז בחודש הבא נסכם סיכומים ונפלח פילוחים ונעלה גם את פנקס ההוצאות שלנו לאוויר העולם.

ובאשר לשנה הבאה עלינו לטובה, היא תהיה כנראה פחות עמוסה, על חלקה (בין נובמבר למאי) מתקדרים ענני סערות טרופיות ,כך שנאלץ לעצור בחוף מבטחים מחוץ לחגורת הציקלונים (באוסטרליה או ניו זילנד) אבל עד אז מפרידים ביננו ליבשת הדרומית ארבעה חודשים, אלפי מיילים ימיים והמון מקומות חדשים.

תהנו מהחופש הגדול שלכם!
שוטי – טהיטי

קצת "לפני ואחרי":

האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסייטי תחנתנו הבאה. לבסוף, בערוב הימים, גרעין האי מתבלה, מתפורר ונעלם כולו ונשארת רק שונית המחסום שמגדרת עכשיו אגם מים ללא אי. אלו הם איי האלמוגים או האטולים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. כך על כל פנים מספרים הספרים שקראנו, ויש שחושבים שהכל בכלל נוצר בדרך אחרת.

אם תסתכל על תצלום אוויר של המקום בו אנחנו נמצאים, איי הטואמוטוס (Tuamotus), יתגלה לעינך מחזה מתעתע. באמצע האוקיאנוס שתולים שרשראות של אגמי מים כמו צמיד פנינים או קעקוע מסתורי. ולמרות שנראה שיבשה מקיפה את האגם, חלק גדול מהקונטור הוא שונית השקועה מתחת לפני הים ורק שברי איים (הנקראים מוטו), שגובהם כגובה דקל ששורשיו בתוך הים, מציצים מדי פעם. לרוב האגמים האלו, שגודלם משתנה וחלקם נמתחים על עשרות קילומטרים, יש מעבר אחד או שניים (pass) שדרכם מתחבר האגם לים וגאות ושפל שולטים בהם חליפות. על אטול כזה בטואמוטוס סיימה הקון טיקי את מסעה הפנטסטי, על אחר פוצצו הצרפתים פצצות גרעיניות.

אטול מגובה פני היים

בעבר הוציאו תושבי האיים את לחמם מהאדמה ביצוא קופרה (copra), בשר קוקוס מיובש לתעשיית התמרוקים, ואחר כך פנו אל הים וחלקם התעשרו מ"הזהב השחור" גידולי פנינים שחורות מתורבתות שהמינרלים בלגונות עושות להן טוב.  (עד שמרוב חמדנות הציפו את השוק בפנינים ומחירן ירד פלאים).  ועכשיו חלק מהאטולים מתפרנסים מתיירות, כי אין כמו חופשה רומנטית לחוף לגונה טרופית באוקיאנוס השקט. ככה לפחות מספרים העלונים שקראנו, ויש שחושבים שזה עוד חור נידח.

את איי המרקיזה עזבנו עם עקצוץ קל בעורף , עקצוץ שנולד משתי סיבות: האחת טמונה בשם שנתנו הספנים לקבוצת האיים הזאת "הארכיפלג המסוכן", והשנייה קשורה למזג האויר. באשר לראשונה, עד לא מזמן כשיורדי הים היו גברים עם זקן, מקטרת וקעקוע שמצאו את דרכם בכוכבים,  לא היה כל כך פשוט למצוא את דרכך בסבך הלגונות והשוניות. וגם כיום כשחנונים כמונו מוצאים דרכם בלוויני הניווט, רבים סיפורי האימה על המעברים הצרים לתוך הלגונה, שגם אם מיקומם ידוע, זרמי הגאות שבהם חזקים ויכולים לגעוש מאוד.  ובאשר למזג האויר: הווטרנים בשייטי הפסיפי, הזהירו אותנו ממזג אויר לא טרופי בעליל שמתגלה לאחר איי מרקיז. אפיקים ברומטרים (Through) שצועדים בסך ממערב למזרח ומתנהגים כמו חזיתות ים תיכוניות, משנים את כיווני הרוח סביב השעון ומביאים איתם רוחות עזות וגשם. וגם אזור ההתכנסות הדרום פסיפי (SPCZ)  אחיו הקטן והתזזיתי של איזור ההתכנסות הטרופי שמתאפיין בחוסר יציבות רוחני. תחילתו של ה SPCZ בצפון אוסטרליה וסופו בטואמוטוס, והוא נודד בחוסר מנוחה צפונה ודרומה בתדירות יומית, ואוהב סירתו ירחק. בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה עד לפקרבה (FakaRava) שבטואמוטוס ארבעה ימים, ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, איזור התכנסות, או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת, שהרוחות נושבות בו בארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, קצוותם העליונים שקופים כזכוכית טורקיז, וכול גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק רק קצת רטובים.

בסופו של דבר ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפאקאראבה  יושב כפר קווי שמרגיש כמו קיבוץ. מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ 500 מטר ומחלון אחד של הבית רואים את האוקיאנוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע.  אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש בפס המחבר את הים לאגם ומכול העולם מגיעים לכאן צוללנים. בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה.

נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק 30 מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש בכול עוצמתו (10 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש  ולהרעיש  וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.

מפאקראבה הפלגנו לטאו (TOAU), אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכול בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ  בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש.

אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה (Rangiora). זה אטול ענק (השני בגודלו בעולם), ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי, והמעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם כמה כרישים (black tip) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק טבעי מהנוף.

חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.

עוד תמונות בלינק הזה.

סרטון מהצלילה כאן

אין מה להגיד. שיחקו אותה הצרפתים. בכל פינת חמד בעולם סידרו לעצמם סניף מקומי עם המרסלייז והבולונז'רי. בקריביים השתלטו (בצורה נאורה כמובן)  על חצי תריסר איים וכאן רבע אוקיאנוס שלהם. פולינזיה רבתי היא השכונה המרכזית באוקיאנוס השקט (המשולש בין הוואי, אי פסחא וניו זילנד) והרובע הצרפתי מורכב מאיי מרקיז( (בעצם הם על שם איזה מרקיזה פרואנית), הטואמוטוס ואיי הסוסייטי (טהיטי רבתי). אז כשהיבשה הציצה בקו האופק הזלפנו קצת בושם על הבגדים והנפנו את דגל צרפת על התורן.
הספציאליטה של איי המרקיזה הם הנופים הדרמטיים, ופטו-היווה (Fatu Hiva) נחשב למרהיב מכולם.  אז למרות שהאי איננו נקודת כניסה רשמית (port of entry) כמעט כל הקרוזרים (במיוחד הצרפתים וגם אנחנו) מצפצפים על החוק ועוצרים כאן. ובאמת בעיניים אובייקטיביות של מי שלא ראה יבשה שלושה שבועות, המפרץ עוצר נשימה: עמק צר מוקף צוקים תלולים, עמודי סלע פאליים בפתחו ובקצהו חוף עם כפר קטנטן ומגרש כדורגל.

את יום ההגעה הראשון בילינו כמובן במים, ורק למחרת גייסנו אומץ לרדת ליבשה כשבליבנו תקווה כפולה: למצוא ירקות טריים ואינטרנט מלבלב. אינטרנט מצאנו בצ'יק. כשביקשנו לקנות כמה אשכוליות ובננות (זה מה יש, תשכחו מירקות), המחיר הנקוב היה זוג נעליים, או כמה חבילות סיגריות. חזרנו למחשב, לכרוב ולבצל שלנו בסירה. תכננו להישאר רק יום יומיים ולאחריהם להמשיך לאי המרכזי, אבל לא מצאנו סיבה למהר. טיילנו למפל מים נחמד במעבי האי וליקטנו אגוזי קוקוס ולימונים. כשכבר אזרנו כוח להמשיך, גילנו שלמחרת מגיעה ספינת האספקה לאי. הספינה (ארנואי שמה) חצייה ספינת משא וחצייה אניית נוסעים מגיעה לאי כל שלושה שבועות, וכל ביקור שלה הוא חגיגה. ובאמת ביום ההגעה המפרץ לבש חג ונשות הכפר ענדו זרים לראשיהן ולמותניהן. על הרציף נערמו חבילות ושקים, וברקע להקת נגנים מקומית שרה לעצמה. הארנואי, שמפאת גודלה לא נכנסה למפרץ, פרקה סירות משא ונוסעים קטנות והחלה שופכת את מטענה לאי (מטען שהיה מורכב בעיקר מבקבוקי קוקה קולה ותיירים קשישים). אנחנו הקרוזרים (היאכטונרים), לא נחשבים בכפר תיירים, ולכבוד התיירים האמיתיים ארגנו בבית הספר מופע ריקודים עם כיבוד, ואנחנו ועוד שתי משפחות צרפתיות תפסנו מקומות בשורה האחרונה.

Tahuata

כשאפילו הכרוב נגמר, יצאנו לדרך לעיר הגדולה, אבל בדרך לא התאפקנו ועצרנו באי  Thuata במפרץ ששמו שוחה לפניו. כיאה למעמדו, המפרץ היה צפוף כמו מעגן יווני בשיא הקיץ (כשאת רוב הסירות אנחנו כבר מכירים. ממש שכונה צפה), אבל כמובטח שחינו עם מנטות ענקיות, ואחר כך קרטענו (אנחנו עדיין עם מנוע יחיד) להיווה הואה (Hiva Oa) והטלנו עוגן במפרץ ליד סירה שמניפה את הדגל הכחול לבן (מריו, מיכאל, זוהר ודוב, שסיימו בדיוק את החצייה שלהם מפנמה באותו יום). עכשיו יש כמה פולינזים שבטוחים שישראל היא מעצמת שייט עולה.
היווה הואה הפילה בקסמה המסתורי את הצייר פול גוגיין ואת השאנסיונר גא'ק ברל שעברו לכאן בערוב חייהם, וגם אותנו לכדה ברשתה בזכות טנדר הירקות הטריים, שחנה ליד הדואר. ככה קבענו שיא אישי חדש של שלושים ושתיים יום בין חנות ירקות אחת לשנייה. לפני שהגענו לא ידענו למה לצפות מבחינת מילוי המזווה, אבל הסינים הגיעו לכאן לפנינו ובאיים הגדולים יש סופרמרקטים ושווקי ירקות עם כל מה שרוצים. המחירים קצת יותר יקרים מרמי לוי, אבל לא בהרבה. רק הבגטים מסובסדים על ידי הממשלה ולפי הכרסים המרקיזיאנים, זהו סבסוד פופולרי מאוד.

אחרי שגם תיקנו סוף סוף את המנוע (הזמנו משאבה חדשה מטהיטי) שכרנו טנדר ויצאנו לשוטט באי. בכביש עקלתון צר שכולו סרפנטינות ורובו כבוש עפר, טיפסנו מאות מטרים ללב ההרים הירוקים וירדנו בצד שני דרך מפרצים ציוריים, למקדש פולינזי (ma're)  שבו צלמיות אבן מסתוריות  (tiki) אפופות מסורות עתיקות מהימים הטובים שלפני הגעת המסיונרים. (טיולי היבשה האלה ברכב הם החלק הכי מסוכן בטיול שלנו).

Tikis in Lipona – Hiva Oa

הציניקנים אומרים בצדק, ששייט (קרוזינג) הוא בסך הכל "תיקון היאכטה במקומות אקזוטיים", ושלושת השבועות במרקיז היו אקזוטיים ועמוסים בתיקוני תקלות וטיפולי טיפולים כיאה לסירה שנתנה עבודה. הנה רשימה חלקית: תיקון מד רוח (שבר בחיבור ראש תורן), החלפת משאבת מי ים, סתימת אבנית בצינור הניקוז באסלה, טיפול וינצ'ים, ניקוי התחתית של הסירה, תיקון חיבורי המפרש לתורן (אחד נתלש ממקומו), מקלחת לדרור.

לנוקוהיבה (Nuku-Hiva)הגענו באיחור קל של מאה וחצי. ציידות לוויתנים ופריגטות מלחמה נהגו לעצור במפרץ המוגן והיפה שפתחו בתחילה צר ואח"כ מתרחב ומתעגל לפרסה, וצוקים ירוקי עד מקיפים אותו סביב כמו באמפיתאטרון ענקי. אותם נוסעים סיפרו סיפורים דמיוניים על ממלכות זעירות, פראים מקועקעים ונימפות ים שאמנם לא הכירו את חווה אבל את מלבושה כן (אם כי עלה התאנה הוחלף בבד עשוי סיבי עץ הנקרא טאפא  ובשרשת פרחים טרופיים). היום נותרו הנופים הקסומים, אך הפראים התבייתו (אבל על הקעקועים לא וויתרו) ובתולות הים הפכו חסודות.

באחד הימים עצרנו במפרץ שכן ששכנה בו ממלכה של אוכלי אדם חמודים, עמק שופע בפירות טרופים, קרמבולות ופומלות, בננות ולימונים, עצי קוקוס ופרי עץ הלחם המוזר. בין עצי הפרי לשרכים עדיין קבורים שרידי מזבחות, פטרוגליפים ואלילי אבן. על העמק סוגרים קירות של מאות מטרים ובקצהו נופל אחד המפלים הגבוהים בעולם. בחזרה מהביקור במפל עצרנו לסעוד אצל זוג פולינזי צעיר שגר בעמק, מעבד את עצי הפרי ומבשל לעוברי אורח כמונו ארוחות מסורתיות (ומדי פעם מבשל עוברי אורח כמונו כארוחות מסורתיות).

קל לשכוח את מניין הימים ולשקוע בפינוקים שמציעה המרקיזה, אבל עוד חודש מגיע לשיאו פסטיבל ההיווה בטהיטי, וביננו לשם שוכנת קבוצת איים יוצאת דופן במיוחד שאנחנו לא רוצים לפספס. אז זה הזמן לפתוח את שק המפרש ולנדוד שוב.

עוד תמונות יש בלינק הזה.

(וגם הצלחנו סוף סוף בעזרת משרד התקשורת הצרפתי לעלות את התמונות מהגלפגוס ומהחצייה)

על קיר המטבח בבית הייתה תלויה לנו מפת עולם גדולה שבמרכזה האוקיאנוס השקט ועליה היינו רוקמים תכניות ומשננים שמות של איים רחוקים. צריך היה רק לחצות את הקטע הכחול הריק והענק (בערך שיבר) בין גלפאגוס לפולינזיה הצרפתית, הקטע הנידח ביותר בתוכנית שלנו, ואחריו נפתח עולם חדש של ממלכות איים אקזוטיות. השאלה שעמדה באוויר (בלי תשובה) הייתה: איך בדיוק קופצים את הקפיצה הנחשונית הזאת? נו, הגיע הזמן לברר.

יוצאים לדרך`

יוצאים לדרך. רגע לפני, עלינו על הדינגי ויצאנו לסיבוב אחרון במפרץ, נפרדים ממושבת הפינגווינים שמולנו, מאריות הים, מכרישי הגלפגוס המיניאטורים. חזרה בסירה אני מזין את נקודת הציון והמחשב ניווט פולט בחיוך "עוד 2898 מיילים ימיים ליעד". בדיקה אחרונה שהכל קשור ומאובטח, מרימים עוגן ויוצאים. ככה מרגיש חופש.

פני הים חלקים בלי אף אדווה. הסוול, גלי הגיבוע, עולים ויורדים באיטיות כמו בית חזה של ענק ישן. מחוץ למעגן מתחילים לראות נקודות בהירות, כמו מצופים, מפוזרות על פני הים. כשמתקרבים הנקודות מתגלגלות לצבי ים שצוללים כשאנחנו מתקרבים. מנטות ענקיות  מרחפות כמו צל על פני המים. באין רוח אנחנו עדיין עם מנועים מטרטרים. אחרי כשעתיים אנחנו עוצרים ליד צב נרקסיסט שדופק פוזות למצלמה. בסוף סשן הצילומים אני נותן בגז והמנוע השמאלי מתחנן לעזרה: אין פליטת מי קירור. בלי חשק אני קופץ למים (קפואים!) ומנקה את פתחי היניקה של המשאבה, חוזר ומנקה גם את המסנן. לא עוזר. אני  שם לב שציר המשאבה בכלל לא מסתובב, מחליף אימפלר ואחריו רצועה. מגרד בראש. לא עוזר. ציר המשאבה תקוע וזה כבר עניין לדרג ב'. ככה על היום הראשון בחצייה הכי ארוכה שלנו, עוד לפני שהספקנו אפילו לחטוף איזה מחלת ים קטנה, שבק לנו מנוע. בעברית תקנית קוראים לזה מזל מחורבן. אנחנו מחליטים לא לחזור לגלפאגוס אלא להמשיך בכל זאת. אחרי הכל יש לנו שני מנועים, ובחצייה בכלל לא אמורים להשתמש בהם.

אנחנו לא מוצאים את הרוח שהתחזית הבטיחה לנו. בלילה במקום רוח התישב עלינו ענן וערפל. לא רואים כלום והכל רטוב. באין ירח, נקודת האור היחידה בסיפור היא פנס הראש שלי. גם למחרת האוקיאנוס הגדול ממשיך ומתנהג כמו שלולית חורף בשלהי הקיץ ואנחנו מתקדמים בקצב הליכה. בסוף היום השלישי אנחנו מוצאים את רוחות הסחר ( או לפחות קרובי משפחה מדרגה שלישית) ומתחילים לזוז. אבל רק בבוקר היום הרביעי האוקינוס סוף סוף  משיב רוח בברכה. הרוח דרום מזרחית ופנינו לדרום מערב, ככה שהרוח פוגשת את הסירה מהצד ואפילו ב"קדמית" ואנחנו ( בסטנדרטים שלנו) טסים על הגלים וגומאים ביממה שאחרי  175 מייל. רק אחרי עשרה ימים הרוח תזוז מזרחה ואנחנו נחזור לערסול הנעים של שייט ברוח מלאה (downwind).

בלילות, סוף סוף בלי עננים ובחושך מוחלט, רואים שמיים חדשים – הרקיע הדרומי. הקונסטלציות המוכרות מהבית כמעט נושקות לים ומצביעות לכוכב הצפון שמתחבא מעבר לאופק. בין לבין אנחנו מתמקצעים בכל רזי הבהייה: בהייה בקו האופק, בזריחה ובשקיעה, בענני גשם וכבשה, בהייה בגלים ובקצפם.

כמו הגלים, כל הימים נראים זהים ואף יום אינו דומה למשנהו. בחמש בבוקר אני מעיר את לילך וצונח למיטה. עד שהילדים מתעוררים לילך כבר מספיקה להתפיח לחם, שהריח שלו ייכנס לי לחלום. הילדים אוכלים ארוחת בוקר, כותבים ביומן, ולכל אחד יש מטלת ניקיון בסירה. בתשע אני מתעורר ועובר על הסירה לחפש נזקים (ולהעיף את הדיונונים והדגים המעופפים חזרה לים), לילך פורשת לשנת בוקר קצרה. באחד עשרה אנחנו אוכלים ארוחת בוהריים שאחריה יש שיעור ימאות לילדים (בכל זאת שיצאו עם מקצוע מהטיול הזה). בצהריים יואב ממלא את הלוג היומי ומסמן את המיקום שלנו על המפה. כל כמה ימים מתחברים עם הטלפון הלווייני מורידים תחזית מזג אויר ואימיילים. בשתיים ארוחת צהריים שאחריה מתחילים הלימודים ואני תופס שנ"צ.  בחמש וחצי עושים הפסקה ממרוץ החיים המתיש ופורשים לתה מנחה – הגרסה החנונית של דרינק מול השקיעה (sundowner). אם מישהו עוד יכול לדחוף משהו לבטן (משתנה עם הלחץ הברומטרי) לילך מכינה ארוחת ערב, פיפי ולישון. משמרות הלילה מתחילות: אני עד עשר, לילך עד אחת, ושוב אני.

הזמן טס בלי שנרגיש או נשתעמם (אם כי הילדים מתלוננים שאין להם מספיק זמן חופשי למשחקים). אם לדייק, הזמן מציית לשני חוקים פיזיקליים: טס בימים ומאט בלילות, ומתארך ככל שמתקרבים ליעד . לאף אחד אין מושג כמה ימים אנחנו מפליגים, במקום זה הילדים עוקבים אחרי קווי האורך: כל עשרה חגיגה קולינרית קטנה, כל חמש עשרה מזיזים את מחוגי השעון אחורה.

אז מה בין החצייה של האוקיאנוס האטלנטי לבין זאת באוקיאנוס השקט? אומנם המרחק כמעט זהה והמים מלוחים בשניהם, וגם משטר הגלים והרוחות די דומה, אבל יש לקטע הזה בין גלפאגוס לאיי מרקיז איזה תבלין נוסף של הרפתקה והתרגשות. אם בחציית האוקיאנוס האטלנטי, יצאנו מעיר אירופאית עם מרינה מדוגמת (עם בעלי מקצוע וחלפים) והגענו גם למרינה שכזאת בסוף, ומסביבנו חצו באותו זמן עוד מאות רבות של סירות באירועי שייט מסודרים (ARC, והראלי שלנו) הרי שעכשיו הרמנו עוגן ממעגן באי נידח אחד, והטלנו אותו אחרי עשרים יום במפרץ באי נידח אחר, והכרנו את כל הסירות שהפליגו מסביבנו ( כ 12 במספר) שגם הם יצאו כל אחד ביום אחר. ובכלל האטלנטי באמת נחצה בדילוג אחד (שהרי הקריביים באותו קו אורך של יבשות אמריקה הצפונית והדרומית), אבל מאיי מרקיז ועד ליבשת הקרובה יש עוד יותר מארבעת אלפים מיילים ימיים.

באנגלית יש מלה מיוחדת (landfall) לרגע הנכסף הזה, אחרי מסע ארוך בים, שכבר מתקרבים והעיניים במקום לבהות סורקות בקפידה את קו האופק עד שמישהו צועק "יבשה באופק".  וכבר סיפרו לנו שהרגע הזה בהגעה לאיי מרקיז מתוק במיוחד. ואכן כך קרה. ולא רק בגלל השייט הארוך, וההזדמנות לשנת לילה רצופה, או בגלל ההגעה לחוף מבטחים בקטע ים נידח במיוחד, אלה גם בזכות המראה המרהיב של צוקי גרניט שמזדקרים משום מקום לתוך העננים ממש כמו טירה מצוירת בסרטי דיסני.

מספרים  להמונים

שייטנו  2968 מיילים במשך 20 יממות. הממוצע היומי כ 148 מיילים ימיים. (באוקיאנוס האטלנטי הממוצע שלנו היה דומה 153 מיילים ביממה) רוב הימים המהירים הם בחסות הזרם המשווני (עד קו 120 מערב) שתרם בנדיבותו 1-1.5 קשר.

12 ימים שייטנו ברוח צד-גבית והשאר ברוח מלאה. כ 8 ימים השתמשנו בג'ניקר (המפרש האסימטרי הצבעוני המגניב שלנו) שמוסיף בערך קשר למהירות כשהרוחות חלשות. ניסינו גם להפליג עם שני חלוצים (ג'ניקר וחלוץ) אבל מצאנו ש"פרפר" (ראשי וחלוץ) יותר נוח לנו.

מזג האוויר היה נוח – רוחות קבועות בעוצמה של 12-18 קשר למעט רוחות חלשות ביומיים הראשונים ועוד יום אחד לפני הסוף. ועוד לילה אחד (שעדיף לשכוח) שהים שיחק אתנו טטריס ענני סערה ואנחנו לא פספסנו אף ענן כזה כל הלילה.

בקרת נזקים: משאבת מי ים, מד רוח שהפסיק לפעול (סיפור מהסרטים להפליג בלי אחד כזה) חבל צמצום ראשון שנשחק ונקרע, ונזק נפשי לאגו מחוסר הצלחה מוחלט בדייג.

חידה לסיום: אחרי 20 יום בלב ים מה הדבר הראשון שכולם עשו: ירדו לחוף להרגיש יבשה מוצקה תחת הרגלים או קפצו למים?

זהו אנחנו הולכים לתפוס שינה טובה ואחריה ולקפוץ לבולנז'רי הקרוב לקנות באגטים טריים לארוחת בוקר. אחרי הכל הגענו לצרפת.

עוד תמונות בלינק הזה.

זריחה

אורח

רוחות הסחר של הצפון מזרחיות של חצי כדור הארץ הצפוני מתנגשות עם הרוחות הדרום מזרחיות של החצי האחר של הכדור בסביבות קו המשווה באזור ההתכנסות הטרופי (ITCZ – Inter Tropical Convergence Zone) או הדולדרומס (doldrums). זהו אזור עם מזג אויר ממזרי ולא צפוי במיוחד. לעיתים הים חלק, לא זיע, לא ניד, לעיתים רוחות שורקות, גשם כבד וסופות ברקים. שומר ספינתו ירחק.

אבל פנמה בצפון וגלפגוס בסוף דרום-מערב, ואין ברירה אלא לחצות. מאז שיצאנו מהאיים הקנרים (חמישה חודשים) תדלקנו פעם אחת חצי מיכל, ועכשיו לקראת הכניסה לדולדורומס תדלקנו שוב. לכול מקרה. בסופו של דבר, אחרי שבע יממות בים מתוכן שישים שעות מנוע בלי אף טיפת גשם או סופת-ברקים הגענו לגלפגוס. על הדרך חצינו את קו-המשווה. ימאים נוהגים לציין את הרגע בהעלאת מנחה סמלית לאל הים (או בזובור לספנים שזאת החצייה הראשונה שלהם). אנחנו חצינו את הקו המדומה בשתיים בלילה ואפילו בשבילנו זה היה קצת מאוחר בשביל טקסים פגאניים. נקווה שפוסידון יעבור לסדר היום.

אחרי שדלגנו על המכשול השמימי הגיע העת להתמודד עם המשוכה הרצינית, זאת של מטה – הבירוקרטיה האקוודורית. שבועות לפני ההגעה הוצפנו בדרישות סף לכניסה לאיים: תחנת מיון פסולת על הסירה, טיהור רמשים וחרקים בעישון (Fumigation ), ניקוי מוחלט של תחתית הסירה, סבונים אורגנים, שלטים עם סיסמאות רס"ר. העוגן רק ננעץ בסאן קריסטובל וכבר עט עלינו צבא פקידים, מוכסים, שוטרים, וצוללן (ואני חושד שגם כמה מקומיים שנקלעו למקום במקרה). סה"כ כשנים עשר אנשים הגיעו לשוטי ופשפשו בכול ארון ודרכון. אבל אנחנו לא פראיירים, מראש לילך אפתה עוגת תפוחים טעימה במיוחד שערפלה את חושיהם והחליקה את הכניסה שלנו פנימה (לפי הבליסה- אני חושב שזה הכיבוד הראשון שהם קיבלו מזה שבוע). אישור השייט שמקבלים (נקרא Autografo ) מאפשר לעגון אך ורק בשלוש עיירות בשלושה איים שונים (סאן קריסטובל, סנטה קרוז ואיזבלה) ולא מאפשר שייט חופשי בין האיים.

משסיימנו עם הבירוקרטיה קרסנו למיטה (כמנהגנו אחרי הפלגה ארוכה) רק כדי להתעורר שעתיים אחר כך מפלישה קולנית (וריחנית) של אריות ים לסירה. שלא תבינו לא נכון – זה נחמד לתפוס איזה צילום של ארייה ים מתמתח בפינוק על הסירה שלך. אלה שהחברה האלה לא מסתפקים בפוטו-אופ ובשלושה ימים הבאים ניהלנו מלחמת התשה שהסתימה בתבוסה אחרי תבוסה שלנו, כשבשיאה אריה ים הצליח להתנחל לנו על שולחן האוכל.

מי שמגיע פעם ראשונה לגלפגוס חוטף בדרך כלל שוק אבולציוני. האיים שמצטיירים בדמיון כטבע פראי, מתגלים ראשית בשמלת בטון ומלט כבכול עיירה דרום אמריקאית רגילה ביבשת (כולל מחצבות, תחנות דלק ומזבלות). אבל כשמתרחקים קצת מהעיירות מבינים על מה המהומה. אריות ים, צבי יבשה ענקיים, צבי ים גדולים לא פחות, פינווינים, כרישי גלפגוס, איגואנות ימיות, בוביס כחולי רגליים, פריגטות. וזה רק מה שאנחנו ראינו בלי לחפש יותר מדי.

אין כמו חגים משפחתיים, אז זימנו לנו דוד לליל הסדר. זוהר (אח של לילך) הגיע לבקר, והביא איתו מתנות ופינוקים לחיים שלמים. ביחד חגגנו סדר כהלכתו עם פסח, מצה ומרור, מה נשתנה, אחד אלוהינו ולשנה הבאה בירושלים (זה כבר לא יקרה). דארווין לא הפריע לחגיגה.

בגלל הבירוקרטיה והמחיר הגבוהה של אישור השייט לא מעט יאכטות מוותרות על גלפגוס ומפליגות ישר מאמריקה לפולינזיה הצרפתית, אנחנו חושבים שאם אתם כבר עוברים בסביבה שווה לקפוץ לבקר (אל תשכחו להכין עוגה בדרך)

אנחנו יוצאים עוד יום יומיים להפלגה ארוכה לאיי מרקיז (5500 ק"מ מערבה מכאן) ולא נהיה זמינים בחודש הקרוב, אז שיהיה לכם אביב שמח.

הודעות אפשר להשאיר אחרי הביפ.

עוד תמונות בלינק הזה.

למרינה בקצה האטלנטי של התעלה הגענו ברגע האחרון. עדיין יש לנו אורחים על הסיפון ואין זה יאה לבטל את זמנם בשתיית ג'ין וטוניק על שפת הבריכה במרינה. אנחנו חוצים בקבוצה עם כמה סירות שהכרנו בחציית האטלנטי (טעות פיננסית מיותרת) וכמה חודשים מראש קיבלנו תאריך חצייה. כך יכולנו לקבוע עם איתי וברברה (איתי שריין את חציית תעלת פנמה איתנו לפני שבכלל התחילו לחפור אותה). בנאיביות נתנו לעצמנו לשכוח שהתעלה כבר לא מנוהלת על ידי ארצות הברית של צפון אמריקה, אלא לפי חוקי הג'ונג'ל של מרכז אמריקה. חוק ראשון: אין מקומות שמורים לסירות מפרש. המארגנים מודיעים לנו שהשיבוצים הפנויים למעבר התעלה מתחילים כמובן  אחרי שהטיסה של האהורונסונים ממריאה חזרה הביתה. הדרמה מתחילה.

לפי תסריט אנחנו מזילים דמעות תנין והסוכן שמארגן את החצייה מבטיח להשתדל. למחרת היום אמורים להגיע מודדים כדי למדוד את הסירה, מדידה, שרק לאחריה ניתן שיבוץ לחצייה. המודדת הנחמדה מגיעה רק אחרי יומיים, אבל הסוכן עושה קסמים ומשבץ אותנו בתאריך המקורי. הצבע של כולם חוזר ללחיים. הפסקת פרסומות, אנחנו יוצאים לקניות  ומפוצצים את הסירה באוכל לחצי שנה הקרובה. אחרי הכול יש לנו אוקיאנוס לחצות, והסופרמרקט הבא נמצא רק בטהיטי.

פרק ב: בבוקר הסוכן מופיע  ומודיע שהשיבוץ בוטל. היחידים שחוצים בתאריך שלנו הם זוג צרפתי שאנחנו לא מכירים. זה עולה לנו במצלצלין, בקבוק יין טוב, עוד קצת דמעות ואנחנו מתחלפים עם הצרפתים. הצבע שוב חוזר ללחיים. כולם מתרגשים  – למחרת חוצים!

אז איך העסק עובד? התעלה, שחגגה מאה לפני שנתיים, מורכבת מארבעה חלקים עיקריים. בצד האטלנטי ישנם שלושה תאי שייט  (Locks) שמעלים את הספינות כ 25 מטר מעל גובה פני הים לאגם גאטון. אגם גאטון הוא אגם מלאכותי שנוצר מסכירת נהר הצ'אגרס במוצאו לים והוא מכסה שטח ענק. בקצהו המערבי של האגם המוצף (למעשה כבר בנהר הצאגרס עצמו) נחצבה תעלה צרה (The Cut), שמובילה אל שני סטים של תאי שייט  "פדרו מיגל" ואחריו "מירפלורס" (Miraflores,  Pedro Miguel) שמורידים את הספינות חזרה לגובה פני הים ליד פנמה סיטי.

Tug Boat

סירות מפרש נדחקות לתאי השייט ביחד עם ספינות מטען, ואם יש יותר מסירת מפרש אחת הן בדרך כלל נקשרות אחת לשנייה. על כל סירת מפרש עולה מעין נתב (Transit\Pilot Advisor). שלא כמו בספינות הגדולות, שבהם הנתבים מקצועיים (התפקיד הכי נחשק בתעלה), הנתב לסירות קטנות הוא פקיד באדמיניסטרציה של התעלה שביום החופשי שלו משלים הכנסה בליווי סירות מפרש. החצייה מהאטלנטי מערבה, מתחילה בדרך כלל אחרי הצהריים ואורכת יומיים . אחרי תאי השייט של גאטון נשארים לעגון את הלילה באגם גאטון, ועם אור ראשון ממשיכים בחצייה עד לפנמה סיטי.

חזרה לדרמה: בבוקר החצייה שוב מופיע הסוכן ומודיע שיש לנו נתב רק ליום אחד ולאחריו נצטרך להישאר יומיים באגם גאטון לפני שנוכל להמשיך בחצייה. ככה החצייה מתוזמנת להסתיים בדיוק אחרי שהטיסה חזרה ממריאה. אנחנו מקווים שיש עוד טוויסט בעלילה ובכל זאת יוצאים לדרך.

בארבע אחרי הצהריים מגיע פרנקלין הנתב שלנו ואנחנו מתחילים להזדחל לתעלה. מסביב המולה: אוניות סוחר ענקיות וביניהם גוררות עם אגזוזים משוננים שכאילו יצאו מהגרסא הימית של מקס הזועם. אנחנו כפותים לעוד שתי מפרשיות, כשהסירה במרכז היא אויסטר (Oyster) בערך הרולס רוילס של היאכטות. הייתם צריכים לראות את הפנים של בעלי האויסטר כששתי סירות ממעמד נחות ניגשו להקשר אליו בשליטה מפוקפקת, כאילו היה רציף תדלוק בקולון.

Gatun Locks

אחרי שנקשרים הסירה שבמרכז אחראית ל"ניווט" והסירות שבצדדים אחראיות על החבלים שקשורים לדופן התעלה. ככה שבזמן שאני על ההגה מובטל, לילך ואיתי החבלנים  (line-handlers) מזיעים במרץ, לברברה ולדניאל יש זמן לצלם את התמונות שאתם רואים כאן. בין תאי השייט היום מתחלף ללילה ואחרי שעתיים באפילה מוחלטת עגנו באגם גאטון מול מה שהיה עד לפני עשרים שנה מועדון היאכטות של עובדי התעלה האמריקאים.

למחרת עם אור ראשון מגיעה סירה ומורידה נתבים לכל הסירות מסביב, חוץ מאתנו. מסתבר שאין טוויסט לעלילה. טלפון לסוכן, ארנקים נשלפים ובצהריים מגיע החילוץ לאהרונסונים. כשם שהגיעו בקלאסה ככה יצאו בסטייל על סירת נתבים של התעלה והשאירו אותנו באגם לבד עם התנינים.

האהרונסונים חוזרים הביתה

למחרת מגיע הנתב שלנו ואנחנו ממשיכים בחצייה.  האגם מוצף כבר מאה שנים, ועדיין מבצבצים בו עצים ואיים כאילו הוצף רק עכשיו. בערפילי הבוקר, האוניות ששטות באגם עם המפרשיות הקטנות נראות כענקים וגמדים בסיפור אגדות. בצהריים אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לקצה.

כל סיפור חציה של תעלת פנמה חייב להסתיים בפסקה שמתארת את רגע ההגעה אל האוקיאנוס החדש. אז הנה בא הקיטש:

אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לתא השייט האחרון – ה"מירפלורס".  קשורים לעוד שתי סירות מפרשים, אנחנו מתקדמים באיטיות לקצה התא. מאחורינו נדחקת ספינת מטען ע-נ-ק-י-ת שעוצרת בקושי 50 מטר מאתנו ומסתירה את השמיים. אבל למרות הספינה המרשימה שמאחור, כולם נעמדים על קצות האצבעות ומציצים לצד השני, מערבה (לא רואים כלום). המים מתחילים לרדת בתא ואיתם נעלם הנוף. אנחנו בוהים בדלתות הפלדה הממוסמרות של התא, שמתגלות אט אט. עוצרים. לרגע נראה שהדלתות מתעכבות להיפתח ,אבל אז נשמעת חריקה (בכל זאת דלתות בנות מאה) חריץ קטן נפתח ומים הים המלוחים מתערבבים עם מי התעלה המתוקים ומדגדגים את קצות המדחפים. אני מתאפק לא למחוא כפיים, לוקח נשימה ארוכה ומשלב הילוך. סוף סוף הגענו. האוקינוס השקט.

חג פסח שמח!

The Last Lock

עוד תמונות בלינק הזה

חלקכם כבר שם לב ששינינו קצת את התוכניות. בתחילה חשבנו לבלות "עונה" שלמה בקריביים ורק בשנה הבאה לעבור לאוקיאנוס השקט. אבל לא הצלחנו להתאפק ואנחנו  אוטוטו בתעלת פנמה. דווקא די נחמד פה בקריביים, ובגלגול אחר היינו יכולים להישאר כאן שנים, רק שאין לנו חשק להעביר פה את עונת ההוריקנים כשהפסיפיק קורץ לנו מעבר לסיבוב. גם החצייה הנינוחה של האטלנטיק השאירה לנו מספיק אנרגיות לחציית אוקיאנוס נוספת. אז יצאנו לדרך.

עד לא מזמן ה"ים הקריבי" היה בשבילנו רק גלויה על המקרר. גם כשהגענו אליו הוא נשאר השלולית התמימה והירקרקה  שמסביב לאי עם הקוקוס. אבל זה השתנה כשהצטרכנו לחצות אותו. הים הקריבי הוא לא פראייר. כ 2000 ק"מ של ים מפרידים בין גרנדה לפנמה ומשטר הרוחות והגלים הם כשל אוקיאנוס. את החצייה עשינו בשני שלבים עם עצירה בבונאיר וארובה. אחד המדדים שלנו לפראות הים הוא מספר הדגים המעופפים שאנחנו מוצאים בבוקר על הסיפון. בחצי השני מארובה לפנמה קבענו שיא חדש – 13 דגים מעופפים על הסיפון. אז החזקנו חזק  והגענו למקום הכי מגניב בחלק הזה של העולם. איי סאן בלאס.

טוב, אני יודע שהבלוג הזה מתחיל להיות קצת לא אמין כשכול מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו זוכה מאתנו בתואר מלכת יופי, ואולי בדיעבד אפשר לשלול תארים מאיזה אי או שניים, אבל לארכיפלג הזה מובטח מקום של כבוד לנצח. מעל שלוש מאות איים פצפונים (ועוד אלפי שוניות), כמעט כולם נראים כמו עיבוד פוטושופ לא אמיתי של הגלויה ההיא על המקרר.

אבל כמו כל מלכת יופי – מה שעושה את ההבדל זה האופי. איי סאן בלאס הם מקום מולדתם של שבט הקונה-יאללה (Kuna-Yalla), שבט אינדיאני שאנשיו נמוכי קומה, מסבירי פנים במיוחד ונשותיו לבושות בסגנוניות בבגדים רקומים (מולות). הקונה יאללות התפרנסו בעיקר מגידול קוקוסים ובשנים האחרונות עשו הסבה מקצועית לתיירות ועכשיו הם חותרים בין האיים בקנואים מעץ מוכרים דגים, מולות, וגובים דמי ביקור בחלק מהאיים. כמעט על כל אי יש איזה משפחה ששומרת על האי. ויש איים שהם כפרים – שם הבקתות מכסות כול פיסת אדמה וממש גולשות אל הים.

Safiro – West Holandes

איי סאן בלאס הם מגנט לשייטים: יש כאלה שנתקעו כאן לכל החיים (יש לא מעט כאלה), כאלה שכמונו עצרו לשבועיים שלושה בדרך לפנמה, וגם לא מעט סירות של תרמילאים ששטות בין פנמה לקולומביה ועוצרות למסיבה בכל חוף. מצד אחד סוף העולם ומצד שני מספיק חיים מסביב כדי לא לגמור כמו רובינזון-קרוזו.

כמעט כולם מגיעים לפה עם מרץ ותוכניות לנדוד בין כמה שיותר איים אבל מרגע שהעוגן ירד לא מוצאים אפילו סיבה אחת לזוז. אנחנו בין קריאת מגילה, למסיבת תחפושות נדדנו בקושי בין שלושה מקומות . הבלוג הזה נכתב באזור שנקרא Cayos Holandes, מתוך מעגן רדוד שנקרא (ונראה כמו)  "בריכת השחייה"  ליד אי המנגל (BBQ Island) . הנוף מסביב נראה כמו סוף העולם, ואם מעלים את הטלפון לראש התורן אפילו אפשר לקלוט קצת אדוות של אינטרנט.

סירות מסיבה

לתוך הסטלבט הזה, במטוס בוכנה קטן נחתו אלינו בקלאסה איתי, ברברה ודניאל (ה"בוסים" של לילך בחיים האמיתיים) לביקור שהולך להסתיים בחצייה של תעלת פנמה. היו לנו רק שלושה ימים בסאן בלאס (כמעט פשע נגד הבטלנות) אבל הצלחנו לדחוס אווירה קריבית אמיתית  בקצב של סיור קבלנים. האמת שהיה כל כך נחמד שכדי לאזן את כל הטוב הזה היינו חייבים לטלטל אותם טוב טוב בים הפתוח (בין סאן בלאס לתעלה) עד שנשמתם פרחה. עכשיו נשאר לנו רק לחצות את התעלה – אבל זה כבר סיפור של פוסט אחר.

עוד תמונות בלינק הזה

אסטה לואגו!

כבר כמה חודשים לא צלחנו מרחקים וההפלגה הארוכה מגרנדה לבונאייר, מזכירה לנו כמה אנחנו אוהבים לשוט. לילות חמימים עם ירח מלא, רוח מהכיוון הנכון, דג טעים בחכה ולהקת דולפינים שמשחקת תופסת עם חרטום הסירה במשך שעות. איזה כיף.

איי ה-ABC (ראשי תיבות של Aruba, Bonair, Coracao), די קרובים לונצואלה ולאורך כל השייט עוברים ליד איים מהאגדות (Los Rocas), אלא שאומרים שהונצואלים "לא נחמדים" לישראלים  וכשכבר הגענו, גילינו שהם לא נחמדים גם לאחרים ולאחרונה יש מדי פעם התקפות של פיראטים מהיבשת על יאכטות באזור.

האיים הם חלק מהקריביים אבל רגע אחרי שנחתנו בבונאייר חזרנו לבדוק במפה שבאמת הגענו למקום הנכון. יערות הגשם התחלפו במדבר ועצי הקוקוס התחלפו בקקטוסים. האיים הם אוטונומיות עצמאיות בממלכת הולנד, ומשם הגיעו צבעי הפסטל שהבניינים צבועים בהם כמו בסרט מצוייר. הפירות, החמוקיים והספרדית הגיעו מדרום אמריקה. הלו, זה באמת קריביים פה?

Oranjestad

Rincon

המשמעות של בונאייר זה "אויר טוב" אבל המומחיות כאן היא באמת במים. מים כל כך צלולים שאפשר לראות את סין מהצד השני. עשרות אתרי צלילה ושנירקול, כמעט כולם עם גישה קלה מהחוף. קחו את סיני, החליפו את הבדואים בהולנדים – וקיבלתם את בונאייר.

Bonaire

כדי לשמור על האלמוגים אסור לעגון בשום מקום, רק להיקשר למצופים (mooring)  מול הטיילת בעיר הבירה המנומנמת. אז אנחנו, שגרים על המים, עלינו ליבשה, שכרנו רכב, ונסענו מסביב לאי כדי להכנס שוב למים ולשנרקל. פנים האי מזכיר את המערב הפרוע, מדבר עם קקטוסים וחוות מאובקות. יש גם שמורת טבע נחמדה בצפון עם אגמים מדבריים ופלמינגו וורודים.

ההורים של לילך, התגעגעו לנכדים והגיעו לסיבוב שני. דילגנו על קורסאו וקבענו בארובה. ארובה,אחות תאומה לבונאייר, היא סיפור אחר לגמרי. כשעומדים על גבעה באמצע האי ומסתכלים סביב, רואים חול, קקטוסים ותיישי בר שהתושבים המקומיים מעיזים לאכול רק פעם בשנה(לארוחת ראש השנה). האופק מנוקד במתקני זיקוק נפט נטושים. אבל ארבעים מליון תיירים בשנה לא מגיעים לארובה בשביל אדמת הטרשים, אלא בזכות מאה מטר של רצועת חוף לבנה, ועוד רצועה של מאתיים מטר של חנויות יוקרה, קזינואים ומסעדות. לאס וגאס של הקריביים.

Eagle Beach

אז איך אי שהתפרנס מזיקוק נפט, הפך לאחד המקומות הכי מתויירים בעולם? אולי זה קשור למוטו של האי שחקוק על לוחיות הרישוי של  כל הרכבים: "One happy island". אולי  זה קשור לשפה המקומית (Papyamento ) שנעימה לאוזן. המילה הכי שימושית כאן היא דושי (Dushi) שזה "מותק". אתם מוזמנים להגיע ולנסות לפצח את הנוסחא. בארובה עגנו במרינה במרכז העיר, חצי מטר מהקזינו המקומי (אחד מהם), עם כניסה חופשית לכל המתקנים של המלון הסמוך (כולל בריכה ואי פרטי ליד) אבל ההורים של לילך פנסיונרים אקטיביסטים וטיילים מדופלמים. בשבילם בטלה על חוף הים, אפילו בארובה, היא עדיין בטלה. ככה סיימנו את השבוע עם מיליון תמונות של מדבר, ושניים וחצי ביקורים בחוף. שיא ארובאי חדש. אומרים שמלכת הולנד רוצה להכיר אותנו.

האוקיאנוס השקט כבר מחכה לנו מעבר לפינה. מכאן אנחנו יוצאים לפנמה: שבועיים באיי סאן בלאס (שדי מנותקים מהציוויליזציה) ומשם לתעלה. אדר (ב) בדיוק נכנס -אז תרבו שמחה! ביי דושים!

עוד תמונות בלינק הזה