משפחתי וחיות אחרות – דרום אפריקה
לדרום אפריקה הגענו כבר לפני כמעט חודשיים. נמל הכניסה נקרא ריצ'רדס –ביי (Richard's Bay) הנמל הגדול ביותר בדרום אפריקה ומסוף הפחם הגדול בעולם. התואר המפוקפק הבטיח עתיד אפור וכמו כולם, נשבענו שנעצור רק לרגע בכדי להתאושש. כמו כולם, נשארנו יותר מחודש. האזור שלחופו עגנו נקרא Kawa-Zulu-Natal. זוהי ארצם של אנשי הזולו. גם המרינה ששהינו בה נקראת "מועדון היאכטות של זולו", אבל כמעט כל התושבים כאן הם לבנים מדושנים המדברים בינם לבין עצמם בלהג הולנדי כאילו התגוררו בציור של רמברנדט. השפה היא אפריקנס, והבטנים החינניות הם תולדה של בשר טוב וזול וחיבה לאומית למנגל. באחת הפעמים הקופאית בסופר נזפה בנו (בעדינות) על שאנחנו קונים יותר מדי ירקות ואף לא נתח בשר אחד.
אחרי התאקלמות קצרה במרינה, שכרנו רכב ויצאנו לטיול הכנה בשמורות בסביבה. מה שנקרא בעברית – יצאנו לספארי. שמורות הטבע המפורסמות של דרא"פ שוכנות בצפון מזרח המדינה וחלקם במרחק שעת נסיעה קצרה מהמרינה. בדמיוני אנחנו רכובים על לנדרובר פתוח, בשבילי עפר נידחים עם עור צרוב משמש, כובע בוקרים ורובה צייד טעון בחיצי הרדמה למקרה שנפגוש פיל משתולל. אבל היה תקציב רק לפורד פיאסטה ובלאו הכי כל הדרכים בשמורות כבושות היטב, אפילו הפילים כאן מתנהגים בנימוס. במשך יומיים שוטטנו בצמד השמורות שלושלואי-אומפולוזי (Hluhluwe-Umfolozi), שנטועות בלב נוף הררי מרענן. השתאינו למול מה שנראה לנו אז כמו המון חיות והזדרזנו לחזור לסירה. בכל זאת רק טיול הכנה.
חזרה בנמל, הפשלנו שרוולים והוצאנו את הסירה מהמים במספנה של המרינה. אומנם רק לפני פחות משנה הספנו את שוטי, אבל היא עבדה קשה מאז והגיע לה טיפול מפנק בתמורה. גם אנחנו שמחנו על ההזמנות לוודא שהכל תקין לפני שאנחנו יוצאים להקיף את כף התקווה הטובה ולעוד חציה של אוקיאנוס. חוץ מצביעת התחתית (Anti-fouling) ושאר הטיפולים הרגילים, פירקנו גם את מדפי ההגה (הצטרכנו לחפור בור עמוק כמו מאפיונרים שנפטרים מגופה) וסדרנו את המסבים של ציר ההגה. חמישה ימים הייתה הסירה מחוץ למים, בבוקרו של היום השישי השקנו את הסירה חזרה למים ובערב נחתו אצלנו ההורים של לילך, שיאני הביקורים שלנו, לסיבוב נוסף.
במספנה: לפני
במספנה: אחרי
ויהי ערב ויהי בוקר ויצאנו לספארי נוסף. הפעם, לכבוד המבקרים, כבר הצפנו לשמורת קרוגר המפורסמת שנמצאת כמה מאות ק"מ מריצ'רדס ביי. כדי לשבור את המסע עצרנו ליומיים בפארק מקוזי (uMakuzi). בפארק היה מקום מסתור על שפת מקווה מים, שאליו ניתן להגיע ולהתבונן בחיות המגיעות בשעות הערביים לשבור את צימאונן. כבר בערב הראשון ראינו את מה שיהיה המחזה המרהיב ביותר מהטיול- להקה של עשרים ושבעה פילים ופילונים שהגיעה בשעטה, נעצרה מטרים בודדים מאתנו ושתתה לרוויה – בתחילה הפילים המבוגרים שבדקו שאין סכנה, ואחר כך שאר הקבוצה, ולאחר דקות ספורות נעלמה בענן אבק חזרה לסאוונה.
The hide in Mkhuze
Shakaland cultural Village
התחנה הבאה שלנו הייתה עצירה במדינת סוואזילנד. מדינה זעירה שכלואה בתוך היבשת, ובראשה מלך אהוב, שתמונתו, בניגוד למלכים במזרח התיכון, אינה מתנוססת בפומבי. אלא מה, פוליגמיה היא פרקטיקה נפוצה בממלכה, והמלך נותן דוגמא אישית לנתיניו. פעם בשנה, בחג לאומי הנקרא חגיגות קנה הסוף (Reed Festival), מתכנסות כל בנות הממלכה הבתולות (כמה עשרות אלפים) לריקודים בחצר המלך, בלבוש מסורתי (כלומר חשופות חזה) ומתוכן בוחר המלך עוד מלכה חדשה לאוסף. ב2017 הוא בחר את בחירת ליבו, האחת והיחידה, בפעם הארבע עשר.
לבסוף הגענו לשמורת קרוגר, שהמוניטין שיצא לה רק ממעיט בערכה. אם ננסה לפרט את שלל המינים והכמויות של החיות שראינו (יואב רשם את כולם) רק נתיש את כולם. אז במקום תהנו מהתמונות.
Kadu
חזרה לסירה, הדלקת נרות חנוכה, ופרידה מרגשת מסבא וסבתא. ויהי בוקר ויהי ערב וחוזרים לים. מבלי לחפור יותר מדי במושגים סינופטיים, תנאי השייט אפריקה נעים בין שני מצבים: רכבת הרים ורכבת שדים. האשם המידי הוא זרם האגוליאש שזורם במהירות משוגעת לחופה המזרחי של דרום אפריקה. כל עוד הרוח זורמת אתו, השייט קצת קופצני, עתיר אדרנלין, אבל בטוח ומזמין. כשהרוח (לפחות פעם בשבוע) מחליטה לנשוב מהכיוון ההפוך – השייט פחות ידידותי לסביבה. בתחזית לשייטים יש סעיף קבוע של "גלים לא נורמליים" ודי שכיח למצוא שם גלים של תשעה מטר ויותר. בסך-הכל שייט מאתגר, כשהאתגר העיקרי הוא לסבלנות של הסקיפר. מדי פעם למשהו נמאס לחכות והוא מנסה ל"לגנוב" בשוליים של חילופי הרוחות, ומספק סיפורי גבורה וזוועה לכל השנה. בדרך כלל המרחק עד לקייפ טאון שאמור לקחת כשבוע יכול להימתח על כמעט חודש. אצלנו שריר סיבולת הסבלנות מפותח מספיק, וגם המזל האיר לנו פנים, ולאחר שבועיים עם עצירה אחת בדרבן ועוד אחת במזרח לונדון הקפנו את כף התקווה הטובה והגענו לקייפ טאון – בדיוק בזמן לחגיגות השנה האזרחית החדשה.
חנוכה עם סבא וסבתא
ממש כשאיגפנו את כף אגוליאש, הנקודה הדרומית ביבשת אפריקה, התעורר לנו החיבור הסלולרי ומשום מקום קיבלנו במייל הזמנה מחברים (Cool Runnings , עוד משפחה על קטמרן) להצטרף אליהם לחגיגות השנה החדשה בבית הנופש של חבר שלישי, שפגשנו בסיישל. בלי להסס, תוך שאנחנו מקיפים את הכף שהטריד את מנוחתנו בשנה האחרונה, גלשנו לאתר השכרת רכב והזמנו רכב למחרת היום. דיאז בארטולמיאו, מגלה הארצות הראשון שהקיף את הכף, לו היה יודע שיש קליטה, היה מתהפך בקברו, או לפחות מנסה גם להעלות פוסט בפייסבוק.
החבר השלישי הוא סטפן, גרופי של אדרנלין ואחד הייננים הטובים בדרום אפריקה. בית הנופש שלו נמצא מאות מטרים ספורים מהמגדלור בכף אגוליאש, ככה ששלושים ושש שעות אחרי שחצינו את הכף חזרנו למקום הפשע מצד היבשה והבטנו בים הסוער שנבנה עם חילופי הרוחות. אחרי יומיים באגוליאש, עם יין אדום במקום דם בוורידים עברנו להתאוששות בבית שלו באחד היקבים ב"ארץ היין" שליד קייפטאון. איזה כיף היה לנו.
Cape Agulas
On Stephan Holiday House
הבית של סטפן ביקב
על הר השולחן – בגובה העננים
חזרה לקייפ-טאון. העיר לא דומה לשום דבר אחר שראינו בדרום אפריקה וקו המים שלה תוסס, שמח והומה תיירים והזכיר לנו את סידני ומלבורן מלפני שנה. הסירה שלנו עוגנת ממש במרכז העיר וכל האקשן במרחק נגיעה מאתנו.
מחר בבוקר נפרד מהחגיגה ונצא לחציית האטלנטי השנייה שלנו. במסע שני דילוגים (עם עצירה בסנט הלנה), והיעד ברזיל. עם קצת מזל נספיק להגיע לקרנבל.
להתראות בעוד חודש.
עוד תמונות בלינק הזה.
