שלושה בנים, שני הורים, קטאמרן אחת.


avitalx@gmail.com

Category

// אפריקה
ינו
07
2018

משפחתי וחיות אחרות – דרום אפריקה

לדרום אפריקה הגענו כבר לפני כמעט חודשיים. נמל הכניסה נקרא ריצ'רדס –ביי (Richard's Bay) הנמל הגדול ביותר בדרום אפריקה ומסוף הפחם הגדול בעולם. התואר המפוקפק הבטיח עתיד אפור וכמו כולם, נשבענו שנעצור רק לרגע בכדי להתאושש. כמו כולם, נשארנו יותר מחודש. האזור שלחופו עגנו נקרא Kawa-Zulu-Natal. זוהי ארצם של אנשי הזולו. גם המרינה ששהינו בה נקראת "מועדון היאכטות של זולו", אבל כמעט כל התושבים כאן הם לבנים מדושנים המדברים בינם לבין עצמם בלהג הולנדי כאילו התגוררו בציור של רמברנדט. השפה היא אפריקנס, והבטנים החינניות הם תולדה של בשר טוב וזול וחיבה לאומית למנגל. באחת הפעמים הקופאית בסופר נזפה בנו (בעדינות) על שאנחנו קונים יותר מדי ירקות ואף לא נתח בשר אחד.
אחרי התאקלמות קצרה במרינה, שכרנו רכב ויצאנו לטיול הכנה בשמורות בסביבה. מה שנקרא בעברית – יצאנו לספארי. שמורות הטבע המפורסמות של דרא"פ שוכנות בצפון מזרח המדינה וחלקם במרחק שעת נסיעה קצרה מהמרינה. בדמיוני אנחנו רכובים על לנדרובר פתוח, בשבילי עפר נידחים עם עור צרוב משמש, כובע בוקרים ורובה צייד טעון בחיצי הרדמה למקרה שנפגוש פיל משתולל. אבל היה תקציב רק לפורד פיאסטה ובלאו הכי כל הדרכים בשמורות כבושות היטב, אפילו הפילים כאן מתנהגים בנימוס. במשך יומיים שוטטנו בצמד השמורות שלושלואי-אומפולוזי (Hluhluwe-Umfolozi), שנטועות בלב נוף הררי מרענן. השתאינו למול מה שנראה לנו אז כמו המון חיות והזדרזנו לחזור לסירה. בכל זאת רק טיול הכנה.


חזרה בנמל, הפשלנו שרוולים והוצאנו את הסירה מהמים במספנה של המרינה. אומנם רק לפני פחות משנה הספנו את שוטי, אבל היא עבדה קשה מאז והגיע לה טיפול מפנק בתמורה. גם אנחנו שמחנו על ההזמנות לוודא שהכל תקין לפני שאנחנו יוצאים להקיף את כף התקווה הטובה ולעוד חציה של אוקיאנוס. חוץ מצביעת התחתית (Anti-fouling) ושאר הטיפולים הרגילים, פירקנו גם את מדפי ההגה (הצטרכנו לחפור בור עמוק כמו מאפיונרים שנפטרים מגופה) וסדרנו את המסבים של ציר ההגה. חמישה ימים הייתה הסירה מחוץ למים, בבוקרו של היום השישי השקנו את הסירה חזרה למים ובערב נחתו אצלנו ההורים של לילך, שיאני הביקורים שלנו, לסיבוב נוסף.

במספנה: לפני

במספנה: אחרי

ויהי ערב ויהי בוקר ויצאנו לספארי נוסף. הפעם, לכבוד המבקרים, כבר הצפנו לשמורת קרוגר המפורסמת שנמצאת כמה מאות ק"מ מריצ'רדס ביי. כדי לשבור את המסע עצרנו ליומיים בפארק מקוזי (uMakuzi). בפארק היה מקום מסתור על שפת מקווה מים, שאליו ניתן להגיע ולהתבונן בחיות המגיעות בשעות הערביים לשבור את צימאונן. כבר בערב הראשון ראינו את מה שיהיה המחזה המרהיב ביותר מהטיול- להקה של עשרים ושבעה פילים ופילונים שהגיעה בשעטה, נעצרה מטרים בודדים מאתנו ושתתה לרוויה – בתחילה הפילים המבוגרים שבדקו שאין סכנה, ואחר כך שאר הקבוצה, ולאחר דקות ספורות נעלמה בענן אבק חזרה לסאוונה.

The hide in Mkhuze

Shakaland cultural Village

התחנה הבאה שלנו הייתה עצירה במדינת סוואזילנד. מדינה זעירה שכלואה בתוך היבשת, ובראשה מלך אהוב, שתמונתו, בניגוד למלכים במזרח התיכון, אינה מתנוססת בפומבי. אלא מה, פוליגמיה היא פרקטיקה נפוצה בממלכה, והמלך נותן דוגמא אישית לנתיניו. פעם בשנה, בחג לאומי הנקרא חגיגות קנה הסוף (Reed Festival), מתכנסות כל בנות הממלכה הבתולות (כמה עשרות אלפים) לריקודים בחצר המלך, בלבוש מסורתי (כלומר חשופות חזה) ומתוכן בוחר המלך עוד מלכה חדשה לאוסף. ב2017 הוא בחר את בחירת ליבו, האחת והיחידה, בפעם הארבע עשר.
לבסוף הגענו לשמורת קרוגר, שהמוניטין שיצא לה רק ממעיט בערכה. אם ננסה לפרט את שלל המינים והכמויות של החיות שראינו (יואב רשם את כולם) רק נתיש את כולם. אז במקום תהנו מהתמונות.

 

Kadu

חזרה לסירה, הדלקת נרות חנוכה, ופרידה מרגשת מסבא וסבתא. ויהי בוקר ויהי ערב וחוזרים לים. מבלי לחפור יותר מדי במושגים סינופטיים, תנאי השייט אפריקה נעים בין שני מצבים: רכבת הרים ורכבת שדים. האשם המידי הוא זרם האגוליאש שזורם במהירות משוגעת לחופה המזרחי של דרום אפריקה. כל עוד הרוח זורמת אתו, השייט קצת קופצני, עתיר אדרנלין, אבל בטוח ומזמין. כשהרוח (לפחות פעם בשבוע) מחליטה לנשוב מהכיוון ההפוך – השייט פחות ידידותי לסביבה. בתחזית לשייטים יש סעיף קבוע של "גלים לא נורמליים" ודי שכיח למצוא שם גלים של תשעה מטר ויותר. בסך-הכל שייט מאתגר, כשהאתגר העיקרי הוא לסבלנות של הסקיפר. מדי פעם למשהו נמאס לחכות והוא מנסה ל"לגנוב" בשוליים של חילופי הרוחות, ומספק סיפורי גבורה וזוועה לכל השנה. בדרך כלל המרחק עד לקייפ טאון שאמור לקחת כשבוע יכול להימתח על כמעט חודש. אצלנו שריר סיבולת הסבלנות מפותח מספיק, וגם המזל האיר לנו פנים, ולאחר שבועיים עם עצירה אחת בדרבן ועוד אחת במזרח לונדון הקפנו את כף התקווה הטובה והגענו לקייפ טאון – בדיוק בזמן לחגיגות השנה האזרחית החדשה.

חנוכה עם סבא וסבתא

ממש כשאיגפנו את כף אגוליאש, הנקודה הדרומית ביבשת אפריקה, התעורר לנו החיבור הסלולרי ומשום מקום קיבלנו במייל הזמנה מחברים (Cool Runnings , עוד משפחה על קטמרן) להצטרף אליהם לחגיגות השנה החדשה בבית הנופש של חבר שלישי, שפגשנו בסיישל. בלי להסס, תוך שאנחנו מקיפים את הכף שהטריד את מנוחתנו בשנה האחרונה, גלשנו לאתר השכרת רכב והזמנו רכב למחרת היום. דיאז בארטולמיאו, מגלה הארצות הראשון שהקיף את הכף, לו היה יודע שיש קליטה, היה מתהפך בקברו, או לפחות מנסה גם להעלות פוסט בפייסבוק.
החבר השלישי הוא סטפן, גרופי של אדרנלין ואחד הייננים הטובים בדרום אפריקה. בית הנופש שלו נמצא מאות מטרים ספורים מהמגדלור בכף אגוליאש, ככה ששלושים ושש שעות אחרי שחצינו את הכף חזרנו למקום הפשע מצד היבשה והבטנו בים הסוער שנבנה עם חילופי הרוחות. אחרי יומיים באגוליאש, עם יין אדום במקום דם בוורידים עברנו להתאוששות בבית שלו באחד היקבים ב"ארץ היין" שליד קייפטאון. איזה כיף היה לנו.

Cape Agulas

On Stephan Holiday House

הבית של סטפן ביקב

על הר השולחן – בגובה העננים

חזרה לקייפ-טאון. העיר לא דומה לשום דבר אחר שראינו בדרום אפריקה וקו המים שלה תוסס, שמח והומה תיירים והזכיר לנו את סידני ומלבורן מלפני שנה. הסירה שלנו עוגנת ממש במרכז העיר וכל האקשן במרחק נגיעה מאתנו.

מחר בבוקר נפרד מהחגיגה ונצא לחציית האטלנטי השנייה שלנו. במסע שני דילוגים (עם עצירה בסנט הלנה), והיעד ברזיל. עם קצת מזל נספיק להגיע לקרנבל.
להתראות בעוד חודש.

עוד תמונות בלינק הזה.

דצמ
30
2017

תקוות טובות ושלוש סיבות לחגיגה.

אתכם הסליחה על השקט התקשורתי הממושך, מאז שהגענו לדרום אפריקה היינו מקורקעים לרציף ועם היציבות הלא טבעית נאלמה הבלוטה שאחראית על החשק לכתוב. רק לאחרונה כשיצאנו לים והגלים שוב נשברים על החרטום חזרנו לעצמנו.

לפני כמה שעות הגענו לקייפטאון. אנחנו קשורים לרציף במרכז העיר, משקיפים על קו המים השוקק מתיירים והר השולחן המפורסם משקיף עלינו מלמעלה חזרה. דרום אפריקה סיפקה לנו התרגשויות למכביר – שמורות הטבע, שייט מאתגר, ביקור משפחתי מרגש ומפגשים מחודשים עם חברים ישנים. על כל אלה נספר בעוד כמה ימים אחרי שנרגע קצת ונתפנה למיין את אלפי התמונות של הזברות שמפוקקות את הדיסק במחשב. בינתיים רצינו להשוויץ שחצינו בשלום את כף התקווה הטובה.

לקצה הכי דרומי של אפריקה, בו מתחלפים האוקיאנוסים וזה שממנו התרגשנו, קוראים בכלל כף אגוליאש (Cape Agulhas) ואילו כף התקווה הטובה נמצא כמה עשרות מיילים צפונה יותר וקרוב יותר לקייפ טאון. אבל "תקווה טובה" נשמע יותר טוב מ"אגוליאש". אז זרמנו עם הזרם.

רישום ההפלגה הראשון שלנו ביומן הסירה ביוון לפני קצת פחות משנתיים וחצי מראה את קו אורך 020 מזרח ולוג העגינה היום  מציין  018 מזרח– מה שאומר שבעצם סיימנו להקיף את כל הכדור. התקנון הרשמי של מקיפי העולם דורש שנחצה את קו המסלול שלנו כדי שההקפה תחשב. זה יקרה רק עוד כמה חודשים, עם חצייה שנייה של האוקיאנוס האטלנטי ועוד אלפי מיילים ימיים אבל עד אז אנחנו מבסוטים גם מההקפה שלא נחשבת.

לסיום – בתוך גויי הארצות אנחנו עוגנים, ואצלם מתחלפת שנה חדשה עוד כמה שעות, ככה שמצאנו גם את הסיבה השלישית לחגוג. אנחנו הולכים לקנות גלידה.

Happy New Year!

 

נוב
15
2017

קטעי קישור – תעלת מוזמביק

לפני יומיים נקשרנו לרציף במועדון היאכטות של ארץ הזולו (ZYC-Zululand Yacht Club) בעיר נמל אשר בגבולה הצפון-מזרחי של דרום-אפריקה, משאירים מאחורינו את תעלת מוזמביק, הקטע האחרון בחציית האוקיאנוס ההודי שלנו. ההתחלה, במפרץ אדום מבוץ במדגסקר, הייתה צולעת. הימים נקפו, ובמעגן הצטברה ארמדת סירות בהמתנה למזג אויר ידידותי לחצייה, שלא הגיע. לבסוף התפשרנו על רוחות לא עוינות מדי, הרמנו עוגן ויצאנו לדרך. לחופי האי עוד פגשנו משפחת לוויתנים שהשתעשעה בהטחת סנפיר הזנב על פני המים ובלילה כשחלפנו על פני קייפ-סנט אנדרי, ונפרדנו סופית ממדגסקר, קיבלנו מתנת פרידה בצורת סופת ברקים שנדמתה לנו אז קצת מאיימת (עד שפגשנו את הסופה השנייה שבוע אחר כך שהראתה לנו טרור אמיתי מהו).
כמעט בלתי אפשרי לחצות בבת אחת ממדגסקר לדרום אפריקה. החלק הדרומי של תעלת מוזמביק, הים שמפריד בן השניים, נתון לקפריזות של שקעים ברומטרים שמגיעים מכף התקווה הטובה. הסתכלנו טוב טוב לצדדים, וחצינו בקו ישר אל מוזמביק השכנה. אז התחלנו לרדת דרומה לאורך החוף עד שאחרי חמישה ימים כשהתחזית צפתה רוחות דרומיות עזות, חיפשנו מקלט בקבוצת איים שנושקת ליבשת ונקראת בוזארוטו (Bozoruto).

Bozoruto

איזה מקום נהדר הוא בוזארוטו. נוף סוריאליסטי של מדבר ששולח זרועות תמנון לתוך הים ויוצר מבוכי חול שיש לנווט ביניהם בזהירות, הים מצדו שולח שלוחות מים שיוצרים אגמים רדודים דמויי מראות בלב האיים. וכל הנוף משנה את צורתו וצבעיו בלי הפסקה פעמיים ביום במקצב הגאות והשפל. בלב האי מולנו יש כפר מוזמביקי. נשות הכפר מלקטות צדפות בזמן השפל והגברים פורשים רשתות בגאות. על חוף יש מלון יוקרתי שאורחיו מגיעים מהיבשת במסוק, ויאכטונרים פשוטים שכמונו אינם מתקבלים בזרועות פתוחות.
במעגן התכנס צי הסירות שלנו שוב. שמונה סירות, כל אחת ממקום אחר: הולנדית, שוודית, ספרדית, גרמנית, צרפתית, מאוריטנית, דרום אפריקאית ואנחנו. חוץ מהצרפתים והמאוריטנים ששניהם דוברים צרפתית אין שני סירות שדוברות אותה שפה. ובכל זאת בשתי סירות הסקיפרים התנדבו בקיבוץ בצעירותם ויודעים קצת עברית. אחד מהם נפגש תדיר עם בן גוריון.
הדינמיקה של ההפלגות לפעמים מזכירות לי טיולי תרמילאים (לפחות של פעם). כולם שטים באותם מסלולים וההמלצות עוברות מאחד לשני בתורה של בעל פה. אחד ההמלצות המקובלות היא לא להיכנס רשמית למוזמביק עם רשויות ההגירה, מכס וכל הנאג'ס הזה, ולחסוך את עלויות הבירוקרטיה שמרופדות בשלמונים לפי ראות הפקיד התורן. ובלאו הכי בוזארוטו היא בכל מקרה לא נקודת כניסה מסודרת למדינה. למישהו במוזמביק נמאס מהתחמון הזה ויומיים אחרי שהגענו פשטה על המעגן סירה עמוסה בכעשרה פקידים וחיילים שחיטטה בארונות, החרימה קצת תרופות פגות תוקף, וגבתה מכל סירה מחיר שערורייתי אחר.


בשוך הרוחות, אחרי כארבעה ימים במוזמביק, יצאנו שוב לדרך במרוץ הרגיל באזור נגד הסופה הבאה. ביומן ההפלגה אפשר למצוא הכל: רוחות מכל הכיוונים, ימים בלי רוח כלל, סופת הברקים המדוברת ודג ענק שעדיין מאכיל אותנו. מיום ליום קווי הרוחב צנחו דרומה, ואיתם צנחה הטמפרטורה (25 מעלות-קרררר). בדרך חצינו שוב את חוג הגדי ומצאנו את עצמנו בפעם השנייה מחוץ לאזור הטרופי – אזור הנוחות האהוב עלינו.
בתוכנית שלנו לחודשיים הבאים יש אורחים חשובים, ספארי אפריקאי, והכנות של הסירה לחציית האוקיאנוס הבאה בדרך לקריביים. בין לבין אנחנו צריכים להקיף את כף התקווה הטובה.

לא יהיה משעמם.
להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.

אוק
26
2017

מדגסקר

אמרו חכמים: "על שלושה דברים יכול להסתכל אדם בלי להתעייף: על מים זורמים, אש מרצדת ואדם אחר שעובד". ואני יכול להסתכל ימים שלמים על סירות המפרש הערביות, שמפרשיהם מטולאים ומשונים, והם מחליקים על המים גם ברוח הקלה ביותר ללא מאמץ. מאות סירות כאלה מנקדות בחן את חופי מדגסקר, וממלאות עד להתפקע את כרטיס הזיכרון במצלמה שלנו. זה גם המראה הראשון שפגשנו כשהתקרבנו לNose Be  שבצפון מערב מדגסקר (אנשי מדגסקר הם "מלגשים" ו"נוסי" הוא אי במלגשית). נוסי-בי הוא מוקד תיירות עיקרי של מדגסקר ובחוסר מודעות משעשעת העיר הראשית בו נקראת "Hell Ville". פחות משעשעים הם פקידי ההגירה והמכס שידועים בחיבתם לעשוק את בעלי הסירות הנכנסות למדינה, אבל לפחות הם דופקים את כולם באותה מידה, עם חיוך וקבלות פיקטיביות. הנמל בהל-ויל שוקק מאור ראשון עד אחרון ואין בו מקום להשאיר את הדינגי (הסירה הקטנה שלנו) בלי שתימעך בין המעבורות וסירות המטען,  שפוקדות את הרציף בלי הפסקה. כל פעם שהצטרכנו לרדת לחוף הפקדנו את הדינגי בידיו של נער מקומי וכל פעם חזרנו והתפלאנו מחדש שהוא לא נעלם עם הסירה.

בנוסי-בי אספנו את האורחים שלנו: נחמן וברני, שזה ביקורם השני, ורועי, הנכד של נחמן וחבר טוב של הילדים (רועי ויואב נולדו ממש באותו היום וגדלו יחדיו) ויצאנו לתור את הארץ. לכבודו ולשמחתו של ברני שמתגורר בארה"ב, שרת החינוך של הסירה הכניסה את תקופת הביקור לתוכנית הלימודים ובמשך כל הביקור קטנים כגדולים ליהגו באנגלית.

בדיעבד, התחנה הראשונה שלנו, נוסי-קומבה, הייתה מגולות-הכותרת של הביקור: אנשי הכפר חייכנים ומסבירי פנים, המים צלולים ונעימים, ביער שמשתפל אל קו המים שיחקנו עם למורים ועל החוף בצהרי-היום פגשנו צבה שחפרה לה קן והטילה את ביציה. בבר הנחמד שעל החוף צפינו בשקיעות נהדרות. מנוסי בי הפלגנו צפונה בין איים טרופים ואחרי כעשרה ימים חזרנו להל-ויל להצטייד במזון טרי ומלאי חדש של בקבוקי-רום. אחרי הכל הרום כאן זול יותר ממים.

אייל ולילך בדרך לצלילה

הבר בנוסי קומבה

בחלק השני של הטיול פנינו דרומה, בשייט שכדאי להקצות לו שבועיים, ולנו שהתבטלנו בנוסי-קומבה, נשאר בקושי שבוע. בקצה השייט חיכתה לנו העיר מג'ונגה עם הטיסה חזרה הביתה של האורחים. כמעט כל יום הפלגנו, מתרחקים מנוסי-בי התיירותית למדגסקר האחרת. בהתחלה שייטנו בין איים, אך בלילות כבר עגנו במפרצים ב"יבשת".  שם פגשנו כפרים זעירים, שמנותקים מהעולם שפגשנו בצפון. אנשיהם חיים מסרטני בוץ, דגים ופירות מנגו. בכפר שלגדות נהר בו עגנו, התושבים ממתיקים את חייהם בדבש  של דבורי-בר, וגם אנחנו הצטיידנו (בשני גרוש) בכמות דבש שתספיק לשנה שלמה. במעגן אחר, פגשנו משפחה שגרה לבדה בצלם של עצי באובב. נתנו לאחד הנערים שניגש אלינו לחם טרי שלילך אפתה והוא נראה מאושר באדם.

New Born on Berangoma

Baobabs in Maromba Bay

מדגסקר נקראת ה"אי האדום הגדול" וכשהמים הצלולים התחלפו במי-סחף חומים-אדמדמים הבנו את הסיבה. לפני שהגענו למדגסקר ידענו שהמדינה נגועה במלריה (אבל למזלנו בעיקר בעונה הגשומה) אבל רק שבוע אחרי, כשהתחילו לבדוק כל אדם שיורד לחוף בהל-וויל למדנו על מגפת-דבר שפשטה בארץ. (דם ודבר – יואב הבכור שאל אם הוא צריך להילחץ).

אומרים שאין יאכטה שעוגנת לחופי העיר מג'ונגה שלא זוכה לביקור באמצע הלילה של בנדיטים. ככה שאחרי שנפרדנו מהאורחים, הזדרזנו ועגנו בצד השני של המפרץ, מרחק של כשמונה קילומטר, לחופי כפר בשם קאטספי (Katsepe). המים גם כאן אדומים, החשמל מנותק בעשר בלילה ומים זורמים אין לתושבים בברזים. אבל קליטה סלולרית דור רביעי יש, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לעקוב אחרי המזג אויר לקראת החצייה לדרום אפריקה. יותר חשוב – סירות הדאו המסורתיות עם המפרש הלטיני שלהם חוצות מצד לצד בלי הפסקה ונותנות מרגוע לנפש.

תמונת מחזור עם נחמן, ברני, רועי, יארה ולינה (מהסירה ליד)

עוד תמונות (חלקם צלמו רועי, ברני ונחמן) בלינק הזה.

אוק
01
2017

Mayotte

על הגלובוס אפשר למצוא אותנו בקצה הצפוני של מצר מוזמביק לחופי אי בשם מיוט (Mayotte), גאוגרפית אחד מאיי קומורו ובפועל חלק מהרפובליקה הצרפתית. באמצע שנות השבעים הצביעו איי-קומורו על היפרדות מצרפת, תושבי מיוט לעומתם בחרו ברוב של כשישים אחוזים להישאר בצרפת. שנתיים מאוחר יותר, כשתושבי קומורו השכנים קיבלו התנסות מעשית בממשל אפריקאי, כולל הפיכה צבאית אחת, התקיים משאל עם נוסף במיוט. הפעם 99.4 אחוזים בחרו בבאגט וגבינת קממבר. גם אנחנו, בתורנו, לא התלבטנו יותר מדי (ישראלים לא מורשים להיכנס לקומורו) והנפנו את דגל הטריקולור. אמנם צרפת, אך עוד לפני שהנחנו רגל על הרציף וכבר חטפנו זבנג רב-חושי: בהתחלה המוזיקה הקצבית, אחר כך העשן וריח שיפודים על האש ולבסוף האנשים הססגוניים. חייכנו לעצמנו בנוסטלגיה, איזה כיף, זוהי אפריקה!

אוכל-רחוב

Mont Choungui

במעגן בדז'אודזי (Dzaoudzi) יש קהילה אירופאית קטנה, שמבלה את כל זמנה בפתרון תשחצים במועדון השייט המקומי, ולא נראה שאף אחד להוט לשוט במפרצים הרבים בלגונה של מיוט. בהתחלה נראה הדבר תמוה, אבל למחרת כבר הבנו שהרוח נושב פה רק לעיתים רחוקות, וגם שרוב המפרצים רדודים ובוציים. כך שבמקום לשרוף שעות מנוע בסירה, עדיף כבר לשרוף את אותו הדלק ברכב שכור, ובמקום חופים לחפש הרים. ככה באמת עשינו, טיפסנו על הרים (Mont Choungui) הקפנו אגם געשי (LAC Dziani) ורדפנו אחרי למורים (שנקראים כאן מאקי). בין לבין בדקנו בכל הזדמנות את דוכני הרחוב. בכולם מוגש אותו תפריט: שיפודי עוף או בשר, שורש קסבה או בננות מטוגנות ותמיד רוטב חריף בצבע כתום-זרחני. אין נפגעים לכוחותינו.

אבל מה שנחרט לנו בזיכרון ובעדשת העין הן הדמויות הצבעוניות והמצודדות שממלאות את הרחובות. הגברים כצפוי ברובם אפרוריים, אבל הנשים, כמעט כולן הדורות. רובן בתלבושות מסורתיות וצנועות בצבעים עזים שרק אפריקה מעיזה, והחלק האחר בשיק אפריקאי-פריזאי. מושך עיין ומסתורי במיוחד הוא איפור הפנים של חלקן, חמר לבן וזעפרן שמותז על הפנים ככתמי בוץ.

אחרי שבוע של התאקלמות מבוקרת ליבשת השחורה, הגיע הזמן  לקפוץ למדינה "אפריקאית" בלי פילטרים אירופאים. קדימה למדגסקר.

עוד קצת תמונות בלינק הזה.

Lemurs

Petit Terre -Mayotte