Category

האמת שממש לא היינו להוטים לצאת שוב לדרך. השייט הקרוב, עשרה ימים לגיאנה הצרפתית היה צפוי להיות מתיש במיוחד. ובאמת כך היה. את היממה הראשונה עברנו תחת גשם כבד וסמיך, שלא ניתן לראות דרכו ושהרגיש כאילו הים והשמיים התחלפו ביניהם. מיד אחר-כך נכנסנו ל doldrums, שטח ההפקר ההפכפך שבין רוחות הסחר הצפוניות והדרומיות. רגע אחד אנחנו עם מפרשים מלאים מנסים ללכוד משב רוח תועה, ורגע אחריו סערה מקומית מגיעה מהכיוון ההפוך ואנחנו מצמצמים מפרשים בבהלה. ככה במשך יומיים וחצי. לבסוף נחלצנו מהתוהו ובוהו ובזמן שנותר טסנו עם רוחות הסחר החדשות, שנשבו יותר קדימה מהצד, שזה אחלה אם אתה בתחרות שייט וקצת קופצני לבטלנים כמונו. נקודות האור היחידות, חוץ מהזרקורים של עשרות סירות הדייג הברזילאיות שחסמו לנו את הדרך בלילות, היו כוכבי הלילה הצפוניים שנגלו לנו חזרה לאחר היעדרות של שנתיים בחצי הכדור הדרומי.

לימודים: קונסטרוקציה

לבסוף הגענו. בדרך כלל אנחנו מתאמצים לא לעגון אחרי רדת החשיכה, אפילו אם צריך להתנדנד חצי לילה מחוץ למעגן עד אור הבוקר, אבל הפעם לא התאפקנו ותחת ירח מלא, הטלנו עוגן בצד החסוי מן הרוח של Iles Du Salut(איי הישועה). האיים שייכים לגיאנה הצרפתית, כלומר לצרפת ונמצאים מיילים ספורים מהיבשת. פעם אנשים לא ידעו באמת ליהנות מאיים טרופיים, וגם האיים האלה שימשו בית כלא למסוכנים שבפושעי הרפובליקה. ככה שכמעט אף אחד לא מכיר את האיים בשמם, אלא בשם "אי השטן" שמו של אחד מהם שמתאים יותר לרזומה של המקום וגם זה בעיקר בזכות הסלב של המקום, אחד משלנו, דרייפוס. מגורי הסוהרים נטושים אך נראים כמו אחוזת פאר ולחובבי הז'אנר יש במקום מלון בוטיק שחדריו, לפחות מבחוץ, נראים כמו אגף בכלא מודרני.

Devil Island

ביקור בגיאנה היה צריך להיות משהו מיוחד: מול איי הישועה נמצא האתר האירופאי לשיגור טילים לחלל, ואפשר להיכנס עם הסירה כמה עשרות קילומטרים במעלה הנהרות עד למעבה הג'ונגל, אבל כדי להיכנס למדינה צריך חיסון נגד קדחת צהובה שאין לנו. (בעיקר היינו מוטרדים מהשלטונות במדינה הבאה שלנו, שמונעים כניסה ממדינה נגועה, ופחות מהקדחת עצמה). במקום, בלי להיכנס רשמית למדינה, עצרנו רק לשלושה ימים באיים הקטנטנים וקבלנו דוגמית של יער גשם עם קופים, טווסים ותיירים צרפתיים צרובים בוורוד.
אחרי מסיבת פורים הרמנו עוגן שוב. לאורך היבשת זורם בקצב משוגע (שלושה קשר) זרם גיניאה שלקח אותנו, תחת לילות ירח מלא ובמהירויות שלא הכרנו את מאות המיילים הנותרים עד טובגו, התחנה הראשונה בסיבוב השני שלנו באיים הקריביים.

עוד תמונות בלינק הזה.

פורים

Seagrass on the Atlantic

יומיים אחרי הקרנבל, הראש עדיין מסוחרר, הגוף דואב והאוזניים מצלצלות. הניסיון לדחוף את מסיבת הרחוב הכי גדולה בעולם לכמה פסקאות טקסט נראה בלתי אפשרי.
ההחלטה להגיע לקרנבל הייתה לא פשוטה, יש כל-כך הרבה מקומות בדרך שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל אנחנו מפגרים תדיר אחרי התוכניות של עצמנו. כדי להגיע לברזיל בזמן ויתרנו על דיונות החול הנהדרות של נמיביה ועל אסנסיון שבאמצע האוקיאנוס האטלנטי, ויום וחצי לפני הקרנבל הגענו לברזיל, מקדימים רק בכמה שעות את נחמן, חבר ומבקר מתמיד, שרק כמה ימים לפני כן הודיע חד-צדדית שהוא מגיע.
עגנו במעלה נהר בשם ריו פארביה באזור חסר יחוד,לחופו של כפר דייגים עירוני. צמד שייטים צרפתים נלכדו ברשת של נשים ברזיליות והקימו בעיקול של הנהר מרינה נחמדה ובטוחה שהמתחם שלה נעים ושליו ולא קשור לעוני מסביב, ועכשיו שייטים אחרים נלכדים בקצב החיים האיטי של ברזיל ונתקעים במרינה לחודשים ושנים. אבל אנחנו בקושי נושמים, הבריזה הנעימה של הים התחלפה בחום מהגיהינום, מה שהיינו מקבלים בהבנה אחרי חטאי הקרנבל אבל לא לפני.
בקושי הסתגלנו ליבשה, או אפילו לנוח – הבירוקרטיה הברזילאית הריצה אותנו ממשרד למשרד להשלים את הכניסה למדינה, והקרנבל מתחיל. את ערב הפתיחה העברנו בעיר הקרובה למרינה – Joao Passoa , במה שנראה כמו ערב יום העצמאות בעיירת פיתוח, עם מוזיקה, תחפושות וקצף שלג. נחמד, אבל. למחרת כבר ארזנו את התחפושות ונסענו כשעתיים דרומה לעיר הגדולה-רסיפה. לפני שיצאנו מסנט הלנה נשארו לנו דקות ספורות של קרדיט בחיבור (מהאיטיים בעולם) לאינטרנט, והזמנו ב-Airbnb את הדירה הכי זולה שמצאנו ברסיפה. המחיר היה נמוך בצורה מחשידה, אבל לפני שהתחלנו להתלבט נגמר החיבור לרשת. כשהשוטרים פתחו לנו במיוחד את מחסומי החגיגות כדי להכנס לרחוב, הבנו שהדירה נמצאת בול בפוני של המסיבה. הדירה עצמה הייתה סלאמס ברזילאי אמיתי, מה שהסביר את המחיר, אבל אנחנו בעד חוויות אותנטיות, במיוחד אם הן זולות.

חגיגות הקרנבל מורכבות בעיקר מ"בלוקים". 'בלוק' זוהי התארגנות של קבוצות שצועדות ביחד, אחרי משאית-בימה עם רמקולים אימתניים, או אחרי תזמורת ורקדנים. ברסיפה מתחילות החגיגות עם שחר של יום שבת ב Galo da Madrugada , הבלוק של "תרנגול הבוקר". זהו כנראה הבלוק הגדול בעולם עם מעל שני מיליון חוגגים שצועדים אחרי תרנגול ענקי. המצעד יוצא מאחת השכונות ומסתיים בגשר במרכז העיר דקה וחצי מהדירה שלנו. אנחנו הגענו בצהריים אחרי שהתרנגול כבר הגיע למקומו (שם הוא נשאר עד סוף הקרנבל) ועד הערב עוד התקשינו לפלס דרך בן המוני החוגגים שרקדו ברחוב עד השקיעה.
התושבים כאן מאוד גאים בקרנבל שלהם, ששונה מאוד מהקרנבלים האחרים בריו וסלבדור. אם בריו הקרנבל הוא סביב התחרויות של בתי-הספר לסמבה, ברסיפה החגיגות הם עממיות יותר ובמתכונת של מסיבת רחוב. גם המוסיקה כאן ייחודית לאזור ונקראת פרבו (frevo). כל מה שצריכה התזמורת בבלוק זה לנגן את שני האקורדים הראשונים של אחד משירי הקרנבל כדי שכל הקהל יתחיל לקפץ כאילו מדובר במוזיקה מזרחית בחתונה. כמות האנרגיות בקהל יכולה להתחרות בשמש ושמחת החיים בלתי נתפשת. גם הריקודים המקומיים מיוחדים, ולרקדני הפרבו יש איזה פטיש מוזר למטריות מיניאטוריות. כמעט כולם מחופשים באחד משני סגנונות: תחפושות כבדות ומושקעות שגורמות לך להזיע מלהסתכל, ותחפושות מאוד מינימליסטיות שגם הם, בדרכן הן, גורמות לך להזיע.

את הימים הקרובים העברנו בדילוגים: ביום הלכנו לחגיגות הרחוב באולינדיה (Olindia), עיר קולוניאלית עתיקה בפרברי רסיפה, שלשם פונים רוב התרמילאים, ענן קבוע של פרומונים נח מעליה ובסמטאותיה צועדים עשרות בלוקים בלי תאום ואבוי למי שנקלע בין שני בלוקים שדרכם מצטלבת. שם גם צועד הבלוק הגדול והמסורתי של אולינדיה של בובות ענק חלקן בנות כמעט מאה, ושהפך לאייקון של הקרנבל.
בערבים הלכנו לחגיגות בכיכר המרכזית של רסיפה עם מופעי מוזיקה וריקודים של (עד כמה שהבנו) טובי המוזיקאים בכל ברזיל. הרחובות בכל מקום עמוסים בדוכני אוכל מכל הסוגים, שונים ומשונים, טעימים וריחניים, והכל בזיל הזול, וגם זו חגיגה.
כל כך נהנינו מהחגיגות, אבל גם כל כך שמחנו אחרי ארבעה ימים שהם הסתיימו, לא היו לנו ימים כל כך אינטנסיביים מאז שיצאנו, ופתאום כפר הדייגים הנידח נראה כל כך קוסם.

מחר אנחנו יוצאים שוב לים, בדרך לגיניאה הצרפתית. להתראות בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה.
וכאן המודעה למכירה של שוטי (שבין לבין הצלחנו בסוף להכין): http://www.avitalx.com/shuti_lagoon380_for_sale

בשמיני לינואר שחררנו את החבלים שקשרו אותנו לרציף. שני גשרים שסוגרים על המרינה, האחד מתרומם והשני סובב על צירו, נפתחו במיוחד בשבילנו. נופפנו לתיירים על המזח כאילו היינו מלכת אנגליה, ויצאנו לים. אני מנסה להיזכר בחשש וההתרגשות שלפני החצייה הראשונה שלנו את האוקיאנוס האטלנטי ולא מוצא זכר. במקום ישנה תחושת ציפייה: סוף סוף הפלגה מונוטונית כמו שצריך.
בחודשים האחרונים, בכל מפגש עם שייטים אחרים, שיחות הקוקפיט תמיד הסתיימו בכמיהה ל south Atlantic. החלק הזה של האוקינוס האטלנטי נחשב לרגוע מכל הימים. הוא היחיד שבאף עונה אין בו סופות טרופיות (הוריקנים/ציקלונים) וגם תאי הסערה מקומיים והנודניקים (squalls) ששכיחים באוקינוסים האחרים, נדירים פה. אבל בין נקודת ההתחלה שלנו (קייפטאון) לארץ המובטחת הפרידו כמה קווי רוחב וארבעה ימים של רוחות צד וקור כלבי ים, עד שנאלצנו לגייס ממעמקי הארון כובע צמר וזוג גרביים. אבל ככול שהצפָּנו הימים התקצרו והתחממו והרוחות סבבו לאחור. באיזשהו שלב חצינו שוב את חוג הגדי ונכנסנו לאזור הטרופי, וקצת אחר כך חצינו גם את קו גריניץ' וחזרנו לחצי הכדור המערבי. כשכבר כמעט והצלחנו לאבד את מניין הימים (12) צץ באופק האי-סנט הלנה, תחנת ההתרעננות שלנו בדרך לאמריקה.

Jameston

האי שייך לכתר הבריטי וקו החוף שלו מקדיר פנים. צוקים שחורים מסביב וענן אפור שנח דרך קבע מעל. קו החוף מתחת מנוקד באניות טבועות. עיר הבירה ג'ימסטאון דחוסה בתוך עמק צר ורק חומה, חפיר עמוק ותותחים עוצרים אותה מלהישפך לים. הצוקים מעל גם הם מנוקדים במבצרים פאר היצירה של חיל ההנדסה המלכותי. מאות שנים מצפים קומץ התושבים שמישהו ינסה לכבוש אותם, אבל לאכזבתם אף אחד לא באמת התעניין בחור הנידח הזה. כל כך נידח עד שהפך למושבת העונשין הבריטית. לכאן הוגלה נפוליאון אחרי שפישל בקרב ווטרלו וכאן גם סיים את חייו (ובמותו הוציא את סנט הלנה מאנונימיות מוחלטת לפחות בקרב הפרנקופילים).
פנים האי שונה לגמרי מחופיו: ירוק, פסטורלי ורגוע. גם התושבים מאוד נחמדים. האי בתנופת קידמה: לפני חודשים ספורים נפתח כאן שדה תעופה ככה שלא חייבים לשוט שבוע מקייפ טאון בכדי לבקר. וההתרגשות באי בשיאה: תוך שנתיים אמור להגיע גם חיבור אינטרנט מהיר.

Longwood – Napoleon House

יואב והפאפאנואי

שוטטנו בכל רחבי האי, במרדף אחרי רוחו של הקיסר. צללנו ל"פאפא-נואי", אנייה שנטרפה מול שערי העיר ודוודי-הקיטור שלה נראים כמו תיבות אוצר ענקיות. לבסוף התפננו לסיבה האמיתית שבגינה עצרנו כאן – ירקות טריים, וכשחקלאי האי הביאו את מרכולתם לעיר, רוקנו את המדפים ונמלטנו חזרה לסירה. קצת אחר כך פרשנו את מפרש ג'ניקר הצבעוני לצד אחד, את החלוץ לצד השני, כיוונו את החרטום אל השקיעה ויצאנו שוב לדרך.
אני לא יכול להסביר בדיוק איך זה קורה, אבל לא משעמם לרגע. לילך כתחביב אופה לחמים, מנביטה נבטים וחובצת יוגורטים, וכקריירה מנהלת את בית הספר הסירתי ביד רמה. אני בוהה בעננים ביום ובכוכבים בלילה. והילדים בין הארוחות, לימודים והמשחקים (בהפלגה האחרונה הם היו עסוקים בעיקר בלהטיל כשפי הארי פוטר אחד על השני) מתלוננים תדיר שהם 'לא מספיקים כלום'. ספרי קריאה בעברית ובאנגלית מתחסלים כאן כמו גרעינים. היחידים שעובדים באמת קשה בסירה, חוץ מהטייס האוטומטי, הם נגני המדיה. אחרי שבשנתיים הראשונות חיסלנו בהאזנת בינג' את כל פרקי הפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי (הילדים שמעו כל פרק לפחות פעמיים), הרחבנו אופקים וכל אחד אימץ לו ערוץ פודקאסט משלו: דרור עם "האוניברסיטה הקטנה של המדעים", אייל עם "קטעים בהיסטוריה" של מלחי, והגדולים עם גיקונומי של דורון וראם, ועושים פוליטיקה של דפנה ליאל. כולם מצויינים, ומוכרים על ידינו כחלק ממקצועות הליבה בתוכנית הלימודים.

ההפלגה הזאת אכן הכי רגועה שהייתה לנו מעולם. הימים חולפים, הירח מתרוקן, מתמלא ושוב מתרוקן. החום הטרופי מגיע בבת אחת, מכה בנו ומציף געגועים לכובע צמר. ובשביעי לפברואר שלוש עשרה שקיעות מאז שעזבנו את סנט-הלנה, חודש ו 6400 ק"מ מקייפ טאון, מתגלה לנו אמריקה הדרומית. בניגוד ליציאה לים, ההתרגשות של "יבשה באופק" לא דוהה אף פעם. אנחנו מפלסים דרך בין כל ספינות המטען שמחבקות את החוף הברזילאי, וכמה שעות אחר כבר עוגנים במעלה הנהר ריו-פרביה, בדיוק בזמן לקרנבל.

זהו להפעם. אנחנו מתכננים לעצור כאן רק לכמה ימים. ברשימת המטלות יש לנו חוץ מהקרנבל (מטלה רצינית), גם להעלות מודעת ל"מכירה" של הסירה. עם קצת מזל אולי נמצא קונה כבר באיים הקריבים באביב, אבל יותר סביר שבתחילת הקיץ נחצה את האטלנטי שוב לים תיכון נעגון אותה ביוון ושם היא תחכה לקונה המאושר. אם אתם מכירים כזה משהו, אל תתביישו לספר לנו.

דש

עוד תמונות בלינק הזה.

שיעור ימאות