Category

אמרו חכמים: "על שלושה דברים יכול להסתכל אדם בלי להתעייף: על מים זורמים, אש מרצדת ואדם אחר שעובד". ואני יכול להסתכל ימים שלמים על סירות המפרש הערביות, שמפרשיהם מטולאים ומשונים, והם מחליקים על המים גם ברוח הקלה ביותר ללא מאמץ. מאות סירות כאלה מנקדות בחן את חופי מדגסקר, וממלאות עד להתפקע את כרטיס הזיכרון במצלמה שלנו. זה גם המראה הראשון שפגשנו כשהתקרבנו לNose Be  שבצפון מערב מדגסקר (אנשי מדגסקר הם "מלגשים" ו"נוסי" הוא אי במלגשית). נוסי-בי הוא מוקד תיירות עיקרי של מדגסקר ובחוסר מודעות משעשעת העיר הראשית בו נקראת "Hell Ville". פחות משעשעים הם פקידי ההגירה והמכס שידועים בחיבתם לעשוק את בעלי הסירות הנכנסות למדינה, אבל לפחות הם דופקים את כולם באותה מידה, עם חיוך וקבלות פיקטיביות. הנמל בהל-ויל שוקק מאור ראשון עד אחרון ואין בו מקום להשאיר את הדינגי (הסירה הקטנה שלנו) בלי שתימעך בין המעבורות וסירות המטען,  שפוקדות את הרציף בלי הפסקה. כל פעם שהצטרכנו לרדת לחוף הפקדנו את הדינגי בידיו של נער מקומי וכל פעם חזרנו והתפלאנו מחדש שהוא לא נעלם עם הסירה.

בנוסי-בי אספנו את האורחים שלנו: נחמן וברני, שזה ביקורם השני, ורועי, הנכד של נחמן וחבר טוב של הילדים (רועי ויואב נולדו ממש באותו היום וגדלו יחדיו) ויצאנו לתור את הארץ. לכבודו ולשמחתו של ברני שמתגורר בארה"ב, שרת החינוך של הסירה הכניסה את תקופת הביקור לתוכנית הלימודים ובמשך כל הביקור קטנים כגדולים ליהגו באנגלית.

בדיעבד, התחנה הראשונה שלנו, נוסי-קומבה, הייתה מגולות-הכותרת של הביקור: אנשי הכפר חייכנים ומסבירי פנים, המים צלולים ונעימים, ביער שמשתפל אל קו המים שיחקנו עם למורים ועל החוף בצהרי-היום פגשנו צבה שחפרה לה קן והטילה את ביציה. בבר הנחמד שעל החוף צפינו בשקיעות נהדרות. מנוסי בי הפלגנו צפונה בין איים טרופים ואחרי כעשרה ימים חזרנו להל-ויל להצטייד במזון טרי ומלאי חדש של בקבוקי-רום. אחרי הכל הרום כאן זול יותר ממים.

אייל ולילך בדרך לצלילה

הבר בנוסי קומבה

בחלק השני של הטיול פנינו דרומה, בשייט שכדאי להקצות לו שבועיים, ולנו שהתבטלנו בנוסי-קומבה, נשאר בקושי שבוע. בקצה השייט חיכתה לנו העיר מג'ונגה עם הטיסה חזרה הביתה של האורחים. כמעט כל יום הפלגנו, מתרחקים מנוסי-בי התיירותית למדגסקר האחרת. בהתחלה שייטנו בין איים, אך בלילות כבר עגנו במפרצים ב"יבשת".  שם פגשנו כפרים זעירים, שמנותקים מהעולם שפגשנו בצפון. אנשיהם חיים מסרטני בוץ, דגים ופירות מנגו. בכפר שלגדות נהר בו עגנו, התושבים ממתיקים את חייהם בדבש  של דבורי-בר, וגם אנחנו הצטיידנו (בשני גרוש) בכמות דבש שתספיק לשנה שלמה. במעגן אחר, פגשנו משפחה שגרה לבדה בצלם של עצי באובב. נתנו לאחד הנערים שניגש אלינו לחם טרי שלילך אפתה והוא נראה מאושר באדם.

New Born on Berangoma

Baobabs in Maromba Bay

מדגסקר נקראת ה"אי האדום הגדול" וכשהמים הצלולים התחלפו במי-סחף חומים-אדמדמים הבנו את הסיבה. לפני שהגענו למדגסקר ידענו שהמדינה נגועה במלריה (אבל למזלנו בעיקר בעונה הגשומה) אבל רק שבוע אחרי, כשהתחילו לבדוק כל אדם שיורד לחוף בהל-וויל למדנו על מגפת-דבר שפשטה בארץ. (דם ודבר – יואב הבכור שאל אם הוא צריך להילחץ).

אומרים שאין יאכטה שעוגנת לחופי העיר מג'ונגה שלא זוכה לביקור באמצע הלילה של בנדיטים. ככה שאחרי שנפרדנו מהאורחים, הזדרזנו ועגנו בצד השני של המפרץ, מרחק של כשמונה קילומטר, לחופי כפר בשם קאטספי (Katsepe). המים גם כאן אדומים, החשמל מנותק בעשר בלילה ומים זורמים אין לתושבים בברזים. אבל קליטה סלולרית דור רביעי יש, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לעקוב אחרי המזג אויר לקראת החצייה לדרום אפריקה. יותר חשוב – סירות הדאו המסורתיות עם המפרש הלטיני שלהם חוצות מצד לצד בלי הפסקה ונותנות מרגוע לנפש.

תמונת מחזור עם נחמן, ברני, רועי, יארה ולינה (מהסירה ליד)

עוד תמונות (חלקם צלמו רועי, ברני ונחמן) בלינק הזה.

על הגלובוס אפשר למצוא אותנו בקצה הצפוני של מצר מוזמביק לחופי אי בשם מיוט (Mayotte), גאוגרפית אחד מאיי קומורו ובפועל חלק מהרפובליקה הצרפתית. באמצע שנות השבעים הצביעו איי-קומורו על היפרדות מצרפת, תושבי מיוט לעומתם בחרו ברוב של כשישים אחוזים להישאר בצרפת. שנתיים מאוחר יותר, כשתושבי קומורו השכנים קיבלו התנסות מעשית בממשל אפריקאי, כולל הפיכה צבאית אחת, התקיים משאל עם נוסף במיוט. הפעם 99.4 אחוזים בחרו בבאגט וגבינת קממבר. גם אנחנו, בתורנו, לא התלבטנו יותר מדי (ישראלים לא מורשים להיכנס לקומורו) והנפנו את דגל הטריקולור. אמנם צרפת, אך עוד לפני שהנחנו רגל על הרציף וכבר חטפנו זבנג רב-חושי: בהתחלה המוזיקה הקצבית, אחר כך העשן וריח שיפודים על האש ולבסוף האנשים הססגוניים. חייכנו לעצמנו בנוסטלגיה, איזה כיף, זוהי אפריקה!

אוכל-רחוב

Mont Choungui

במעגן בדז'אודזי (Dzaoudzi) יש קהילה אירופאית קטנה, שמבלה את כל זמנה בפתרון תשחצים במועדון השייט המקומי, ולא נראה שאף אחד להוט לשוט במפרצים הרבים בלגונה של מיוט. בהתחלה נראה הדבר תמוה, אבל למחרת כבר הבנו שהרוח נושב פה רק לעיתים רחוקות, וגם שרוב המפרצים רדודים ובוציים. כך שבמקום לשרוף שעות מנוע בסירה, עדיף כבר לשרוף את אותו הדלק ברכב שכור, ובמקום חופים לחפש הרים. ככה באמת עשינו, טיפסנו על הרים (Mont Choungui) הקפנו אגם געשי (LAC Dziani) ורדפנו אחרי למורים (שנקראים כאן מאקי). בין לבין בדקנו בכל הזדמנות את דוכני הרחוב. בכולם מוגש אותו תפריט: שיפודי עוף או בשר, שורש קסבה או בננות מטוגנות ותמיד רוטב חריף בצבע כתום-זרחני. אין נפגעים לכוחותינו.

אבל מה שנחרט לנו בזיכרון ובעדשת העין הן הדמויות הצבעוניות והמצודדות שממלאות את הרחובות. הגברים כצפוי ברובם אפרוריים, אבל הנשים, כמעט כולן הדורות. רובן בתלבושות מסורתיות וצנועות בצבעים עזים שרק אפריקה מעיזה, והחלק האחר בשיק אפריקאי-פריזאי. מושך עיין ומסתורי במיוחד הוא איפור הפנים של חלקן, חמר לבן וזעפרן שמותז על הפנים ככתמי בוץ.

אחרי שבוע של התאקלמות מבוקרת ליבשת השחורה, הגיע הזמן  לקפוץ למדינה "אפריקאית" בלי פילטרים אירופאים. קדימה למדגסקר.

עוד קצת תמונות בלינק הזה.

Lemurs

Petit Terre -Mayotte

תמיד רצינו להגיע לסיישל. בניגוד לתחנות קודמות שלנו באוקיאנוס ההודי, שיש שחושבים שבדינו אותם בליבנו, סיישל היא דוגמנית הבית של חברות הנסיעות. הפוזה בדרך כלל זהה: סלעי הגרניט שהרוחות והגלים חרצו בסבלנות, כמה עצי קוקוס וזוג מאושר על שפת הים מביט בשקיעה. בכל פעם שהצטרכתי למצוא יעד לחופשה קצרה, איי סיישל עלו למוקדמות, חיפוש קצר במפה מיקם אותם די קרוב לישראל והעלה אותם לגמר, הצצה במחיר הטיסות האסטרונומי היה מדיח אותם שנייה אחר-כך.
ככה כשהתווינו את דרכנו באוקיאנוס ההודי קפצנו על ההזדמנות והוספנו את סיישל לקצה המסלול. רק מעט יאכטות בוחרות להגיע לסיישל כחלק משייט ארוך, ואנחנו שהגענו לשם עם עוד שתי סירות של חברים, פגשנו עוד שתי סירות קרוזרים בלבד. רק חמש סירות של קרוזרים בכל הממלכה. בדיעבד הבנו למה. אבל לא היינו לבד. המים מסביב הומים בעשרות סירות צ'ארטר (מושכרות) שמזפזפות ממעגן למעגן במרץ זר.

coco Island

Anse Volbert, Parslin

הטלנו עוגן במפרץ בלב עיר הבירה ויקטוריה לצד צי ספינות דייג, ולגמנו בהנאה את שאון העיר ועשן המכוניות. בזמן שכולם מגיעים לכאן לחופשה אקזוטית, בשבילנו סיישל הייתה כרך סואן ותחנת התארגנות אחרי תקופה ארוכה בשומקום. כשכולם מסביב חפשו צדפות, שקיעות וצבים אנחנו חיפשנו חנויות כלי-עבודה ושווקים. הסיישלים, אומה קטנטנה ונחמדה של שוחרי בירוקרטיה, דאגה למלא את זמננו: מילוי מכלי גז לבישול דורש ביקור במכון התקנים הארצי, זריקת שמן מנוע משומש מחייב מעבר בתחנת מיון הפסולת הלאומית (שם שקלו אותנו עם מיכל שמן קטן ביד לצידן של משאיות האשפה עירוניות), פרוצדורת היציאה מהמדינה לוקחת יומיים של מבוכים ודרכונים.

saint Pierre

גם המשפחות שלנו מצדן שמחו על ההזדמנות לקפוץ לביקור במקום עם שם מוכר. וכשהגיעו, בתחילה זהר, אח של לילך, ואורית ואחר כך אבא שלי ובטי, ארבעתם עמוסים בחלקי חילוף לסירה ושלל הפתעות, יצאנו לתור את האיים מסביב. איי סיישל מורכבים מעשרות רבות של איים שפרושים על פני שטח עצום. אבל הכול קורה בקבוצה קטנה, "האיים הפנימיים", שמורכבת משלושה איים מיושבים ועוד כמה איי לווין חלקם עם מלונות יוקרתיים, אחרים שמורות טבע, כולם פנטסטיים. כל האיים מתהדרים בסלעי הגרניט המיוחדים, ואנחנו שמחנו למצוא ביניהם את האייקון של סיישל, ההוא שנמצא בכל ברושור – איי סנט פייר, שיפים במציאות אפילו יותר מהתמונות. על החופים באיים האחרים מצאנו את הזוגות הצעירים, מכל הגילאים, עם מבט מצועף של ירח דבש, לעומתם הסתובבנו אנחנו עם שלושה ילדים פלוס דוד או סבא מכניסים קצת ריאליטי לאידיליה. בסופו של חודש יותר משפינקנו את האורחים, פינקו הם אותנו, ואנחנו מצדנו נהנינו מסיישל כפליים.

עד לפני פחות מעשור (עם שיא ב 2009) היו איי סיישל אזור מועדף על הפיראטים מקרן אפריקה, והאיים היו תחת מצור במשך תקופה ארוכה. אבל היום המלבן הבינלאומי שמגדיר את "אזור סיכון גבוה" (HRA) נמצא הרחק מצפון והאזור בטוח לשייט. מה שלא פתר הכוח הבינלאומי למלחמה בפיראטים הוא את עלויות המחייה הגבוהות עבור יאכטות מבקרות. משלמים פה עמלת כניסה משוגעת, מס עבור כל יום שנמצאים במדינה, מסי עגינה ברוב המעגנים, והחשבונית עוד ארוכה. לפחות הכל בחיוך..
אבל כמו שאמרו המיסטיקנים הסינים, לכל שבת יש מוצאי שבת והסיבה האמתית שרוב הקרוזרים נמנעים מלהגיע לסיישל הם לא הפיראטים או עלות המחייה, אלה הדרך החוצה. ביציאה מסיישל צריך לשבור דרומה, ורוחות הסחר שנושבות בעוז, אבל בדרך כלל מאחור, עוברות לנשוב מקדימה. להוסיף רוח למדורה, קצהו הצפוני של האי מדגסקר מתעל ומאיץ את הרוחות והגלים ומייצר אזור ידוע לשמצה שאף ימאי לא שמח להיכנס לתוכו. המתנו בסבלנות ובחרנו בקפידה את חלון מזג האוויר להפלגה. ואכן שלושת הימים הראשונים היו נעימים להפתיע, אבל מזג האוויר פה יציב כמו מתאבק סומו על עקבים, וביומיים הבאים זכינו לרוחות עזות וים גועש עם גלים ששוטפים את הסיפון דרך קבע, שיאי מהירות אישיים ואפילו קצת אדרנלין בוורידים. לפרקים הרגשנו כמו מתחרים בגלוב-ונדה. שום דבר מסוכן אבל מאוד שמחנו לבסוף כשיצאנו מבריכת הגלים ונכנסנו ל"צל" הרוח של מדגסקר. כמעט באבחה, הרוח צנחה לקרקעית ואיתה גם הגלים. את יום ההפלגה האחרון דשדשנו לשמחתנו בשיאי מהירות שליליים ועגנו בדיוק בזמן לקבלת השנה החדשה.

זהו להפעם. אנחנו כרגע באי שנקרא מיוט (Mayotte) ועוד כמה ימים נמשיך למדגסקר לקבל את פני האורחים הבאים.
שנה טובה ושיתגשמו כל חלומותיכם.

beau vallon, Mahe

התמונות הנהדרות בפוסט וגם בלינק הזה רובן של זוהר.

הפוסט הזה משודר לאוויר הווירטואלי כשאנחנו כבר באיי סיישל. מאז הפעם האחרונה שצייצנו גמאנו מרחקים ואנחנו הרבה יותר קרובים לאפריקה מאשר לאסיה. על הדרך עצרנו באיי צ'אגוס הידועים גם בשמם המכובס "הטריטוריה הבריטית באוקיאנוס ההודי" (BIOT). בין איי קוקוס לצ'אגוס מפרידים 1500 מיילים ימיים. הקטע הארוך ביותר שלנו באוקיאנוס ההודי, ועדיין רק כמחצית מהמרחק מההפלגות הארוכות שעברנו באוקיאנוסים האחרים, ככה שעם הרמת העוגן לא נרשמה ההתרגשות המיוחדת שלפני הפלגות ממושכות במיוחד. מפות ה'פיילוט' שמראות את כיווני הרוחות וחוזקן בשנים קודמות הבטיחו רוחות סחר חזקות במיוחד, והאוקיאנוס נאמן למורשתו קיים את ההבטחה בצירוף בונוס של גלים גבוהים מהרגיל. כך אחרי עשרה ימים, שמחנו יותר מהרגיל כשקרקעית האוקיאנוס זינקה למעלה והציצה החוצה והים שינה את עורו מאפור זועף, לתכלת פתיינית.
כלל ידוע הוא, שככל שהמקום נידח יותר כן רבים השבחים על יופיו, וצ'אגוס הוא הנידח שבנידחים ויפה שביפים. אומרים גם שמקום מרוחק הוא שכוח-אל, אבל את צ'אגוס האל לא שכח, ואפילו מסתובבת שמועה שמאז שהחזירו את סיני, לכאן הוא בורח בחגים. לפני שהגענו שמענו סיפורים ואגדות על המקום מספנים עם עיניים בורקות, וחשבנו, כמוכם, שהם כרגיל מגזימים, אחרי הכל צ'אגוס היא בסך הכל עוד קבוצת איי אטולים מני רבות, שכולם מרהיבים, ואי אפשר להתעייף מלהתבטל בהם אבל הם דומים זה לזה כמו תאומים סיאמים, אבל משהו כאן יוצא דופן, וקשה להסביר במילים. הירוק עז יותר מהרגיל והמים שוקקי חיים כמו שרואים רק בסרטים של הBBC . ועדיין נראה לי שהקסם נמצא גם בעובדה שאין אף נפש אדם מסביב, ושהדרך היחידה להגיע לכאן היא רק בסירה אחרי ימים רבים בים. על כל פנים צירפנו כמה תמונות מהרחפן של השכנים (Cool Runnings) שתוכלו לשפוט בעצמכם.

 Chagos

  Pictures by Cool Runnings  

צ'אגוס נמצאת כמה מאות מיילים מדרום לאיים המלדיביים ועד לפני חמישים שנה גרו כאן כמה מאות ילידים, עובדים וצאצאי עובדים במטעי-קוקוס שעל האיים. בסוף שנות השישים בעסקה מפוקפקת עם מאוריציוס, הקימו הבריטים את הקולוניה הבריטית בים ההודי, הגלו את כל תושבי המקום והחכירו את דייגו-גרסייה ,האי המרכזי בקבוצה, לארה"ב שהקימה בו את אחד מהבסיסים הצבאים החשובים שלה. התושבים מאז נאבקים בלי הצלחה לחזור לבתיהם והיחידים שמורשים לעצור כאן, רשמית רק כעצירת מנוחה בטיחותית, הם סירות החוצות את האוקיאנוס ההודי, וגם זה רק לאחר קבלת אישור מיוחד. סיימון פקיד ממשלת הוד מלכותה, שמפטרל על ספינת משמר באזור, סיפר לנו שבשנה עוצרות פה כ 30-40 סירות. בביקורו השני אחרי כשבועיים הוא הביא לנו במתנה שמונה קלמנטינות טריות, ששוות את משקלן בזהב, והבטיח את נאמנותנו לכתר הבריטי לכל החיים. אנחנו עגנו באי סולומון והכפר היחיד בו נקרא בודהם (Bodham). דור שלם אחרי, הטבע השתלט, הצמחייה כיסתה את כל הישוב ומוטטה את הבתים.

מיד אחרי שעגנו התקבצה מסביבנו להקה ענקית של דגיגונים בני יומם, שתתגורר מתחת לירכתיים שלנו לכל שהותנו, מסביבם יחוגו פעמיים ביום להקת דגי טונה-מקרל קטנים שייטבחו בהם בלי רחם. ואנחנו נצפה בכל מהסיפון בהשתאות וכל יומיים נבקש את יואב שידוג לנו טונה או שניים לברביקיו על החוף. ממש חד-גדיא. באחד הימים נכנסה ללגונה להקה של כמה עשרות דולפינים. נראה שבאו להשתעשע, ואנחנו הצטרפנו אליהם בדינגי הקטנה שלנו, ושיחקנו איתם במשך שעה ארוכה. בין לבין ישנם שלל דגים צבעונים, כרישי שונית, צבי ים וטריגונים וכרגיל לצערנו אלמוגים מולבנים. על החוף צמחייה עבותה שאי אפשר לעבור דרכה (בדרך כלל על האטולים יש רק עצי קוקוס ספורים), ציפורים שמקננות בלי חשש מאנשים, וסרטני קוקוס ענקיים. כדי שלא יהיה טוב מדי החופים, כמו כל האוקיאנוס ההודי, מלאים באלפי בקבוקי פלסטיק וכפכפי אצבע ששניהם חביבים במיוחד בארצות שלשפת האוקיאנוס. אספנו ושרפנו כמה עשרות מהם אבל זה לא העלה ולא הוריד. באחד הפעמים ראינו סרטן נזיר שבמקום לאמץ קונכייה כמו כולם מצא לו איזה חתיכת פלסטיק כבית. ממש מוביל אופנה.

הקייטנה

את האי חלקנו בשמחה עם עוד שתי סירות של חברים,Moby ו Cool Runnings , משפחות נודדות כמונו. הילדים ארגנו לעצמם קייטנת קיץ ואנחנו המבוגרים אימצנו נוהג מקובל על יורדי ים של מפגש על החוף לעת שקיעה על כוס בירה קרה (הנקראת בלעז Sundowner). לבסוף אחרי שנכנסנו לשגרה, התחילו מסיבות יום ההולדת: בתחילה של בנדיקט מהסירה ליד, אחר כך דרור (בן שבע) ולקינוח חגיגת הבר-מצווה של יואב. ביום המיועד, כיאה לחתן ביום שמחתו, לבש יואב את בגד הים החגיגי (והיחיד שלו) וירדנו לחוף. שערי שמיים מצדם נפתחו והמטירו עלינו גשם טרופי עז וחם אבל האורחים הרבים לא נרתעו והתייצבו חגיגיים גם הם. כשהסברנו להם על טקס ההתבגרות האקזוטי קצת התפלאו, עמי הארצות, שכדי להפוך לגבר לא צריך החתן לצוד נמר או לקפוץ מצוק גבוה כשרגליו קשורות בשורשי עץ, אלה רק לדעת לקרוא בתורה, בכתב שאותיותיו משונות ולפופות. כבר לפני חודשים יואב התחיל ללמוד את טעמי המקרא בקטע העלייה לתורה שלו – פרשת עקב, קטע נהדר על הארץ הטובה:

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת."

וכך כשברקע רוח אלהים על פני המים, סלסל חתן הבר מצווה, וכנהוג במקומותינו בסוף הקריאה השמיע הקהל קריאות קו-לו-לו חגיגיות והפציץ את הנער בסוכריות טופי ובא לציון גואל. זקני צ'אגוס לו היו כאן, היו מספרים שמעולם לא ראו מסיבת בר מצווה חגיגית כזאת על אדמתם.

בר מצווה.

משנסתיימו החגיגות ואישור השהייה שלנו באיים עמד לפקוע, הרמנו, בצער, עוגן ויצאנו שוב לדרך. בניגוד לדרך לכאן שהייתה גועשת, הדרך לסיישל, רק אלף מיילים ימיים ושבעה ימים מערבה, הייתה רובה רגועה ונינוחה. ומאחר שנפטרנו מעונשו של זה וזה הפך לגבר – ישר הכנסנו אותו לסידור העבודה של משמרות הלילה, והרווחנו עוד שעתים שינה בלילה. שנאמר שמחת גידול בנים.

עוד תמונות (וסרטון פיראטי מהבר מצווה) בלינק הזה.

עדיין באי חג-המולד, ביום שישי בערב, לקול סלסוליו של המואזין (נוסח אשכנז) חגגנו את מסיבת השנתיים לטיול הקטן שלנו. אומרים שהזמן רץ שנהנים, ולמרות שאנחנו נהנים עד קצה התורן זה מרגיש כאילו כל חיינו עברו על ים. קצת לפני, ברגע של שעמום אני מנקה את המקרר ומצליח בכישרון רב לחורר את צינור גז הקירור. שני טכנאי הקירור על האי לא מוכנים להגיע למעגן ועם אדי הגז האחרונים מתאדים גם התקוות לעגבניות טריות בחודשיים הקרובים. אבל לא צריך להילחץ, לסיפור יהיה סוף קר. שטנו לקוקוס.
איי קוקוס קילינג (Cocos Keeling) נמצאים רק ארבעה ימי הפלגה מערבה. רוב האנשים לא שמעו על האיים האלה מעולם, אבל בקרב הקרוזרים של דרום האוקיאנוס ההודי זאת צומת דרכים שאף אחד לא מוכן לפספס ולא משנה מאיין אתה מגיע ולאן הרוח לוקחת אותך. את האי גילו לפני חמש מאות שנה, אבל רק בתחילת המאה התשע עשרה הוא יושב, בהתחלה על-ידי קפיטן אנגלי בשם רוס שעל הדרך להודו סיפח את האיים לאימפריה הבריטית, אבל קצת אחריו אנגלי אחר (הייר) התיישב לו באי לבדו ביחד עם ארבעים נשים מאלאיות. רוס לא אהב את הרעיון שמישהו אחר ישתלט לו על האי (ואולי אהב יותר את הרעיון של הרמון נשים אקזוטי) חזר אל האי, גירש את הייר והכתיר את עצמו למלך איי קוקוס. מאתיים שנה מאוחר יותר, לא נותר זכר לפריצות ובמקום יש כפר מלאי שאנשיו כולם חייכנים, הגברים בכיפות רבי-נחמן סרוגות, הנשים עטויות רעלות ואלוהים (במכנסים קצרים וכוס בירה קרה ביד) מביט מלמעלה וצוחק על כולם.

באיי קוקוס, השייכים לאוסטרליה, יש שני אטולים, רק הדרומי מיושב ושלושה איים תוחמים בו לגונה צבעונית ורדודה. על אי אחד "אי הבית" (Home Island) נמצא הכפר המאלאי המדובר, על האי המערבי (west Island) , נמצא, כמה מפתיע, המערב – האנשים הלבנים עם שדה התעופה, בית החולים, בית הספר וה"מלונות". הכי חשוב נמצא שם גם המוסכניק אלוף העולם שתיקן לנו את המקרר. נשאר רק למכור ילד בשביל חצי קילו עגבניות שמגיעות בטיסה אחרי שצלחו 3000 ק"מ. באי השלישי והיפה מכולם (Direction Island) נמצאת השכונה של היאכטות. מי שסידר כאן את המקום עשה עבודה מצוינת: בחירת הצבעים של המעגן, המים הצלולים, החול הלבן והסבך הפראי של עצי הקוקס ששולח צמרות נטויות להצל על החוף. עוד לא הטלנו עוגן וכבר חבורת כרישי ריף ידידותיים (Black and White Tip) באה לברר מה יש לאכול. נתנו להם את כל הדגים המעופפים שנחתו לנו על הסיפון במשך הלילה ומאז אנחנו חברים טובים. ביום הילדים שולטים בשפת הים ובשקיעה החוף מתמלא תכונה ועשרות קונכיות מתחילות לשוטט על החול. לקסם אחראים סרטנים שמתגוררים בתוך קונכיות ונושאים אותם על גבם כמו צבים. הסרטן נקרא סרטן-נזיר, אבל אייל, שלא מתחבר לקונספט של התנזרות, מכנה אותם סרטן-ממזר.

בשכונה ישנן כרגע רק ארבע סירות: בנוסף אלינו עוד שתי משפחות שאנחנו מכירים ומתעתדים להפליג ביחד כקהילה נודדת בחודשים הקרובים, ועוד זוג שוודי שזה לו הפעם השנייה שהם מקיפים את העולם, ואי אפשר לרכל עליהם גם כי הם מאוד נחמדים, וגם כי הבחור, אריק, עוד זוכר את העברית שלו מהתקופה שבילה בקיבוץ לפני ארבעים שנה.
בין קומזיצים לצלילות לא כל כך מסובך לשכוח את מניין הימים, אבל, הזמן הוא זמן ואין הפסקות, וגם אנחנו צריכים לזוז. התחנה הבאה שלנו היא צ'אגוס, מקום עם סיפור מרתק, אבל בלי אינטרנט או אפילו מוסכניק, ככה שהפעם הבאה שנוכל לעדכן תהיה רק כשנגיע לסיישל – קצת לפני שהחופש הגדול מסתיים.
בינתיים להתראות!

עוד קצת תמונות בלינק הזה.

יואב וחבר

כמנהגנו, את היום שלפני היציאה לדרך הקדשנו לקריאה בכוכבים, במפות סינופטיות ובהורוסקופ בניסיון לחשב כמה זמן תיקח ההפלגה הקרובה, בכדי לקבוע את שעת היציאה לדרך. לא שמשנה לנו אם נגיע אחרי יומיים או ארבעה, אבל להגיע בלילה לריף באמצע האוקיאנוס, שכמו כתר משובץ בספינות טרופות מסביבו, זה לא תענוג גדול. ומכיוון שידוע שרוחות קלות שולטות בים טימור חישבנו ארבע יממות לארבע מאות ושישים המיילים הימיים עד לריף אשמור ויצאנו לדרך לקראת ערב. עם סירה שקועה במים יותר מהרגיל (סימן למטענה שיכול להאכיל מדינה קטנה במלחמה), וברוח קלה, דשדשנו דרכנו החוצה מדארווין. חצי יממה אחר כך, הרוח והקצב כבר מבהירים לנו שאנחנו עומדים להקדים בלילה שלם, להגיע שעה אחרי השקיעה, ולבלות את הלילה בנדנודים בפתח הריף בצפייה לאור-היום. מתחנו מפרשים, ניערנו צמצומים והתחלנו לחתור במרץ. ככה חצינו את קו הסיום, כלומר את פתח הכניסה לריף בדיוק שני צעדים לפני השמש השוקעת ועגנו ליד ספינת מג"ב אוסטרלית שנראתה שייכת לנוף הפסטורלי כמו פרונקל במצח. הדעה הרווחת דורשת שהספינה מגינה על שמורת הטבע מפני דייג יתר של דייגים אינדונזים, אחרים טוענים שהריף משמש מקפצה למהגרים לא חוקיים בדרכם לאוסטרליה, אבל אני בטוח שזאת פשוט עמדת עונשין לחיילים שהגיעו לא מגולחים לבסיס בסידני (ולחשוב שפעם בט"ש בגבול מצרים נראה לי סוף העולם). בכלל האוסטרלים חזקים בריבונות. במשך ההפלגה לפחות פעם ביום חלף מעלינו בטיסה נמוכה מטוס סיור של משמר הגבול (ABF-Australia Border Force ) ודאג לוודא מי אנחנו, שלושה דורות לאחור, ולאן פנינו מועדות. הרבה שייטים מתלוננים על הניג'וס הזה, אבל אנחנו די בעד. כך במקרה חירום בלב ים, תמיד נוכל להשיג בשביל הבלוג תצלום אווירי ברזולוציה גבוהה של הדרמה, ומי יודע, אולי אפילו נצליח לדחוף אותו לעמוד השער במקומון של מועצה-אזורית הרי-יהודה.

Anchorage in ashmore Reef

ריפים בלב ים הם דבר סוריאליסטי, נווה בלב מדבר, וריף אשמור (תציצו בתצלומי הלוויין של גוגל) הוא מחזה נהדר. צורתו כמו ציור של לב וכמעט כולו רדוד מאוד ובוהק בטורקיז כנגד האוקיאנוס המתכתי. ספינת המשמר עוגנת כאמור בכניסה, אבל מעגן היאכטות נמצא ליד האי המערבי והדרך אליו רצופה בעמודי אלמוגים. במעגן מצאנו שלוש ספינות דייג אינדונזיות חדשות אבל נטושות. מישהו כנראה נרדם בשמירה. האלמוגים בריף מולבנים ולא מרשימים אבל האי עצמו הוא שמורת טבע על סטרואידים. אלפי ציפורים רוחשות מעל בתזזיתיות. מקננות בכל פינה, כמה מינים שונים על שיח אחד, מדי פעם קופצות ללגונה ליד לחטוף משהו לאכול. שבילים של צבי ים, רחבים כמו גלגלי טרקטור חורצים את שפת הים. אפילו מצאנו כמה צדפות נאוטילוס על החוף. בברושור שנתנו לנו השומרים בכניסה כתוב שיש בשמורה גם ארבע-עשרה מינים שונים של נחשי ים (שיא עולמי) אבל אפילו אחד לא פגשנו. הדבר היחיד שמעיק על האידיאה הם הגלים שבגאות, כלומר חצי מהיממה, מדלגים מעל הריף והופכים את המעגן השליו למכונת כביסה. החזקנו מעמד ארבעה ימים ויצאנו שוב לדרך. התחנה הבאה כבר יותר רחוקה, קצת יותר מאלף מייל ימי מערבה, מה שמבטיח לנו לאורך שבוע שלם מופע יומי כל ערב של כדור אש כתום שצולל לים בדיוק בקצה החרטום שלנו. באשמור ריף מסתיים המדף היבשתי של אוסטרליה והים צולל לעומק ונרגע. בעצם הופך מים (טימור) לאוקיאנוס. איזה הרגשה טובה לדעת שיש לנו חמשת אלפים מטר מתחת לקיל (שוקע). למען הנימוס חיכינו עד שחצינו את קו הכניסה ללגונה לפני שהטלנו את החכה לים, ושתים עשרה דקות לאחר מכן כבר שכב לנו במקרר, בשלוש שקיות זיפ-לוק גדולות, דג טונה מפולט. בתחילת הטיול, כל תפיסת דג כזה הייתה מלווה בפוגרום ממושך עם נתזי דם בכל הקוקפיט שהוציאו את החשק לאכול דגים לפחות לשבוע, אבל לבסוף אפילו אנחנו תפסנו את הפטנט. אי חג המולד – אי כריסטמס הוא הר געש שמזנק מקרקעית האוקיאנוס בלי התראה מוקדמת, שוליו צוקים שצונחים בתלילות לקרקעית הים, ורק בקצהו הצפוני יש מדף רדוד שמאפשר לעגון. בניגוד לשמו של הצלוב, רוב האכלוסיה סינית-בודיהיסטית ומאלאית-מוסלמית, ורובה ככולה עובדת במכרה הפוספטים המקומי. כיאה לפועלים, הארכיטקטורה השולטת באי היא שילוב לא חינני של שיכונים סובייטים וסגנון בתי כלא מיושן. לפחות הנוף נפלא. גם האנשים נחמדים מאוד, וכבר כשהגענו קיבלנו מתנה דג טרי. אבל אל תתנו למכרה ולשיכונים לדכא את דמיונכם. השליט האמיתי כאן הוא הטבע והאוכלוסייה השלטת הם עשרות מיליונים של סרטנים אדומים שכבישי-האי נפתחים ונסגרים לפי מסלול נדידתם. הנדידה הגדולה היא בנובמבר, אבל בשיטוטנו ביער הגשם שמכתר את האי פגשנו כמה מאות מהם. מכאן אנחנו מפליגים רק כמה מאות מיילים ספורים עד לאיי קוקוס. השם נשמע מבטיח.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.