Category

בערב עגמומי של חורף 2005, חזרתי מותש במיוחד מיום ארוך במשרד והפטרתי שנמאס לי לעבוד. לילך, במקום לעודד, הצטרפה לשביזות והצהירה שגם לה נשבר. למחרת היום התפטרנו.

שלושה חודשים אחר כך בתחילת האביב, העמסנו את יואב(שנה וחצי) למנשא. ארזנו שני תיקים: באחד חיתולים ומטרנה, ובשני אוהל, שקי-שינה וגרזן קרח, ויצאנו למה שבדיעבד תהיה אחת השנים ההרפתקניות של חיינו.

תקציר:טסנו לגרוזיה. על  גבי מעבורת בים השחור הגענו לרוסיה. ברכבת הטראנס סיבירית חצינו עד למונגוליה ואז לסין. כשהחורף הגיע לחצי הכדור הצפוני, ברחנו דרך תאילאנד לניו זילנד ואז לאוסטרליה.

במהלך הדרך שלחנו קצת עידכונים לחברים. הנה הם כאן.

אוקיי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו כבר נוחתים. פרק אחרון.

לסידני הגענו בעיצומן של חגיגות הקיץ הדרומי. כבר כשניסינו להזמין חדר באכסניה בעיר הבנו שהסיכויים שלנו לנהל תקציב שפוי באוסטרליה אפסיים. שכרנו במקום דירת פאר מול בית האופרה ויצאנו לחגוג. 'פסטיבל סידני' עם קונצרטים ואופרה בגנים הבוטניים, סרטים על מסך ענק בפארק האולימפי, הופעות לילדים. בחינם. לילך שוברת תוכנית חסכון על כמה הופעות יוקרתיות ואני בפעולת תגמול מפוצץ (יותר) כסף על סרט הוליוודי סוג ז' וזוג נעלי ריצה חדשות. מייד אחרי הפטיבל מגיע 'יום-אוסטרליה': מאות ספינות במפרץ, מטס חיל האויר (נשאר תקציב למטוס אחד) וזיקוקים עד לב השמיים. אחלה עיר. הקונספט של עיר גדולה מוצא חן בעינינו ועם בוא הסתיו, חודשיים אחר כך, אנחנו משתקעים שוב, הפעם במלבורן. מרוצי פורמולה אחד, אליפות העולם בשחייה ופסטיבל אוכל. לא פחות חשוב מאופרה.

בין לבין, כדי שהילד לא יתברגן, שכרנו ג'יפ חדיש, אוהל דמיקולו, ויצאנו לשוטט. מכיוון שתאריך הטיסה חזרה כבר מהבהב באדום בלוח השנה, הטיול מתוכנן כמו מבצע צבאי: בשלושה שלבים ובלי שמץ הגיון. בחלק הראשון אוסטרליה הקלאסית במעלה החוף המזרחי: ים, שמש וגולשים בביקיני. משם לצפון אוסטרליה לביקור בשמורת קאקדו (שאין לנו מושג מה יש שם אבל השם מדליק). ולקינוח מסע-רכבת-חוצה-יבשת מצפון לדרום עם עצירה בסלע האדום לקפה עם החבר'ה המקומיים. 
רגע לפני הזינוק הידע שלי על אוסטרליה מסתכם בידיעה שחם פה לפחות כמו בטבריה ושיש כאן קנגרואים. את הקנגרו הראשון שלנו, האמת, פגשנו כבר בסידני – על מדף הבשרים בסופרמרקט השכונתי. זאת לא היתה ההפתעה היחידה שהיבשת הכינה לנו.אחרי ההתרוצציות והטרקים בניו-זילנד הגענו לחופים מחוטבים כמו גולשים מקומיים, כלומר מצוידים בצמיג (כמעט) בלתי מורגש שמשפר את הציפה. אחרי שהשחמנו מכול הצדדים, שתינו גלונים של מי-ים ולא נשאר חור בגוף שלא התמלא בחול לקחנו הפסקה קצרה מחוף הים לביקור בכמה שמורות טבע נחמדות. כשחזרנו  לקו-החוף שבוע אחר כך וכמה מאות קילומטר צפונה -הפתעה! נכנסנו לאוסטרליה הטרופית: יערות גשם ברזילאיים  וחופים שורצים במדוזות רצחניות. כול שנה מת איזה תייר שחושב שזאת בדיחה, מישהו אחר מתחכם ונכנס לשחות בנהר ונאכל על ידי תנין. ועוד לא הזכרנו את הצפרדעים הארסיות שמקפצות לתוך המקלחת בקמפינג. טיול משפחות קלאסי. בדארווין שבצפון אוסטרליה מתחלפים יערות הגשם בסוואנה. יש כאן שתי עונות בשנה: 'היבשה' ו'הרטובה'. הגענו, איך לא,  ב'רטובה'. הסערות הטרופיות מתחילות אחר-הצהריים במופע ברקים מדהים עם כמות משקעים שאפילו נוח לא ראה במבול. קקאדו, דרך אגב, היא ביצה אחת גדולה עם אתרי ציורי מערות אבוריג'ינלים פריהיסטורים מהמאה שעברה.

נסיעת הרכבת מדארווין לאליס-ספרינג שבמרכז אוסטרליה מזכירה  לנו פרט הסטורי נוסף: האוסטרלים הם בני גנבים. בשביל לנסוע בקרון שינה צריך לשדוד סניף בנק. נסענו בישיבה. הלכנו לשון עם סוואנה והתעוררנו עם הזריחה בארץ אדומה ולוהטת. מדבר יפיפה עם טמפרטורה שלא יורדת בצהרים מארבעים וארבע מעלות בצל. בימים הבאים אנחנו משכימים הרבה לפני השמש, טיול קצר והופלה לבריכת-השחייה. קפה עם החבר'ה לא יצא לנו לשתות. הם מעדיפים אלכוהול. בכלל הרומן של האבוריג'נלים עם העולם המודרני די עצוב. (כשהגענו בדיוק החליפו בתחנות התדלוק את הדלק לסוג מיוחד שלא ניתן להסנפה…). 
עוד יממה מקופלים ברכבת ואנחנו חזרה במאה העשרים ואחת. אחרי חודש וחצי על באוהל, המיטה באכסנייה באדאלייד נוחה מתמיד, והפיח מהאוטובוסים ממש חגיגה לריאות. רק יואב נראה קצת אבוד בעיר הגדולה.  

יומני היקר,
עברה שנה, חזרנו לאותה נקודה, רק עם מנהל בנק עצבני וכמה מאות  תמונות שצריך למיין. מילא, פעם הבאה נצלם פחות.

דש ופסח שמח.

עוד תמונות בלינק הזה

כשהיינו ילדים הסתובבו שמועות על מדינה דימיונית בצד הרחוק של הגלובוס. ארץ כל כך נידחת שצרות העולם לא הצליחו להגיע אליה. האגדות סיפרו על אזרחים שמתים משיעמום וכבשים. כל כך הרבה כבשים, שרק מהנפיחות שלהם נוצר החור-באוזון. ידענו שאם כל העולם משתגע, תמיד אפשר לברוח לניו-זילנד. 

נחתנו באוקלנד שכרנו רכב והצטרפנו לעוד כמה מליוני תיירים שמאמינים למעשיות-ילדים. הנהיגה מתגלת כסכנת-נפשות: הכבישים מוצפים בקארוונים שזוחלים בזיגזגים (הנוף, הנוף!). הקיווים, ככה המקומיים אוהבים לקרוא לעצמם, מסתגרים בבתים ונוסעים רק בלילה. מכונית של קיווי לא קשה לזהות – תמיד יהיו מחוברים אליה שני אופני הרים, קיאק אחד וגלשן גלים, שלא ישעמם. רוב התיירים הם ייקים בנפשם שמתכננים את הטיול משנות השמונים ודאגו להזמין מקומות מראש עוד במאה שעברה. אנחנו שלא מצליחים להחליט מה נלבש בבוקר (ובסך-הכל יש רק שתי חולצות) צריכים לנחש בדיוק מה יתחשק לנו לעשות עוד חודש, אחרת לא נצליח למצוא דרגש פנוי בביקתה בטרק בקצה המדינה. הלכה הספונטניות. אפרופו ביקתות, תראו לי עוד מקום בעולם ששינה בבקתה בחדר אחד עם עשרים מטיילים (נוחרים כמובן) יותר יקרה מחדר זוגי במלון בעיר בירה… 

העם הניו-זילנדי הוא בעצם שני עמים (מה שנקרא 'כיבוש נאור'). הילידים האורגנליים נקראים מאורים, שלמרות ממדי הגוף הענקיים שלהם, החליטו לבסס את טקטיקת-ההגנה שלהם על ריקוד הפחדה בעזרת הוצאת לשון. החצי השני הם מהגרים אירופאים שהתגלגלו מצחוק והראו למאורים מאיפה משתין הדג. 
בכלל הניו-זילנדים הם 'טיפוסים'. במקום  דם זורם להם בעורקים אדרנלין. במגרשי השעשועים לפעוטות יש מתקנים מהאינקוויזיציה. אם הילד משועמם בצהריים, במקום לקפוץ לחבר, הוא קופץ באנג'י. החייה הלאומית היא ציפור בלי כנפיים (קיווי כמובן) והערס הניו-זילנדי משחק קריקט במקום ביליארד. לך תבין.

אבל עזבו שטויות, לניו-זילנד לא מגיעים בגלל סקרנות אנתרופולוגית, באים לטייל. וברגל. המדינה היא גלוייה ענקית. רק הרוח על הפנים דואגת להזכיר שאנחנו לא צופים בערוץ דיסקברי. כל נקודה שעוצרים בה את הרכב היא התחלה של טיול. הכל משולט ומסודר. בשני האיים הניו-זילנדים אלפי קילומטרים של שבילים שמספיקים ליותר מחיים שלמים. אנחנו (כמו הייקים) נמשכים בעיקר לשבילים 'המפורסמים'. כל מסלול יפה מקודמו: הרים מושלגים, לגונות, יערות גשם, הרי געש, גייזרים, אגמים אלפיניים, חופי ים-חוליים. 

 
מזג האוויר, מצד שני, אינו יציב נפשית. הקיווים אוהבים להתפאר שביום אחד אפשר לחוות את כל ארבעת העונות. בהתחלה חשבתי שהם מקשקשים שטויות: במשך שבוע ניסיתי, ללא הצלחה, לטפס על ההר הגבוה במדינה (קוק). פעמיים יצאנו במעלה הקרחון בחצות-הלילה (קיץ) והסתובבנו חזרה  עם אור ראשון (שיא החורף). בין שתי הסופות טיפסנו פעם נוספת (סתיו) לחפש ולסמן את הדרך שאבדה מתחת לשלג. ביגון הסתפקתי בכמה הרי געש יותר ידידותיים באי הצפוני. 
יואב, ברוח המקום, לקח את עצמו ברגליים והתחיל לטרק. ימי הליכה של שמונה קילומטר בג'בלאות הוא גומע בלי להזיע. השיא האישי, בינתיים, עומד על  13.5 קילומטר, מכובד אפילו בליגה הניו זילנדית. בעיר הזאטוט לא מוכן ללכת יותר מחמש דקות בלי לבכות לאבא שלו שירים אותו.

הערה אחרונה לפרוטוקול: מעולם לא היה הדשא של השכן ירוק כל-כך, אבל גם בארץ-עוץ, למרות מזג האויר, המלך מסתובב ערום. כמו בשאר העולם תמצאו פה  תאונות דרכים, יתושים ובעיית-מיעוטים. אז שלא תגידו שלא הזהרנו…

כרגיל הדיווח רחוק מהמציאות הנוכחית, גם בפרטים, אבל בעיקר בזמן. לקראת החזרה החלפנו את התזזיתיות הניו-זילנדית בחוסר-מעש אוסטרלי אותנטי. אנחנו כבר חודש ביבשת השישית, משתדלים לא להתרחק יותר מדי מקו-החוף. נזהרים מציקלונים וקרוקודילים.
בסך הכל שלווה. 

דש 

עוד תמונות בלינק הזה

 

בדיוק תפסנו יום קיץ מטורף על חוף- הים באייבל-טזמן שבניו-זילנד. כול הקיווים (ככה המקומיים קוראים לעצמם) עם חיוורון פולני, תופסים להם שיזוף דרומי, הילדים חוגגים במים. אני ולילך, היחידים על החוף עם סוודר וגרביים, מתחננים ליואב שישאר ברדודים.  על החוף נחתנו עם הרגשת דז'ה-וו שהתחלפה בנוסטלגיה מתקתקה. רק להוסיף כמה עצי-קוקוס, לחמם (בעשרים מעלות) ולהגיש. תאילנד אהובתי. 

אני לא בדיוק זוכר למה הגענו לתאילנד. שילוב של טיסה זולה, חרדה מהמפגש עם העולם המערבי (אפרופו ניו-זילנד) והזדמנות לביקור קרובים. קבלנו חופשת-מולדת חלומית. אחרי יותר מחצי שנה בניכר, סוף-סוף קצת אנרכיה מזרח-תיכונית, שילוט בשפת הקודש, ערסים מהשכונה  ואוכל עברי כשר. אפילו נוהגים פה בצד שמאל, ממש כמו בארץ. באדיקות עברנו בכול המעוזים הישראלים בלי לוותר על אל אף חומוסיה (נו טוב- חוץ אולי מ'מסעדת שושנה'). 
הו תאילנד! קרקס הביזר הגדול בעולם. על הבימה מופיעים: פילים (משחקים כדורגל, מציירים ומנגנים במפוחית), קופים (אתם לא רוצים לדעת) טיגריסים ושאר ירקות. מי שלא כשרוני להופעה סתם נכלא בכלוב לתצוגה, את השאר פשוט אוכלים. מעוררי חמלה במיוחד הם התאילנדים. עושים הכול בשביל חצי גרוש – ממסאג'ים באמצע הלילה, נשיקות עם קוברה ועד נשים שמגדלות צוואר של ג'ירפה.  מופע הפריקים המרכזי הוא בצפון המדינה (צ'אנג מיי). הבמה הצדדית בבנקוק. 
בנקוק, לכאורה עיר מתפותחת אבל ביקור בשוק המרכזי (מישהו רוצה סנאי?), בקאוסאן (רובע התרמילאים) או סתם נסיעה בטוק-טוק (תלת אופן ממונע) מגלה עיר הזויה. וזה עוד בלי ליפול לידיים של ליידי-בוי…

אבל עזבו שטויות, לא בשביל שניצל או פיל שרוקד סמבה מגיעים עד לכאן. קצת דרומה מבנקוק,  ב"איים", מחכה לה הארץ-המובטחת. גן-העדן כמו שהובטח בכתובים: ים, חופים לבנים, עצי קוקוס והרבה שקט. השמועות אומרות שאפילו משיח נמצא כאן. אמרו לו להגיע ממזרח, אבל בגילו השמיעה לא מי-יודע-מה. הוא שמע 'להגיע למזרח' והשתקע עם החמור בבונגלו זול. אני לא יודע אם השמועות נכונות, אבל אחרת קשה להסביר למה בכול אי הכי נידח (גם באלה שלבישת חלק עליון בבגד ים היא עבירה על החוק), נמצאת נציגות חב"ד עם פטרולים מסודרים על החוף. חוצ'מזה גם ניסים לא חסרים פה. הנס הכי פופלרי (מייד אחרי נס עלית ב'קשר הישראלי') הוא נס הזמן הנעלם. אתה מתכנן יומיים על החוף, ממצמץ פעמיים ואופס חלף לו שבוע. אנחנו מצמצנו שש פעמים. בין המצמוצים החלפנו איים אבל בכולם המים בצבע טורקיז והאננס אותו אננס. באי אחד יש צלילות מדהימות עם כרישי-שונית ושאר מפלצות-ימיות, באחר יש מסיבת 'פול-מון' ארבע פעמים בחודש (עוד נס…) ולמי שמתגעגע יש גם איים-אלוהים ישמור- שהם העתק מדוייק של אילת.

ליואב עם דלי חול ביד אחת, מגרפה בשנייה, וטוסיק חשוף – אי אפשר היה למחוק את החיוך. ובזמן שכול החוף מנמנם בשלווה, אבא שלו (זה אני) עסוק בקבלנות עפר: 'אבא תחפור', 'אבא ארמון', ואפילו 'אבא פירמידה של תות-ענך-אמון'. ביקור של תומר הבן-דוד והאגדה הוסיף לחגיגה: 'אח גדול' במשרה מלאה: סלנג מעודכן מגן הילדים, קרב-מגע וחיבוקי-דוב. חוצ'מזה למדנו שוב את ההבדל בין תאוריה לפרקטיקה: בתאוריה הזאטוט נגמל מחיתולים, למעשה עברנו לכבס תחתונים שלוש פעמים ביום. החיים בקקי. 

אבל החוויות מתאילנד הם חדשות-ישנות. אנחנו כבר חודש וחצי בטיול תזזיתי בניו-זילנד, מחכים לקיץ שיגיע, כבר לא מכבסים תחתונים, ואוטוטו טסים לאוסטרליה לחפש חופים חדשים. 

דש בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה

 

מעשה כשפים, רק חוצים את הגבול ממונגליה עוברים לעולם אחר. דרכי העפר הופכות לאוטוסטרדות, הכתב הקירילי, שעוד הצלחנו לפענח, מתחלף בכתב חרטומים והשניים וחצי מונגולים משתבטים למליארד וחצי סינים תזזיתיים. הכי חשוב, האסון הקולינרי המונגולי (בשר כבש לארוחת בוקר?!) בא לקיצו, יחי האגרול. 

הדרקון הסיני מודל 2006 לא יורק זיקוקים ובטח לא עשוי נייר. הוא אוכל פלדה לארוחת בוקר ובטון בצהריים, לבוש במותגים הכי 'אין' ומחזיק בגאדג'טים הכי הכי. הכול  made in china כמובן. כשעומדים לרגע ברחוב בבייג'ין אפשר ממש להרגיש את הקדמה הסינית חולפת על הפנים. דרך עדשת-המצלמה מכוונים על 'חוטונג' (שכונה סינית מסורתית) ובתמונה מצטלם גורד שחקים. שמים רגל על ריקשה, ומתיישבים במונית חדישה. באיצטדיון האולימפי, הרץ הסיני למאה מטר כבר עומד על קו הזינוק, מחכה לשאר העולם שיגיע רק באוגוסט 2008. 

רחש, רעש, מהומה. החלטנו להוריד הילוך והתברגנו בדירה בביג'ין לשבועיים. כדי להטמע בסביבה (או לפחות להפסיק לסחוב את הקופיף שלנו) אנחנו קונים ליואב אופניים ומתחילים להסתובב בעיר. לאט לאט אנחנו מתחילים לזהות הגיון בשגעון ואפילו לזהות חלק מהיצורים שמתבשלים על המנגל הסיני (סוסון ים?). כל העיר היא שוק אוכל אחד גדול, עם דוכני מזון בכול פינה ואלפי מסעדות. כולם (חוץ מהברווזים) נהנים מהסידור ולא נראה שמישהו מבשל בבית. 
בכניסה לפארקים ולמקדשים הבלאגן מתחלף (חלקית) ברוח-שטות. קשישים מתחרים בזיופים בקריוקי, ריקודים-סלונים, מטקות וטאי-צ'י עם חרבות. מעבר לבידור האנושי, הגנים הסינים על המבוכים והדרקונים, הבריכות, בתי התה והפאווליונים הם מרגוע מהמולת העיר. 

הזהירו אותנו שסין קשה לטיול, שלא מדברים אנגלית, שאין כמו הרמאים הסינים. והנורא מכולם: 'אין מתוק בסין'. נו, כנראה שבקרנו בסין אחרת. סין שלנו, היתה המדינה הכי נוחה לטיול (בינתיים). חוץ מרופא השיניים שלנו כולם מדברים אנגלית. חוצ'מזה קבלנו הרעלת סוכ (גרעיני אבטיח עם סוכר?!). 
יחד עם מאות מליוני תיירים סינים ועוד כמה אלפי תיירים 'רגילים' נדדנו בין פלאי סין הקלאסית: העפנו עפיפונים בכיכר טיין-אנמן. התלוצצנו עם  הקיסר בעיר האסורה. בשיאן הצדענו לחיילי-הטארקוטה ובצא'נגדו חגגנו את הראש-השנה בחברת קהילת-דובי הפנדה. עם 'גל' המטיילים סימנו 'וי' על כול האטרקציות של סצ'ואן: הרים קדושים, נופים מרהיבים ובני מיעוטים חייכנים. יממה ברכבת מביאה אותנו למחוז יונאן.ערים עתיקות וציוריות (ליג'יאנג), טרסות אורז ציוריות והנוף הפנטסטי של גוויילין. ובסין כמו סין,  כל תחנה במסע היא קלאסיקה עוצרת נשימה מתובלת בקיטש חמוץ-מתוק. יום אחד אנחנו מתכרבלים במעילי-חורף טיבטים מסורתיים על סוסים בשולי הרמה הטיבטית ושבוע אחר כך אנחנו שטים לאיטנו ברפסודת במבוק בין שדות אורז ודייגי-קורמורנים. 

הספר מספר שסין אתאיסטית, אבל לא מעט אטרקציות הם המקדשים. בודיהיזים-קונפציוזים-דאואיזים – השד יודע מה ההבדל ביניהם. כולם נראים כדיסנילנד מהאגדות. שדים, אלים ודרקונים נלחמים בחרבות שלופות, קלשונים ומבטים זועמים. היחיד שמשבית את השמחה, הוא בודהה עצמו (או איך שלא קוראים ל'אל' הראשי של המקדש) שיושב לו באמצע עם חיוך דבילי ובד"כ לבוש זהב שכבר מזמן לא באופנה. מה לעשות אבל כנראה שגם בודהה צריך לשלם ארנונה חשמל ומים. כל מקדש או מנזר שמכבד את עצמו מחזיק, חוץ מחנות מזכרות כמובן, גם מסעדה קטנה ומלון בוטיק; על התאולוגיה אפשר להתווכח-אבל בנדל"ן הם מספר אחד. כשהערב יורד ואחרון המבקרים נעלם אנחנו נשארים לבד כמעט במקדש-טירה פרטית על צלע הר עטוי ערפילים, בלב יער עתיק, כשלמרגלות המרפסת של החדר זורם נהר שוצף. 

אפרופו אלים, 'זאוס' הוא ללא ספק מאו דזה-דונג. גם הוא נדחף לכול מקום עם חיוך דבילי. בעוונותינו כי רבים, חוץ ממדריך הטיולים, אנחנו נגררים מדי פעם לקריאת ספרים אמיתיים. אחד מהם מתאר את ההיסטוריה של סיןבמאה העשרים. הסטוריה דמיונית ואכזרית הרבה יותר מהשדים והדרקונים במקדש השכונתי. על כולם מנצח מאו הכול יכול.
את הביקור בסין סיכמנו בהונג-קונג. גורדי-השחקים והמחירים מתחרים מי יותר גבוהה (מכרנו כלייה של לילך לממן ארוחת בוקר), וברחובות מוכרים זיופים של כל דבר (קנינו כלייה של גוצ'י) ואפילו סנפירי-כרישים. 

ולפינה השבועית של יואב: אם הינו מקבלים יואן על כול צילום של יואב הינו מכסים את השהות בסין. שני יואן על ליטוף או צביטת חיבה והינו מכסים את הטיול כולו. כולם צובטים ליואב בלחי ואני צובט בחזרה בישבן, לא מאמין… מגיל אפס הילדים הסיניים גמולים מחיתול ואצלנו חצי תרמיל מלא בפמפרס ומגבונים. במעשה הונאה, הצלחנו לפחות להיגמל מהמוצץ (יואב הסכים לתרום אותו לדרקון תינוק שגר לו באגם…). כקונטרה, יואב החליט גם לגמול את עצמו משנת-הצהריים ואותנו משעתיים חופש ביום. לקח לנו שבועיים לדכא את המרד. 

—
בין לבין, ובלי שנשים לב עברה לה חצי שנה (כלומר חצי טיול) ועוד לא הספקנו שום דבר. אז כדאי שאני אעצור כאן ואחזור לעבודה,כלומר לשייק אננס.

עוד תמונות בלינק הזה

רק לשמוע 'מונגוליה' ו ".. שתיים, אחד.בום" הדמיון טס לחלל. מרחבים אין סופיים. מדבר גובי. עדרים של סוסי בר. וצאצאי ג'ינג'יס-חאן על סוס ועייט מלכותי על הכתף רודים בכל בחיוך ממזרי. ארץ פראית שצריך להיות מינימום אינדיאנה-ג'ונס בשביל להעיז לטייל בה.
בשביל לא להחזיק אתכם במתח, רק אגיד שהכל התברר כנכון, חוץ מזה שגם הסבתא-רבא של מיסטר ג'ונס יכולה לטייל פה בכיף.

לאולן-בטאר הבירה הגענו ממש לפני פסטיבל-הקיץ השנתי- ה'נאדאם' (nadaam). במדינה שבה השכן הקרוב, באזורים הצפופים, מרוחק כמה מאות מטרים ועשרות קלומטרים בשאר האזורים, כל פגישה היא חגיגה ופסטיבל הקיץ הוא החגיגה הגדולה מכולם. השנה הפסטיבל צבעוני במיוחד – 800 שנה לעלייתו של ג'ינג'יס חאן:  פסל חדש בכיכר המרכזית, יותר מתחרים בתחרויות-הספורט והכי חשוב-אחלה סיבה להכפיל מחירים. במרוצי-הסוסים הרוכבים בני שבע, המרוץ בן שלושים קלומטרים והצופים רואים רק את הקילומטר האחרון, אבל אקשן לא חסר: סוסים שמתמוטטים למוות במטרים האחרונים והרוכב (ילדון) לא מבין מה קורה, וסוסים שמגיעים לקו הסיום בלי רוכב (והאבא של ילדון לא מבין מה קורה…). הבטיחו גם תחרויות של זריקת עצם-קרסול (anklebone) למטרה, אבל כתב הספורט שלנו לא מצא את אתר-התחרות. (אוטוטו הענף נכנס לאולימפידה). כמובן גם האבקות וירי בקשת אבל על אלה סיפרנו כבר בפעם שעברה.
אפרופו ג'ינג'יס-חאן, בפסל החדש שבכיכר הוא נראה זקן חייכן, אבל ספר ההסטוריה שלנו טוען שתחביביו העיקריים היו שריפת ערים, ביזה ורצח אויבים בעינויים. נפלאות האבולוציה – נראה שהאכזריות המונגולית המפורסמת, אחרי כמה מאות שנים, התגלגלה מג'ינג'יס ליתושים המקומיים. עקיצה ממוצעת שווה עירוי-דם. (ואת היתושים המונגולים לא מעניין אם אתה הומו, אתיופי או טיילת בארץ אקזוטית לאחרונה).   
אולן-בטאר,למרות השם האקזוטי, ניחנת בקסם סובייטי טיפוסי- פיח, בטון ותמרות-עשן. ברחנו ל-'countryside' כלומר לשטח.

מונגוליה-מדבר גובי בצד אחד, הרי-אלטאי המושלגים בצד שני ובאמצע מגרש גולף ענק מאוכלס בהרבה יותר סוסים מאנשים, מנוקד באוהלי-נוודים עגולים ולבנים. הנוף מרהיב, אבל יותר חשוב -משהוא לא מוסבר, (כנראה הדמיון שלי) משרה פה הרגשה של חופש.
הטיול במונגוליה פשוט (כבר ספרנו שפגשנו את הסבתא של ג'ונס?). דרך האכסנייה שוכרים רכב שטח רוסי עם נהג, (אפשר לשדרג עם טבחית/מתורגמנית בשקל תשעים), בוחרים כיוון-שמיים ונוסעים. בין שומקום אחד לשני אפשר לעצור לטיולי סוסים, גמלים, להסתלבט על שפת-אגם או להתנחל למשפחה מונגולית באוהל לכמה ימים.
כמו בכל מקום, החיים ב-'countryside' נסובים סביב הכנת אוכל ואכילתו. על הבוקר סיבוב חליבה (סוסים, פרות, עיזים, כבשים, יאקים, גמלים). שאר היום מושקע בחביצה, יבוש התססה  ובישול 'מוצרי החלב'. מחלב הסוסים מכינים 'בירה' (airag), ומהשאר מכינים גבינות בשלל תצורות גאולוגיות -כולן קשות כמו סלעים. גם חמאה, יוגורט ואפילו וודקה נמצאים ברפרטואר.
מדי פעם צריך לחדש את מלאי הבשר, כלומר לשחוט כבש. בלי להכנס לפרטים, נאמר רק שתוך עשרים דקות החיה מפורקת לחלקים, ובאין מקרר, מקשטת את קירות האוהל. חוץ מהפרווה ששייכת לאגף הטקסטיל, כל שאר החלקים, בלי יוצא מהכלל, אכילים. הבשר נאכל לפי סדר קבוע, כך למשל ראש הכבש, מתבונן בכולם מפינת האוהל לפחות יומיים, ממתין לתורו עד שכל שאר האברים הפנימיים ייטרפו.
בארועים חגיגיים, ועם קצת מזל, ארוחת הערב משודרגת לברביקיו מונגולי. למען קוראינו עם הקיבה הרגישה נעצור כאן. רק נגיד שזה לא מה שמגישים במונגוליאן-בר בדיזינגוף, שהחייה האומללה היא מרמיטה (סוג של עכבר מגודל) ושהתיאורים הדמיוניים בספרי הטיולים באמת נכונים.  

המונגולים עצמם הם סלט של שבטים וקבוצות-אתניות שונות וכמעט אי אפשר להבדיל ביניהם. אנחנו על כל פנים הרגשנו הכי בנוח אצל המונגולים-הקזאחים שבמערב המדינה. אולי בגלל שהם מוסלמים. לשמחתנו לא קולטים פה את ערוץ-האופנה, כך שהחברה כאן לא מתביישים ללבוש את הבגדים המסורתיים שלהם. הלהיט הוא כובע טמבל אמיתי: מעין מגדל-אייפל מוזהב על כיפה צבעונית… לא פלא שכולם כאן חייכנים. כיאה לנוודים, כל אורח הופך למסיבה, שמתורגמת לאוכל ואלכוהול. מה שהופך את הטיול לחוויה אמיתית (אופס.. מה קורה כשמגיעים ביום של הברביקיו…) 
ויואבי? מונגוליה היתה חגיגה. לרזומה הוא הוסיף שבועות של טבע, טיולים על סוסים ואפילו סופת שלגים קלה ב basecamp של איזה הר. גם השכלה לא חסכנו. הילד סגור מנסיון על שרשרת המזון: דיג, צייד, ניקוי בישול צלייה וכמובן אכילה של כל מה שזז בערבה המונגולית.
חוצ'מזה יואב בן שנתיים, יואב כבר גדול. היומ'ולדת נחגג כדין באכסניה באולן-בטאר, עם כובע עם שפיץ, עוגת שוקולד וסבא אחד שקפץ לפנק.
ולא סיפרנו על הקזאחים שצדים עם עייטים (eaglehunters), על אנשי האיילים בצפון, על דינוזאורים, טיפוס הרים, שמאניזים, ניסים מכאנים ושאר ירקות. נו-טוף צריך להשאיר צ'יזבאטים לכשנחזור.
זהו-מונגוליה היא גן עדן לטיולים ואנחנו נהננו כמעט מכל רגע. כל כך פשוט ונעים לטייל פה שקשה היה להפרד. אבל אחרי כמעט חודשיים באוהלים ושקי-שינה צריך גם להתקלח, אז אנחנו ממשיכים הלאה.

הדיווח הבא, בשנה (העברית) הבאה, מסין הבנויה.

שנה טובה!

עוד תמונות בלינק הזה

 

התוכנית היתה פשוטה:לספוג קצת תרבות במוזאונים ותאטראות של מוסקבה וסאן-פטרבורג ומשם ברכבת לחצות את סיביר עד למונגוליה, עם עצירות כול פעם שהשממה הסיבירית מתגוונת קצת. חמושים ברוסית השוטפת של לילך, פטיש מגל ו'כרטיס מועדון בבקשה', יצאנו לדרך.

זה התחיל לא טוב. שניים וחצי תיירים, נראים ומריחים כמו פליטים צ'צ'נים (בכול זאת סט וחצי של  בגדים על חודש טיול), מנסים להכנס לארץ המובטחת עם ויזת עסקים. פקידת ההגירה שרק אתמול נפרדה מהחבר שלה ('זה לא בגללך, זה בגללי') זורקת אותנו לסוף התור. יואב מנסה כמה שטיקים ללא הצלחה: הגברת השאירה את החיוך בבית (רק אחר- כך נגלה שאף-אחד לא מחייך פה אלה אם כן הוא דפק אותך לפני רגע).
אחרי שהטפסים ממולאים כהלכה (עסקים, עסקים..), אנחנו מורשים פנימה לתוך ענן אלכוהול וסגריות שילווה אותנו בחודשיים הקרובים. האמת שלעשן פאסיבית זה ג'יפה שאנחנו עוד זוכרים, אבל לשתות פאסיבית זה כבר יותר מדי. אפילו ליואב, שדווקא אוהב לנסות דברים חדשים, נשבר מההנג-אובר אחרי שבוע. 
במלון אנחנו מגלים ששער הרובל בשמיים ושהמחירים יקרים כפליים ממה שכתוב במדריך שלנו.(עליו השלום). ברוכים הבאים לרוסיה.

האמת שהמורה של לילך לרוסית הסבירה לה שברוסיה, על "מה-המצב?" נוהגים לענות ב"פלאכו" (רע). במקרים חריגים, אם אתם ממש ב'היי' אפשר גם "נורמלנה". הדיווח הקודם שלנו היה כנראה אופטימי מדי לאמא רוסיה.

 

מוסקבה היא כמו ספר ריגול: הכיכר האדומה, קרמלין, גורקי פארק. אנחנו במשקפי-שמש שחורים, צוארון מורם ועיתון מגולגל מוודאים כול הזמן שלא עוקבים אחרינו. גם סנט-פטרסבורג התוססת מספקת את הסחורה. יואב נהנה משנת-הצהריים מתוקה במיוחד במוזיאון ההרמיטז'. יוסף, אבא של לילך, היה הראשון שנשבר והצטרף אלינו במוסקבה. יואב, מבסוט שיש מישהו חדש לשגע פוצח ישר בסדרת תעלולים חדשה שלידה הפרסטרויקה נראית כמו משחק ילדים. על דברים פעוטים מאלה שלחו אנשים לסיביר.

ממוסקבה אנחנו עולים על הרכבת 'הטראנס-סיברית'. עצירה ראשונה בקאזן, בירת טטאר-סטאן. אחרי חיפושים אינטנסיבים אנחנו מצליחים גם למצוא בשוק המקומי  מישהו שנראה טטארי. בעצירה הבאה הרכבת מורידה אותנו ביאקטרינבורג שבהרי-אורל. זהו הגבול שבין אירופה לאסיה. אנחנו מנסים לארגן טיול, אבל כול חברות הטיולים מסרבות. רק שומעים שאנחנו מטיילים עם ילד וישר מנתקים. אנחנו מנסים להסביר שזה בסדר, שעלינו את שביל הנחש במצדה, אבל הם בשלהם, לא אפשרי! אז קנינו מפה, ואוטובוס מקומי מוריד אותנו בלב ההרים. (Taganay national park). שוד ושבר! הרי-אורל מתגלים כפיקציה. במקום הרי-החושך אנחנו מגלים גבעות עגלגלות משובצות באגמים. סוף סוף קצת טבע.

עוד יומיים ברכבת ואנחנו באמצע סיביר. אני יורד מצוייד: כובע מפרוות-שועל ומעיל מעור ג'ירפה. אבל אופס הפתעה! עוד פיקציה רוסית, בסיביר חום אימים. לרגע אנחנו בטוחים שטעינו ברכבת וירדנו במומבסה. כול-כך חם שהתלבושת המועדפת על האיכרים בשדות היא בגד-ים. העלנו את ביגוד החורף לבויידם, הורדנו את בגדי-הים והתחלנו לטחון אבטיחים.
מכאן (נובוסיבירסק), צריך לסוע כמעט יממה דרומה עד הגבול עם קאזאחסטאן. המטרה של הסטייה הקלה הזאת היא טיפוס על הבלוכה (Belukha ) שבהרי אלטאי. המקום כול כך נידח שאפילו התושבים המקומיים צובטים את עצמם כדי להאמין שהם באמת גרים שם. מכיוון שהכול פשוט וחלק ברוסיה, החלטנו להוסיף קצת אתגר למסע, ואיבדנו את ספר מדריך הטיולים שלנו (משהו מכיר מלון זול בגורנו-אלטאיסק?)
חודשיים אחרי שהתחלנו את הטיול אנחנו פותחים  סוף-סוף את האוהל שלנו על שפת נהר גועש, עם נוף הרים אמיתי. למחרת נגלה, שמדריך-הטיפוס שתאמנו מראש, נעלם. במקומו אנחנו מקבלים סבא נחמד  שיוביל אותנו במעלה הנהר עד למרגלות ההרים. אלא שבוריס קשישא, חמוש במצלמה עתיקה ממנו, מחליט לשחזר מסע ילדות והיומיים הנינוחים במעלה הנהר הופכים למסע אקסטרים בין מעברי הרים מושלגים.

 

 

על שפת-אגם אנחנו מוצאים את ניקולאי: סופר ואלפיניסט שמתגורר כבר כמה שנים על ההר, את אשתו ג'ני ובתו בת השנתים וחצי. אחרי משא ומתן קצר קובעת ג'ני את התנאים: ניקולאי ייצא בתור מדריך בתנאי שלילך ויואב יבואו לארח חברה במחנה. לילך מהנהנת, ואני וניקולאי יוצאים לדרך. לשנינו אוצר מילים משותף שמסתכם במילה אחת: 'נורמלנה'. ככה מדי פעם אני מוצא את עצמי מול מצוק כשמהקצה השני של החבל מגיעה השאלה: 'נורמלנה?' ואני שמת לענות 'קיבינימט, זה לא עביר!', בולע את הרוק, עונה (כמו ילד טוב ירושלים) 'נורמלנה!'  ומטפס. 
יומיים אחר-כך, אנחנו מקימים אוהל על מדף-סלע מושלג שמספיק בקושי לשני-שליש אוהל. הפסגה רחוקה רק מספר שעות מאיתנו, הנוף נהדר ואנחנו תופסים שיזוף הרים. למחרת בבוקר מרפי מצטרף לטיפוס: ענן התיישב לו על הפסגה. אנחנו מתחילים לטפס ומקווים שהענן יעלם. גם כשהרוח מתחילה, הברד ואחר-כך השלג מצטרפים, אנחנו עדיין מקווים. ואז למשהו שם למעלה נמאס שאנחנו לא מבינים רמזים ומתחילה לה סופת-ברקים. נו טוב, אחרי שפוגעים בנו שני ברקים אנחנו מבינים שצריך להסתובב לאחור. (הממ.. יש הרבה גוזמאות בסיפורים שלנו. זו לא אחת מהן…) הסופה משתוללת כול הלילה ורק בצהריים יש רגיעה ואנחנו מקפלים את האוהל ונמלטים למטה.
את הטיפוס אנחנו מסכמים ברחצה רוסית (banya): סאונת אדים לוהטת וכשאי אפשר יותר רצים לתוך האגם הקפוא וחוזר חלילה. (אני שרדתי רק שלושה סיבובים). אומרים שאפשר לחטוף דלקת-ראות, אני רק הצטננתי.  

הופה לרכבת. את קטעי הקישור ברכבת העברנו במחלקה הראשונה הסטרילית. תא פרטי: שני דרגשים, שולחן וחלון גדול. בכלל הנסיעה ברכבת היא סוג של תראפיה, פסק-זמן מהקלחת (קדחת) הרוסית. הנוף מבעד לחלון מתנגן במונוטוניות. משורים בלי קצה, יערות, שדות, אגמים, ביצות. כולם בצבעים לא פוטוגנים.
יומיים ברכבת ואנחנו לחופה של ימת בייקל. כבר הרבה יותר קרובים לבייגין מאשר למוסקבה. הפנים כבר יותר עגולות וחייכניות. מתחילים להרגיש אסיה. 
אנחנו נמלטים מהעיר הגדולה לאי על האגם (אולקון). חופים חוליים ולגונות א-לה סיני. בחורף האגם קופא ואפשר להגיע במונית לאי, אבל עכשיו קיץ ואנחנו מתבטלים בהנאה בשמש, מתחרים עם השחפים על מי אוכל יותר דגים (אנחנו!).

באולן-אודה(ulan-ude) שבצידו השני של הבייקל בכלל לא תכננו לעצור. 'המרכז הבודהיסטי ברוסיה' ו'בירת המחוז האוטונומי בורייטייה' נשמעו תארים מפוקפקים ובאופק מונגוליה כבר קרצה לנו. בסוף עצרנו שעתיים לפני טקס הפתיחה של המכבייה-המיימונה הבורייטית שמתרחשת פעם בכמה שנים ( altargana). ענפי הספורט העיקריים הם חץ וקשת והיאבקות, ומסביב חגיגת תלבושות, מוסיקה ושאר ירקות (אבל איפה המופלטות?). אם לא מונדיאל, אז לפחות האבקות בסגנון בורייטי. נשארנו עד הגמרים. הטקס מסביב צבעוני: המתאבקים נכנסים לזירה כשהם מנופפים בידיהם כצפורים, על המנצח מכריזים בשירה והמפסיד יוצא מהזירה רק אחרי שקבל טפיחה על הישבן מהמנצח. מפסיד דרך אגב, הוא זה שנוגע ראשון ברצפה (כול איבר חוץ מכף רגל.).

 

ויואב? בוקר אחד, בלי ששמנו לב, הוא בלע רדיו. הפה ששימש 100%מהזמן לאכילה, עבר לקשקוש במשרה מלאה. גם קוצים על הישבן גדלו לו, והוא לא מפסיק להתרוצץ ולרוץ (תמיד לכיוון הלא נכון). מאז אנחנו מנסים, ללא הצלחה כמובן, ללמד אותו שאפשר מדי פעם גם (בבקשה יואבי) לשבת ולשתוק.

זהו, בסופו של מסע, האלטאי והבייקל עם מוסקבה וסנט -פטרסבורג מכפרים בגדול על הספורט הלאומי של לדפוק תיירים והאפטיה הרוסית(כמעט לא עבר יום בלי שזכינו ל"חיוך").

אנחנו כבר בהרפתקאה חדשה במונגוליה, אבל זה כבר עניין לפרק אחר. 
להתראות בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה

 

לפני שהספקנו להגיד "גיורגי צ'הצ'השווילי" כבר עבר לו חודש, אז לפני שנשכח, הנה פרק ראשון של רשמים בעיקר מגרוזיה וקצת מארמניה.

נחתנו בטביליסי ממש לפני ליל-הסדר במטרה לחגוג סדר גרוזיני כהלכתו; כעבור יומיים וארבע כוסיות גילנו שליל סדר בגרוזינית משעמם בדיוק כמו סדר בעברית. יואב היחיד שהתגבר על מכשולי השפה וחיסל את כול קערת הסדר, כולל המרור, לפני שבעל הבית התיישב.

גרוזיה היא מה שמשוררים מכנים "אחלה מדינה":רכס הקווקז שם את הרי האלפים בכיס הקטן, חבלי גידול היין בקאחתי הועתקו מטוסקנה, וחופי הים השחור הם משהו. כול האזורים משובצים במנזרים וכנסיות שנראים כטירות מאירלנד. (הממ.. בעצם אף פעם לא היינו בטוסקנה).
הקיצר חגיגה לעיניים, אבל, (כרגיל) מה שעושה את ההבדל הם האנשים. ההלם הראשון היה לגלות שהגרוזינים בארץ הם פיקציה: כאן לאף אחד אין מבטא גרוזיני, לא כול הנשים מגדלות שפם, ושיניים מזהב כמעט ואין (יש רק 'אין שן' ). נרגענו רק כשגילינו שלכולם קוראים 'משהו-שווילי'.
הלינות הזולות הם בבתים של אנשים (homestay) והלינה כוללת בדרך-כלל גם ארוחות. האוכל הגרוזיני, בבית הנכון, הוא טעים לאללה. בבית הפחות נכון נתקענו שלושה ימים עם אותו מרק תפוחי-אדמה. הארוחה מלווה ביין/וודקה תוצרת בית. (הגרוזינים מאד גאים ביין שלהם, אז כדי לא להסתכסך עם העדה אני לא אגיד את דעתי. לחיים.)

חוץ מבישול ביתי, גרוזיה משופעת בג'אנק-פוד משלה, שמתבסס על מאפים בשמות מוזרים, כולם תחת שם משפחה 'חאצאפורי': חגיגת בצק וגבינה – כמה משמין ככה טעים. בואריציות המתקדמות הבצק המטוגן מכיל ארוחה שלמה כולל תפוחי- אדמה בשר.)

הגרוזינים אוהבים ילדים ומדי פעם ניגש מישהו מנשק את יואב, לוחץ לנו את היד וממשיך בדרכו. רשימת המתנות שקיבל יואב ארוכה: טונות ממתקים ('אין שן' כבר אמרנו?), פירות וירקות (כולל ארגז תפוחי אדמה מהבית הפחות נכון…), ביצה קשה, משרוקית ותמנון מפלסטיק.

העיקרון המנחה הוא לא לסרב לאף הצעה (לילך קצת יותר ידידותית, אני משתדל..). ועם ילד קטן ההזדמנויות זורמות: ארוחת ערב (עם וודקת תפוחים) אצל מנהל גן ארכאולוגי, סיור מודרך עם נזירה ארמנית, הרמת כוסית באמצע טרק בקווקז ועוד.

למזג האויר מקובל לקרוא פה 'אביב', אבל אצלנו זה מה שנקרא 'חורף'. אחרי שהרטבנו וייבשנו, הקפאנו והפשרנו את הילד מספר פעמים, החלטנו לרדת דרומה. זכרנו, משעורי גאוגרפיה-שכשמתקרבים לקו-המשווה מתחמם. אז זהו, כנראה המורה נחמה לא היתה בארמניה; מסתבר שכמעט כול ארמניה מעל גובה 1000 מטר.עשרה ימים בארמניה הקפאנו והפשרנו, הרטבנו ויבשנו והילד עדיין מחייך.

הפרידה מגרוזיה, היתה קשה. מאד קשה. 18 שעות של הפלגה בים-השחור מבאטומי שבגרוזיה לסושי הרוסית. בהתחלה התלבטנו האם להקיא במים הטריטוריאלים של גרוזיה או רוסיה. לבסוף הקאנו בשניהם. (יואב היה מאוד מבסוט שהוא יכול 'להוציא מים מהפה').
יואב הקדים את מרד גיל שנתיים בכמה חודשים(לא רוצה,לבד,למה? ושבעה סוגי בכי שונים) הוא מטפח מיום ליום את כשורי ההשרדות שלו: שינה בכול מצב, שטיקים וחיוכים להוצאת ממתקים מבבושקות ורוסית בסיסית: באחת הארוחות בבית מקומי, אחרי שחיסל שתי ככרות לחם הצענו לו לעבור למנה העיקרית, הוא מייד התחיל בזעקות שבר 'hleb, hleb' (לחם ברוסית) בעלי-הבית נזעקו עם לחם נוסף לילד המורעב, ויואב חיסל גם את הכיכר השלישית.

הקיצר-תוסיפו את הקווקז לרשימת המקומות שצריך לראות: אוכל טוב אנשים חמים ונוף נפלא. רצוי להגיע עם ילד(אם אין לכם אחד זמין בגיל הנכון-תשאילו מהשכנים).

זהו לעכשיו. בפרק הבא על קבלת הפנים (הקרה) של אמא רוסיה, מוסקבה וקצת סיביר.

תמונות בלינק הזה (גרוזיה) וזה (ארמניה)