Category

קיבלנו הרבה עצות טובות היכן כדאי לנו לסיים את הטיול ולהשאיר את הסירה, אבל הלב וגם אינסטינקט של חיות נודדות משך אותנו לנקודה שבה הכל התחיל – יוון. הים התיכון שבדרך הלוך היה לנו עצום ואינסופי, נראה בדרך חזור קטן ואינטימי. ועדיין, בין עמודי הרקולס לאיתיקה מפרידים מאות מיילים, ככה שכצפוי אנחנו הולכים לסיים שלוש שנים שלוות בספרינט עם הלשון בחוץ.
עצרנו רק במקומות שאהבנו במיוחד. קרטחנה בספרד, אחר-כך פורמנטרה ומינורקה שבאיים הבלאריים . מזג האוויר, כמו מזגם של תושבי האזור, קפריזי ובין הפלגה להפלגה צריך להמתין לרוח שתסתדר בכיוון הנכון. רוחות המיסטרל היו עקשניות במיוחד ולא נתנו לנו להגיע לצפון סרדיניה, במקום עצרנו בדרום האי ומצאנו שגם הוא שוקק ומרהיב. התחנה הבאה הייתה מצרי מסינה שבקצה המגף האיטלקי, שם בלי סימן מקדים הרוחות זינקו מאפס לסופה (gale) וכשניסינו להימלט למקום מסתור משמר החופים שיגר אותנו למסע חיפושים אחרי סירה שנסחפה ברוח. עמדנו במשימה רק כדי למצוא (בפוקס) שמדובר בבריכת תינוקות צהובה שברחה לבדה מהחוף.
בסיציליה, מתחת להר אתנה עצרנו לרגע לאסוף את עופר ולמחרת כבר הפלגנו מערבה. הים היוני (Ionian sea) האיר לנו פנים ויומיים רגועים הביאו אותנו לקפלוניה. ברציף העירוני באריסטוגולי מצטרפים לנו עוד רביעיית אורחים (יניב אחי עם שני אחיינים, ואבי חברי). ביחד עם עופר אנחנו שוברים את שיא הסירה במספר אורחים בו זמנית.

כביסה ותדלוק בצל האתנה

הפרלמנט

יוון נשארה מקסימה כפי שזכרנו אותה. אנשים מסבירי פנים, מפרצים יפיפיים וטברנות עם אוכל פשוט וטעים. בשל האורחים ובניגוד להרגלנו, אנחנו מדלגים כל יום למקום חדש: אסוס, פיסקרדו, אטוקוס ומגנסי. העגינה הים תיכונית עם חבל שקושרים לחוף הרבה יותר פשוטה עם צוות של תשעה אנשים (בפעם הקודמת לא הצלחתי להשיט את הדינגי בקו ישר ויואב בקושי ידע לשחות). כל ערב עופר מקבל בוואטסאפ תאור מדויק היכן כדאי להפיל את העוגן ולא מפספס. ביום האחרון האוזו עולה לו לראש והוא מנסה לשכנע אותנו לעצור ולמצוא תמנון שנצפה שוחה במפרץ לפני חודש וחצי. אנחנו משכיבים אותו לנוח וחותכים למרינה בלפקס, נקודת ההתחלה. הרישום בספר הסירה (log book), מראה שמאז שעזבנו חלפו להם אלף ומאה ושישים ימים. איך הזמן שט כשנהנים.
עדיין אין זמן לשקוע בנוסטלגיה. אחרי שנפרדנו מהאורחים, אנחנו מנקים ומסדרים את הסירה וניגשים לברוקר (מתווך) הסירות ממנו קנינו את הסירה ומעמידים רשמית את שוטי למכירה.

קפלוניה

עכשיו אפשר לנשום לרגע. ביומן נשארים לנו לילות ספורים לחזרה, ואנחנו שטים שוב ל "One House Bay". מעגן עם מים צלולים, צוקי גיר לבנים ובית יחיד ונעול על החוף. ויש גם קפלה קטנה, עם דלת פתוחה ופעמונים מצלצלים שמתחבאת בין העצים. ביום המפרץ מתמלא עד אפס מקום ולקראת ערב מתרוקן ומשאיר אותנו כמעט לבד. רגעים אחרונים של שלווה.
מכאן אוטוטו נזוז צפונה, נוציא את שוטי מהמים, נפרד בדמעות ונאפסן אותה ב"מגרש סירות" עד שימצא הקונה המאושר. אנחנו חוזרים להיות עכברי יבשה.

הרבה שאלו אותנו בדאגה, איך חוזרים לשגרה אחרי טיול כזה. התשובה היא: בטיסה של שעתיים דרך אתונה.
להתראות בארץ.

את התמונות השוות בפוסט צילם אבי. עוד תמונות מיוחדות שלו יש בלינק הזה.

עוד קצת תמונות בלינק הזה (לקראת הסוף הפסקנו כמעט לצלם )

כשנסעתי בחורף עם יוסי לבדוק את הסירה, וסיפרתי לו שאנחנו חושבים להביא את הסירה לארץ כדי לסדר אותה, הוא עצר את האוטו ליד המבצר הוונציאני בלפקס, לקח אותי לקצה החומה הצביע סביב ואמר: תתחילו כאן. זה גן עדן של שייט. כך אמר וכך היה: ארץ זבת-אוזו וצזיקי, שמן זית ומי ים.
הים היוני שבמערב יוון, ידוע במצב רוחו הנוח ובמפרצים המגניבים שלו.  אז מהר מאוד פיתחנו שגרת יום בריאה: קמים בבוקר, שחיית בוקר, הפלגה למפרץ הבא, בדרך קצת לימודים לילדים ,שחיית אחר הצהריים, פיפי ולישון. כשהשגרה הייתה אינטנסיבית מדי בשבילנו או המפרץ נחמד במיוחד, דילגנו על ההפלגה ונשארנו לעוד לילה.

כמעט בכל מפרץ, יש כפר או טברנה, ומזח ציבורי שאפשר לעגון לידו בחינם. כשמזח מלא, או כשרוצים שקט, אפשר להטיל עוגן באיזה פינה קרובה אל החוף ולקשור את הישבן של הסירה לעץ או סלע עם שני חבלים, שמייצרים בריכת שחייה פרטית לילדים. כל מדריכי השייט מזהירים שבשיא העונה, צפוף וקשה לתפוס מקום . אבל האמת שתמיד היה לנו מקום לעגון גם במפרצים הכי שווים.

אחרי נסיעת הרצה למגנסי וקלמוס. עלינו  צפונה. הרוחות באזור נושבות לרוב מצפון, מה שהופך את השייט צפונה למייגע. רק שהפעם הים הפך רוחו ונשב מדרום. בדרך לקורפו עצרנו באי אנטי-פאכוס (anti-paxos) ובבן זוג שלו פאכוס (paxos). תאומים לא זהים. באנטי-פאכוס מפרצי טורקיז וחופים לבנים. ובפאכוס מפרצים ללא חוף. כול יום נוהרים כולם מפאכוס לאנטי  ועם ערב נודדים חזרה הביתה, משאירים לנו מפרצים פרטיים עד לבוהוריים למחרת.

מפאכוס נתנו קפיצה ליבשת (mainland) למפרצים של מורטוס. ודילוג אחרון לקורפו, שם עגנו ממש מתחת למבצר ונהננו מיומיים בצילו של "כרך" סואן. כשבענו מהצפון חזרנו דרומה בעיקבות אודיסאוס לאיתקה(Ithaca). וסיימנו בפיסקרדו (Fiskardo)  ואסוס(Asos) המדהימה בקפלוניה. בכלל כל מפרץ מלמיליאן, ונראה לי שאם הקיץ היה נצחי ביוון. היינו יכולים להשאר  לנצח.

אחת האטרקציות הכי שוות שפגשנו ביוון זאת קטה-מיה.  למרות שזה נשמע כמו אי אקזוטי, קטה מיה זו משפחה נחמדה במיוחד: מיכל ולורו (מבוגרים באמת אחראים) מאיה ואמילי(ילדות באמת חמודות) והקטאמרן שלהם (מיה).
קטה-מיה יצאו מישראל ביוני מערבה לקריביים.  כבר בארץ נפגשנו איתם, והילדים היו ממש קצרי-רוח להפגש שוב. יואב ומאיה צמד חמד. אייל ואמילי גם כן. כל היום שוחים מסירה לסירה מעסיקים את עצמם בהשד או פוסדון יודע מה. שלא כמונו, לורו הוא יורד ים אמיתי. והסירה שלהם משופצת ומשופרת להפליא. לורו בסבלנות  לימד אותנו איזה מליון דברים חשובים תוך שבוע. מאיך באמת צריך להפיל עוגן ועד תיקוני פיברגלס. נראה לי שזוהי תחילתה של…, ושעוד נפגש המון בשנתיים הקרובות.

זה הכול. הפוסט הזה נכתב  במשמרת לילה ראשונה, באמצע הדרך בין יוון לסיציליה, בלי יבשה באופק, עם ירח כמעט מלא, ומלא כוכבים ורוחות טובות שדוחפות אותנו הלאה לארץ חדשה. אז יאסו יוון, ויאללה איטליה!

אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים.
בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. משפחה נרגשת בלי שום שמץ של מושג, ועם עודף משקל במזוודות. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה.

קלישאה #1: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות.
אנדרס הוא בעל חברת אחזקת יאכטות. יווני טיפוסי. מאוד מקצועי, מאוד נחמד, מאוד יקרן, ולא עומד בזמנים. לפני שלושה חודשים ישבנו איתו בסירה וסגרנו על רשימת מכולת (התקנה של פאנלים סולארים, מתפיל מים, קצת תיקונים…). אנדרס חייך והבטיח שהכול יהיה מוכן בזמן. הוא חזר על ההבטחה כשדיברנו בדיוק שבוע לפני שנחתנו. נו טוב, אחרי חמש שעות נסיעה מאתונה ללפקס הגענו לסירה וגילינו ל"הפתעתנו" שכלום לא קרה. אנדרס התנצל, חייך שוב והבטיח שתוך יומיים הכול נסגר. ביומיים (וחצי) הקרובים הסירה שלנו התמלאה בשיפוצניקים שסידרו את הכול בחריצות לא אופיינית.

קלישאה #2: כשקופצים למים הכול מסתדר.
העצה שחוזרת על עצמה בכול סיפורי ההפלגות, היא לא להיתקע במרינה בהתכוננויות אין סופיות ופשוט לצאת. שלושת הימים במרינה (עד שאנדרס סיים עם הבלאגן שלו.) עלו לנו בהרבה בזיעה, עצבנות קלה וכסף. כול עוד הסירה היתה מחוברת לרציף (ומלאה בפועלים זרים) – אנחנו עברנו מחנות לחנות להשלים את כול הדברים "ההכרחיים". הילדים מצדם גילו חוסר סבלנות בהתאם. אחרי שלושה ימים תפסנו אומץ, ניתקנו חבלים והפלגנו דרומה למפרץ באי מגנסי.
מנותקים מהציוויליזציה העירונית – הכול סבבה. פתאום הכול רגוע, לא חסר שום דבר, אין הוצאות והילדים עסוקים בלקפוץ למים, להתייבש, ולקפוץ למים חזרה. תענוג.

קלישאה #3: אדרנלין
כול דבר בסירה חדש. עגינה ראשונה (שנייה ושלישית), גישה לרציף , צמצומי מפרשים, תדלוק… כול דבר מקפיץ את האדרנלין לשמיים. עזבו אתכם מצניחה חופשית, או אופנועים מהירים. נסו במקום לעגון במפרץ צפוף ולמתוח חבל לעץ בחוף כשהסירה מצדה מסתובבת לאן שבא לה.

קלישאה #4: זה לא נופש פה!
האמת אחלה חופש. אין לנו מושג איזה יום היום, מה בדיוק השעה או מה קורה בעולם.
אלא שעוד לא הצלחנו להכנס לשגרה. מהזריחה ועד השקיעה המאוחרת (תשע וחצי!) אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו. סירות, גם הכי מדוגמות, מייצרות רשימה אין סופית של שיפצורים, תיקונים וסידורים. תוסיפו לזה את שגרת החיים הרגילה (הילדים האלה רעבים כול הזמן…) וכול יום אחרי חצות אנחנו קורסים למיטה. עם רשימת סידורים ארוכה יותר מהבוקר.

קלישאה #5: איזה יופי כאן.
עזבו שטויות. הנוף כאן ממש כמו גלויה. איים ציוריים, מפרצים מהסרטים. סירות מפרש בכול מקום, ים רגוע וכיף להפליג. אנחנו עושים חיים.
היינו יומיים במגנסי (Maganesi) , ויום נוסף בקלמוס (kalamos). אנחנו עכשיו מפליגים צפונה לאזור קורפו לכמה ימים, ואח"כ נחזור דרומה לאיתקה, קפלוניה וזקינטוס. .

יש לנו מכשיר עיקוב לווייני (לא דולק קבוע..) – ככה שאפשר לעקוב אחרינו. יש קישור "מפה" בתפריט למעלה.

להתראות בנתיים.