בתחילת נובמבר אחרוני הסירות כבר עזבו את אירופה הסגרירית והתחילו להתגודד בקנרים. תקופת ההמתנה התחילה ועכשיו שלושה שבועות כולם על הכלים, כלומר על הסירות מחכים לשריקת הפתיחה.
אנחנו, אחרי שבוע באותה מרינה, מותשים מחוסר תזוזה. ג'ון פאסקל מהסירה ליד, שכבר הקיף את העולם על סירה, אומר שזה בעיה ידועה אצל שייטים מתחילים ושאוטוטו נסתגל לקצב ונוכל להישאר באותו מקום גם חודש בלי לשים לב. אבל זה לא מנחם, אז בניגוד לאזהרות, קפצנו לאי השכן, גראנד-קנריה.
למרות התדמית, כשזה נוגע לנסיעה לאמריקה, גם שייטים מסוקסים מעדיפים טיול מאורגן. וככה כל שנה, כמאתיים סירות חוצות "ביחד" את האוקינוס במסגרת ראלי (ARC – Atlantic Rally for Cruisers) , בפועל אחרי חצי יום כבר לא רואים אף אחד באופק, אבל רוב הזמן יש מישהו לא רחוק בטווח רדיו. נקודת ההתחלה היא לאס פאלמס שבגראנד קנרייה. כשאנחנו מגיעים המרינה כבר מלאה בכל משתתפי הראלי, ואנחנו מוצאים מקום במרינה קטנה ואחרי כמה ימים עוברים לעגון במפרץ העירוני, יחד עם כל השייטים הקמצנים.
בניגוד ללנזרוטה המדברית והכמעט שוממה, כאן, אחרי חצי שעת נסיעה למרכז האי, הנוף מתהפך לירוק אלפיני, והמקומיים, עטופים במעילים, מקוששים ערמונים ביער. גם העיירות בדרך שוקקות בשווקי סוף השבוע.

אבל האטרקציה העיקרית בלאס-פאלמס הם ה ship chandlers ,חנויות לציוד ימי. זר לא יבין, אבל בעלי סירות מפתחים התמכרות חריפה לשיפצורים, תיקונים, כלי עבודה וחלקי חילוף. ההתמכרות מתבטאת בחיפוש סיזיפי אחרי השיפ-צ'אנדלר המושלם ובקניות בלתי נשלטות של ציוד שאולי יום אחד נצטרך. לאס פאלמס היא גן עדן למכורים ולבעלי השיפ-צ'אנדלרס כאחד.
אז אחרי שרוקנו את הארנק, ואת רשימת הציוד החסר (והצלחנו לשלוח את האסדת הצלה שלנו לרענון). הגיע הזמן לזוז הלאה. המזהירים הזהירו, שלא נצליח, בגלל הרוחות, לחזור ללנזרוטה (נקודת ההתחלה שלנו לחצייה). הרוחות כאן די קבועות (צפון מזרחיות), וזה לא נעים לשוט נגדם. אבל הנושב במרומים, שעה לתפילותינו ושינה סדרי שמיים (שגם ככה עם כל שינויי האקלים, לא ממש סגורים על עצמם). וכשיש לך את כל הזמן שבעולם אז לשוט 24 שעות למפרץ נחמד זה טבעי וזה בדיוק מה שעשינו. חזרנו חזרה למפרץ בגרסיוזה (Playa Francesca) שמילים רק עושות לו עוול: נוף ושקט של סיני עם דיונות לבנות וצוקים שחורים ברקע.

La Graciosa

גם אנחנו, חוצים בטיול מאורגן. טיול בוטיק, עם עוד כארבעים סירות. המארגן של החצייה שלנו (Atlantic Odyssey), הוא ג'ימי קורנל (jimmy Cornell ) אגדה מהלכת (כלומר משייטת), בעולם השייט חוצה האוקינוסים. הוא בין השאר המייסד של ה ARC ומחבר של ה "world cruising routs" האורים והתומים לנתיבי שייט בעולם. אדם מאוד חם, ומרתק שמאוד מעודד שייטים מתחילים לצאת לעולם הגדול בלי לפחד. ובזכותו אלפים (וגם אנחנו) יצאנו לדרך.

Jimmy Cornell

אז אחרי שנרגענו במפרץ, הגענו לנקודת הכינוס בארסיפה שבלנזרוטה. יש פה חגיגה אמתית. כל הסירות שיוצאות לחצייה נמצאות אחת ליד השנייה, מלא ילדים (37!) וכולם מאוד חברותיים (אבל בזווית העין עדיין בודקים למי יש תורן גדול יותר). לכל אחד יש סיפור מעניין משלו. המארגנים הרימו סמינר עם הרצאות על מזג אויר, מסלולים, מפרשנות, אנרגיה, רפואה ועוד שאר ירקות. חוץ מהרצאות גם ערכו לנו ביקורת לסירה לוודא שלא פספסנו שום דבר. עברנו בהצלחה. על כל הפסטיבל, מנצח ג'ימי, שמתרוצץ בין כולם, מתרגש כאילו הוא עצמו יוצא לחצות את האוקינוס.

במקביל הילדים ארגנו לעצמם פסטיבל משלהם. גילינו שיואב מתקשר לא רע באנגלית עם החבורה שבגילו ( שוויצרי, נורווגי ומרוקני) ואייל מתקשר לא פחות טוב בצווחות עם השכנה השבדית.

למי שעוקב, מסלול החצייה הוא המסלול הקלאסי של קולומבוס: "south until the butter melts and then turn right".  יורדים דרומה עד כמעט כיף ורדה, היכן שרוחות הסחר מתחילות לנשוב מערבה, ואז נישאים על כנפיהן עד נקודת הסיום במרטיניק. סך-הכול כ 2800 מייל ימי (5200 קמ) במהירות של בערך עשרה קמש. תעשו חשבון.. אם לוקחים קצת ספר נגד צרות לא צפויות זה יוצא לא מעט אוכל להעמיס. לא נראה לי שנוריד במשקל בקטע השיט הזה…

.

זהו. עוד יומיים יוצאים לדרך. נתראה בצד השני של האטלנטי.

Arrecife

עוד קצת תמונות בפיקסה.