למרינה בקצה האטלנטי של התעלה הגענו ברגע האחרון. עדיין יש לנו אורחים על הסיפון ואין זה יאה לבטל את זמנם בשתיית ג'ין וטוניק על שפת הבריכה במרינה. אנחנו חוצים בקבוצה עם כמה סירות שהכרנו בחציית האטלנטי (טעות פיננסית מיותרת) וכמה חודשים מראש קיבלנו תאריך חצייה. כך יכולנו לקבוע עם איתי וברברה (איתי שריין את חציית תעלת פנמה איתנו לפני שבכלל התחילו לחפור אותה). בנאיביות נתנו לעצמנו לשכוח שהתעלה כבר לא מנוהלת על ידי ארצות הברית של צפון אמריקה, אלא לפי חוקי הג'ונג'ל של מרכז אמריקה. חוק ראשון: אין מקומות שמורים לסירות מפרש. המארגנים מודיעים לנו שהשיבוצים הפנויים למעבר התעלה מתחילים כמובן  אחרי שהטיסה של האהורונסונים ממריאה חזרה הביתה. הדרמה מתחילה.

לפי תסריט אנחנו מזילים דמעות תנין והסוכן שמארגן את החצייה מבטיח להשתדל. למחרת היום אמורים להגיע מודדים כדי למדוד את הסירה, מדידה, שרק לאחריה ניתן שיבוץ לחצייה. המודדת הנחמדה מגיעה רק אחרי יומיים, אבל הסוכן עושה קסמים ומשבץ אותנו בתאריך המקורי. הצבע של כולם חוזר ללחיים. הפסקת פרסומות, אנחנו יוצאים לקניות  ומפוצצים את הסירה באוכל לחצי שנה הקרובה. אחרי הכול יש לנו אוקיאנוס לחצות, והסופרמרקט הבא נמצא רק בטהיטי.

פרק ב: בבוקר הסוכן מופיע  ומודיע שהשיבוץ בוטל. היחידים שחוצים בתאריך שלנו הם זוג צרפתי שאנחנו לא מכירים. זה עולה לנו במצלצלין, בקבוק יין טוב, עוד קצת דמעות ואנחנו מתחלפים עם הצרפתים. הצבע שוב חוזר ללחיים. כולם מתרגשים  – למחרת חוצים!

אז איך העסק עובד? התעלה, שחגגה מאה לפני שנתיים, מורכבת מארבעה חלקים עיקריים. בצד האטלנטי ישנם שלושה תאי שייט  (Locks) שמעלים את הספינות כ 25 מטר מעל גובה פני הים לאגם גאטון. אגם גאטון הוא אגם מלאכותי שנוצר מסכירת נהר הצ'אגרס במוצאו לים והוא מכסה שטח ענק. בקצהו המערבי של האגם המוצף (למעשה כבר בנהר הצאגרס עצמו) נחצבה תעלה צרה (The Cut), שמובילה אל שני סטים של תאי שייט  "פדרו מיגל" ואחריו "מירפלורס" (Miraflores,  Pedro Miguel) שמורידים את הספינות חזרה לגובה פני הים ליד פנמה סיטי.

Tug Boat

סירות מפרש נדחקות לתאי השייט ביחד עם ספינות מטען, ואם יש יותר מסירת מפרש אחת הן בדרך כלל נקשרות אחת לשנייה. על כל סירת מפרש עולה מעין נתב (Transit\Pilot Advisor). שלא כמו בספינות הגדולות, שבהם הנתבים מקצועיים (התפקיד הכי נחשק בתעלה), הנתב לסירות קטנות הוא פקיד באדמיניסטרציה של התעלה שביום החופשי שלו משלים הכנסה בליווי סירות מפרש. החצייה מהאטלנטי מערבה, מתחילה בדרך כלל אחרי הצהריים ואורכת יומיים . אחרי תאי השייט של גאטון נשארים לעגון את הלילה באגם גאטון, ועם אור ראשון ממשיכים בחצייה עד לפנמה סיטי.

חזרה לדרמה: בבוקר החצייה שוב מופיע הסוכן ומודיע שיש לנו נתב רק ליום אחד ולאחריו נצטרך להישאר יומיים באגם גאטון לפני שנוכל להמשיך בחצייה. ככה החצייה מתוזמנת להסתיים בדיוק אחרי שהטיסה חזרה ממריאה. אנחנו מקווים שיש עוד טוויסט בעלילה ובכל זאת יוצאים לדרך.

בארבע אחרי הצהריים מגיע פרנקלין הנתב שלנו ואנחנו מתחילים להזדחל לתעלה. מסביב המולה: אוניות סוחר ענקיות וביניהם גוררות עם אגזוזים משוננים שכאילו יצאו מהגרסא הימית של מקס הזועם. אנחנו כפותים לעוד שתי מפרשיות, כשהסירה במרכז היא אויסטר (Oyster) בערך הרולס רוילס של היאכטות. הייתם צריכים לראות את הפנים של בעלי האויסטר כששתי סירות ממעמד נחות ניגשו להקשר אליו בשליטה מפוקפקת, כאילו היה רציף תדלוק בקולון.

Gatun Locks

אחרי שנקשרים הסירה שבמרכז אחראית ל"ניווט" והסירות שבצדדים אחראיות על החבלים שקשורים לדופן התעלה. ככה שבזמן שאני על ההגה מובטל, לילך ואיתי החבלנים  (line-handlers) מזיעים במרץ, לברברה ולדניאל יש זמן לצלם את התמונות שאתם רואים כאן. בין תאי השייט היום מתחלף ללילה ואחרי שעתיים באפילה מוחלטת עגנו באגם גאטון מול מה שהיה עד לפני עשרים שנה מועדון היאכטות של עובדי התעלה האמריקאים.

למחרת עם אור ראשון מגיעה סירה ומורידה נתבים לכל הסירות מסביב, חוץ מאתנו. מסתבר שאין טוויסט לעלילה. טלפון לסוכן, ארנקים נשלפים ובצהריים מגיע החילוץ לאהרונסונים. כשם שהגיעו בקלאסה ככה יצאו בסטייל על סירת נתבים של התעלה והשאירו אותנו באגם לבד עם התנינים.

האהרונסונים חוזרים הביתה

למחרת מגיע הנתב שלנו ואנחנו ממשיכים בחצייה.  האגם מוצף כבר מאה שנים, ועדיין מבצבצים בו עצים ואיים כאילו הוצף רק עכשיו. בערפילי הבוקר, האוניות ששטות באגם עם המפרשיות הקטנות נראות כענקים וגמדים בסיפור אגדות. בצהריים אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לקצה.

כל סיפור חציה של תעלת פנמה חייב להסתיים בפסקה שמתארת את רגע ההגעה אל האוקיאנוס החדש. אז הנה בא הקיטש:

אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לתא השייט האחרון – ה"מירפלורס".  קשורים לעוד שתי סירות מפרשים, אנחנו מתקדמים באיטיות לקצה התא. מאחורינו נדחקת ספינת מטען ע-נ-ק-י-ת שעוצרת בקושי 50 מטר מאתנו ומסתירה את השמיים. אבל למרות הספינה המרשימה שמאחור, כולם נעמדים על קצות האצבעות ומציצים לצד השני, מערבה (לא רואים כלום). המים מתחילים לרדת בתא ואיתם נעלם הנוף. אנחנו בוהים בדלתות הפלדה הממוסמרות של התא, שמתגלות אט אט. עוצרים. לרגע נראה שהדלתות מתעכבות להיפתח ,אבל אז נשמעת חריקה (בכל זאת דלתות בנות מאה) חריץ קטן נפתח ומים הים המלוחים מתערבבים עם מי התעלה המתוקים ומדגדגים את קצות המדחפים. אני מתאפק לא למחוא כפיים, לוקח נשימה ארוכה ומשלב הילוך. סוף סוף הגענו. האוקינוס השקט.

חג פסח שמח!

The Last Lock

עוד תמונות בלינק הזה