רוחות הסחר של הצפון מזרחיות של חצי כדור הארץ הצפוני מתנגשות עם הרוחות הדרום מזרחיות של החצי האחר של הכדור בסביבות קו המשווה באזור ההתכנסות הטרופי (ITCZ – Inter Tropical Convergence Zone) או הדולדרומס (doldrums). זהו אזור עם מזג אויר ממזרי ולא צפוי במיוחד. לעיתים הים חלק, לא זיע, לא ניד, לעיתים רוחות שורקות, גשם כבד וסופות ברקים. שומר ספינתו ירחק.

אבל פנמה בצפון וגלפגוס בסוף דרום-מערב, ואין ברירה אלא לחצות. מאז שיצאנו מהאיים הקנרים (חמישה חודשים) תדלקנו פעם אחת חצי מיכל, ועכשיו לקראת הכניסה לדולדורומס תדלקנו שוב. לכול מקרה. בסופו של דבר, אחרי שבע יממות בים מתוכן שישים שעות מנוע בלי אף טיפת גשם או סופת-ברקים הגענו לגלפגוס. על הדרך חצינו את קו-המשווה. ימאים נוהגים לציין את הרגע בהעלאת מנחה סמלית לאל הים (או בזובור לספנים שזאת החצייה הראשונה שלהם). אנחנו חצינו את הקו המדומה בשתיים בלילה ואפילו בשבילנו זה היה קצת מאוחר בשביל טקסים פגאניים. נקווה שפוסידון יעבור לסדר היום.

אחרי שדלגנו על המכשול השמימי הגיע העת להתמודד עם המשוכה הרצינית, זאת של מטה – הבירוקרטיה האקוודורית. שבועות לפני ההגעה הוצפנו בדרישות סף לכניסה לאיים: תחנת מיון פסולת על הסירה, טיהור רמשים וחרקים בעישון (Fumigation ), ניקוי מוחלט של תחתית הסירה, סבונים אורגנים, שלטים עם סיסמאות רס"ר. העוגן רק ננעץ בסאן קריסטובל וכבר עט עלינו צבא פקידים, מוכסים, שוטרים, וצוללן (ואני חושד שגם כמה מקומיים שנקלעו למקום במקרה). סה"כ כשנים עשר אנשים הגיעו לשוטי ופשפשו בכול ארון ודרכון. אבל אנחנו לא פראיירים, מראש לילך אפתה עוגת תפוחים טעימה במיוחד שערפלה את חושיהם והחליקה את הכניסה שלנו פנימה (לפי הבליסה- אני חושב שזה הכיבוד הראשון שהם קיבלו מזה שבוע). אישור השייט שמקבלים (נקרא Autografo ) מאפשר לעגון אך ורק בשלוש עיירות בשלושה איים שונים (סאן קריסטובל, סנטה קרוז ואיזבלה) ולא מאפשר שייט חופשי בין האיים.

משסיימנו עם הבירוקרטיה קרסנו למיטה (כמנהגנו אחרי הפלגה ארוכה) רק כדי להתעורר שעתיים אחר כך מפלישה קולנית (וריחנית) של אריות ים לסירה. שלא תבינו לא נכון – זה נחמד לתפוס איזה צילום של ארייה ים מתמתח בפינוק על הסירה שלך. אלה שהחברה האלה לא מסתפקים בפוטו-אופ ובשלושה ימים הבאים ניהלנו מלחמת התשה שהסתימה בתבוסה אחרי תבוסה שלנו, כשבשיאה אריה ים הצליח להתנחל לנו על שולחן האוכל.

מי שמגיע פעם ראשונה לגלפגוס חוטף בדרך כלל שוק אבולציוני. האיים שמצטיירים בדמיון כטבע פראי, מתגלים ראשית בשמלת בטון ומלט כבכול עיירה דרום אמריקאית רגילה ביבשת (כולל מחצבות, תחנות דלק ומזבלות). אבל כשמתרחקים קצת מהעיירות מבינים על מה המהומה. אריות ים, צבי יבשה ענקיים, צבי ים גדולים לא פחות, פינווינים, כרישי גלפגוס, איגואנות ימיות, בוביס כחולי רגליים, פריגטות. וזה רק מה שאנחנו ראינו בלי לחפש יותר מדי.

אין כמו חגים משפחתיים, אז זימנו לנו דוד לליל הסדר. זוהר (אח של לילך) הגיע לבקר, והביא איתו מתנות ופינוקים לחיים שלמים. ביחד חגגנו סדר כהלכתו עם פסח, מצה ומרור, מה נשתנה, אחד אלוהינו ולשנה הבאה בירושלים (זה כבר לא יקרה). דארווין לא הפריע לחגיגה.

בגלל הבירוקרטיה והמחיר הגבוהה של אישור השייט לא מעט יאכטות מוותרות על גלפגוס ומפליגות ישר מאמריקה לפולינזיה הצרפתית, אנחנו חושבים שאם אתם כבר עוברים בסביבה שווה לקפוץ לבקר (אל תשכחו להכין עוגה בדרך)

אנחנו יוצאים עוד יום יומיים להפלגה ארוכה לאיי מרקיז (5500 ק"מ מערבה מכאן) ולא נהיה זמינים בחודש הקרוב, אז שיהיה לכם אביב שמח.

הודעות אפשר להשאיר אחרי הביפ.

עוד תמונות בלינק הזה.