Month

כמה עולה לשוט מ"סביב" לעולם? – שנה ראשונה.

לשמחתנו הבלוג מעורר בחלק מהקוראים את היצר לנדוד, וכמה כבר התעניינו במחיר התענוג. אז הנה ספר החשבונות שלנו:

קניית הסירה

קנינו קטמרן  משנת 2009,  מאובזרת ושמורה מאוד. יד ראשונה ממהנדס טילים יקה. הסירה בקונפיגורציה ייחודית (שלושה חדרים ולא ארבעה) המחיר 890,000 שח (207000 יורו). זה מחיר לא זול לסירה, ואפשר להשיג סירה  טובה וזולה משמעותית אם מתפשרים על אחד מהפרמטרים הבאים: סירה יותר ישנה, סירה מצ'ארטר (השכרה)  ולא מבעלים  פרטי, מונוהול ולא קטמרן. אנחנו בחרנו לא להתפשר על שני הפרמטרים הראשונים כדי להיות שקטים יותר שהסירה כשירה למסע ארוך וגם כדי להיות עם סירה בעלת סיכוי טוב להימכר בסוף הטיול.  מעבר לקנייה הוצאנו כ150,000 שח  על הכנות שכללו: תהליך הקנייה (שמאי, רישום…),  השלמת ציוד שנראה לנו חשוב (מתפיל מים, מפרש ספר, טלפון לווייני, פאנלים סולריים ועוד.) , טיפולים לסירה (antifouling, תיקון כמה ליקויים שמצא השמאי) , צ'ארטרים ופיילוטים לניווט.

שילמנו לשנה מראש כל מה שיכולנו: ביטוח נסיעות, ביטוח לסירה, דקות אויר לטלפון לוויני ושאר ירקות. יצאנו לדרך כשאנחנו בטוחים (וטעינו) שיש לנו סירה מוכנה ב 110% למסע, ושעכשיו נותר לנו "הוצאות שוטפות" בלבד.

הוצאות שוטפות

לחובבי המספרים ורואי החשבון, בקצה הפוסט מצורפת טבלה מפורטת של ההוצאות בכל חודש (יש זמן בסירה לספור כל גרוש שיוצא), אבל החתך לפי חודשים קצת מטעה, ישנם הוצאות גדולות שנוחתות כמו חציית תעלת פנמה, או רכישה של תוספות לסירה (דינגי חדשה, גנרטור רוח וכדומה) , ומצד שני ישנם חודשים שאת רובם בילינו בחצייה ארוכה ש"לא עלתה" לנו כלום. ככה שהממוצע יותר מעניין. המחירים הם ביורו, המטבע ששלט לנו בארנק ברוב המסע.

חודש ממוצע עולה לנו כ 4169 יורו. שליש מהתקציב (1384 יורו בחודש) יוצא על אחזקה של הסירה: שדרוגים, תיקונים, טיפולים, קניית חלקי חילוף לגיבוי. 700 יורו  (17%) הולכים לסופר: מזון, ירקות, חומרי ניקוי, גז לבישול. ההוצאה הגדולה הבאה עם 15% (624 יורו) הולכת לביטוחים ובריאות. בסעיף ה"שונות" (10%) יש כל מיני דברים שלא נכנסים בשום מקום: משקפי ראייה שצנחו לים, ספרי קריאה, תספורות, תעלת פנמה וחיות אחרות. שישה אחוזים על טיולים ביבשה (השכרת רכב, כניסה לאתרים..) ועוד שישה אחוזים הולכים על מרינות או מורינג. 11 האחוז הנותרים מתפזרים על דלק, אינטרנט, מסעדות, מפות, מיסי כניסה ויציאה למדינה וכביסה.

מסביבנו יש לא מעט סירות עם ילדים (גם סירות ישראליות) שעושות מסלול דומה. לכל אחת מהסירות יש סירה שנקנתה בתקציב אחר וכל משפחה חיה בתקציב שונה ובסגנון שונה. מהצד נראה לנו שניתן לצאת לכזה טיול כמעט בכל תקציב 🙂

פירוט שנתי:

~~~~~~~

(* עם האורחים שמצטרפים אלינו אנחנו מתחלקים באוכל, במרינות ובטיולי יבשה. "ההחזר" מהאורחים נופל לסעיף ה"שונות", ככה שבחלק מהחודשים הסעיף שלילי.)

בנתיים, בין כל הסיכומים אנחנו שטים בנחת ונהנים מאיי הסוסייטי, ומתכוננים לקפיצה הגדולה הבאה מערבה.  תהנו גם אתם!

Market day – Nuku Hiva

בלי שהרגשנו, סגרנו שנה ועוד לא הספקנו כלום.
מכיוון ששפכנו כבר מספיק מילים על השנה החולפת, ולמרות תלונות פה ושם גם תמונות לא חסר. אז פתחנו את ספר הסירה שלנו (log book) , ושלפנו, כמה פיוטי, כמה נתונים לחים מרסס מי ים. הנה השנה שלנו במספרים:
ביקרנו בכ 19 חבלי ארץ: הים היוני שביוון, סיציליה והאיים האיולים, סרדיניה, קורסיקה, האיים הבלארים, גיברלטר, האיים הקנריים, מרטיניק, דומיניקה, סנט -לושיה, סנט-וינסנט והגרנדינים, גרנדה, בונאייר, ארובה, איי סאן-בלאס, תעלת פנמה, גלפגוס, איי מרקיז והטואמוטוס. צלחנו את הים התיכון, האוקינוס האטלנטי, הים הקריבי וחציו של האוקינוס השקט.
חצינו כ 11,000 מיילים ימיים (כ 20,000 קילומטר), המתפרשים על 167 קוי אורך, שהם כמעט חצי גלובוס. פעם אחת חצינו את גריניץ, בפעם אחרת את קו המשווה.
רוב הזמן (80%) ישנו בלילות בשלווה במיטתנו  ורק ב 20% מהלילות הפלגנו(חודשיים וחצי…), הרוב בשתי חציות-אוקינוס ארוכות. מתוך הימים שבהם לא הפלגנו בלילות (תשעה וחצי חודשים) – בחלק מהזמן שטנו ביום ועגנו בלילה (ארבעה חודשים), ובשאר הזמן פשוט הסתלבטנו בלי להפליג בכלל. בשביל הפרופורציה, בקרב הקרוזרים המשייטים בעולם, חמישה וחצי חודשים בשנה בלי תזוזה נחשב מהירות על קולית והרוב לוקחים את הזמן וזזים הרבה יותר לאט. כשלא הפלגנו, בדרך כלל הטלנו עוגן באיזה מפרץ (61%), או התחברנו במפרץ לעוגן קבוע  (mooring), אבל גם התפנקנו מדי פעם בעגינה במרינה מסודרת (27%).

תדלקנו כ 1150 ליטר סולר כשרוב הדלק (750 ליטר) נשפך בים תיכון, ששם כמו שאתם יודעים הרוח עושה לך דווקא ונושבת לך על האף בכוונה. ככה שבעצם את רוב העולם (מהקנריים לפולינזיה) חצינו עם 400 ליטר שזה כ 36 ק"מ לליטר. שימו מפרש במכונית שלכם.

את כל המקומות אהבנו, אבל במיוחד את הים היוני הרגוע המשובץ בכפרי דייגים, את צפון סרדיניה עם המפרצים והאיים הפראיים, את מפרץ גרסיוזה המדברי באיים הקנריים, את הגרנדיניים שבקריביים ואת איי סאן בלאס. לילדים יש רשימה קצת שונה ובה מככבים המקומות שבהם ביקרו אותנו אורחים, ואורחים כן ירבו, לא חסרו. בעשרה ביקורים המצטברים לכחודשיים וחצי נהנו לארח משפחה וחברים טובים, מגיל שנה ועד שבעים. (אבל נראה שהתרחקנו קצת יותר מדי ורשימת המבקרים הצפויה כמעט ריקה עכשיו…)

אפרופו מספרים וסיכומים, כמה שאלו אותנו בנימוס, כמה עולה התענוג (שזה בעברית צחה מיתרגם ל "מאיפה קיבינימט יש לכם כסף לטיול כזה"), אז בחודש הבא נסכם סיכומים ונפלח פילוחים ונעלה גם את פנקס ההוצאות שלנו לאוויר העולם.

ובאשר לשנה הבאה עלינו לטובה, היא תהיה כנראה פחות עמוסה, על חלקה (בין נובמבר למאי) מתקדרים ענני סערות טרופיות ,כך שנאלץ לעצור בחוף מבטחים מחוץ לחגורת הציקלונים (באוסטרליה או ניו זילנד) אבל עד אז מפרידים ביננו ליבשת הדרומית ארבעה חודשים, אלפי מיילים ימיים והמון מקומות חדשים.

תהנו מהחופש הגדול שלכם!
שוטי – טהיטי

קצת "לפני ואחרי":

האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסייטי תחנתנו הבאה. לבסוף, בערוב הימים, גרעין האי מתבלה, מתפורר ונעלם כולו ונשארת רק שונית המחסום שמגדרת עכשיו אגם מים ללא אי. אלו הם איי האלמוגים או האטולים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. כך על כל פנים מספרים הספרים שקראנו, ויש שחושבים שהכל בכלל נוצר בדרך אחרת.

אם תסתכל על תצלום אוויר של המקום בו אנחנו נמצאים, איי הטואמוטוס (Tuamotus), יתגלה לעינך מחזה מתעתע. באמצע האוקיאנוס שתולים שרשראות של אגמי מים כמו צמיד פנינים או קעקוע מסתורי. ולמרות שנראה שיבשה מקיפה את האגם, חלק גדול מהקונטור הוא שונית השקועה מתחת לפני הים ורק שברי איים (הנקראים מוטו), שגובהם כגובה דקל ששורשיו בתוך הים, מציצים מדי פעם. לרוב האגמים האלו, שגודלם משתנה וחלקם נמתחים על עשרות קילומטרים, יש מעבר אחד או שניים (pass) שדרכם מתחבר האגם לים וגאות ושפל שולטים בהם חליפות. על אטול כזה בטואמוטוס סיימה הקון טיקי את מסעה הפנטסטי, על אחר פוצצו הצרפתים פצצות גרעיניות.

אטול מגובה פני היים

בעבר הוציאו תושבי האיים את לחמם מהאדמה ביצוא קופרה (copra), בשר קוקוס מיובש לתעשיית התמרוקים, ואחר כך פנו אל הים וחלקם התעשרו מ"הזהב השחור" גידולי פנינים שחורות מתורבתות שהמינרלים בלגונות עושות להן טוב.  (עד שמרוב חמדנות הציפו את השוק בפנינים ומחירן ירד פלאים).  ועכשיו חלק מהאטולים מתפרנסים מתיירות, כי אין כמו חופשה רומנטית לחוף לגונה טרופית באוקיאנוס השקט. ככה לפחות מספרים העלונים שקראנו, ויש שחושבים שזה עוד חור נידח.

את איי המרקיזה עזבנו עם עקצוץ קל בעורף , עקצוץ שנולד משתי סיבות: האחת טמונה בשם שנתנו הספנים לקבוצת האיים הזאת "הארכיפלג המסוכן", והשנייה קשורה למזג האויר. באשר לראשונה, עד לא מזמן כשיורדי הים היו גברים עם זקן, מקטרת וקעקוע שמצאו את דרכם בכוכבים,  לא היה כל כך פשוט למצוא את דרכך בסבך הלגונות והשוניות. וגם כיום כשחנונים כמונו מוצאים דרכם בלוויני הניווט, רבים סיפורי האימה על המעברים הצרים לתוך הלגונה, שגם אם מיקומם ידוע, זרמי הגאות שבהם חזקים ויכולים לגעוש מאוד.  ובאשר למזג האויר: הווטרנים בשייטי הפסיפי, הזהירו אותנו ממזג אויר לא טרופי בעליל שמתגלה לאחר איי מרקיז. אפיקים ברומטרים (Through) שצועדים בסך ממערב למזרח ומתנהגים כמו חזיתות ים תיכוניות, משנים את כיווני הרוח סביב השעון ומביאים איתם רוחות עזות וגשם. וגם אזור ההתכנסות הדרום פסיפי (SPCZ)  אחיו הקטן והתזזיתי של איזור ההתכנסות הטרופי שמתאפיין בחוסר יציבות רוחני. תחילתו של ה SPCZ בצפון אוסטרליה וסופו בטואמוטוס, והוא נודד בחוסר מנוחה צפונה ודרומה בתדירות יומית, ואוהב סירתו ירחק. בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה עד לפקרבה (FakaRava) שבטואמוטוס ארבעה ימים, ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, איזור התכנסות, או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת, שהרוחות נושבות בו בארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, קצוותם העליונים שקופים כזכוכית טורקיז, וכול גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק רק קצת רטובים.

בסופו של דבר ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפאקאראבה  יושב כפר קווי שמרגיש כמו קיבוץ. מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ 500 מטר ומחלון אחד של הבית רואים את האוקיאנוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע.  אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש בפס המחבר את הים לאגם ומכול העולם מגיעים לכאן צוללנים. בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה.

נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק 30 מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש בכול עוצמתו (10 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש  ולהרעיש  וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.

מפאקראבה הפלגנו לטאו (TOAU), אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכול בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ  בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש.

אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה (Rangiora). זה אטול ענק (השני בגודלו בעולם), ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי, והמעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם כמה כרישים (black tip) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק טבעי מהנוף.

חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.

עוד תמונות בלינק הזה.

סרטון מהצלילה כאן