כמו צלצול סוף יום בבית-ספר, רק מגיע בפיג'י אמצע אוקטובר וכולם בבת אחת מפסיקים להתבטל על החוף, מרימים עוגן ובורחים מהאזור הטרופי. כמה אמיצים חופרים שוחות במספנה שבמרינה ומשקיעים את הסירות בתוכן לכמה חודשים בתקווה שהציקלונים יתבלבלו וידלגו מעליהם, קומץ משוגעים תולים שום על התורן וממשיכים לשוט כאילו אין מחר. אנחנו שייכים לעדר הראשון, וכמה ימים מראש, נקודות הציון לניו-קלדוניה בדרך לאוסטרליה כבר מוזנות במחשב הניווט. רגע לפני היציאה, חברים מהסירה ליד מספרים לנו על עוד מקום אחד ש"אסור" לפספס. אנחנו מזינים נקודות ציון חדשות ושטים למפרץ יחיד באי יחיד מתוך מדינת האיים של ונואטו, ואחד המקומות הכי מרתקים בטיול שלנו.

האי נקרא טאנה (Tanna) וקשה לפספס אותו. כבר ממרחק של חמישים קילומטרים רואים את ענני האפר והעשן שמיתמרים מהר הגעש שלחופו המזרחי. המפרץ נקרא פורט רזולושיין והוא נמצא ממש מתחת להר הזועף, מסדקים בסלעים ליד המים מיתמרים אדים רותחים (steam vents) ורק הרוח נדיבה מספיק להעיף את האפר הוולקני הרחק מאתנו.
המפרץ הוא לא נקודת כניסה רשמית למדינה, וצריך לקבל אישור מראש כדי לארגן שנציגי הרשויות יגיעו מהצד השני של האי ויחתימו לנו את הדרכונים. עד אז אנחנו על הסירה מוקפים בסירות קנו מגולפות מעץ וברשתות דייג. אישה זקנה בכפר ליד נפטרה מספר ימים לפני שהגענו, נשות הכפר מקוננות בסוכת-האבלים, כל מלאכה בכפר (כמו עיבוד גני הירק) אסורה בזמן שבוע האבל, והגברים מצאו מפלט בדיג. אחרי תום השבעה כבר לא ראינו כמעט אף אחד דייג.
הזמן כאילו פסח על טאנה, הבתים קלועים קש. בכפר של פורט-רזולושיין יש מכונית יחידה ולאף אחד אין מנוע לסירה. לחלק מהבתים יש פנל סולרי שאיזה סירה השאירה מאחור. אין מים זורמים. הכפר נקיים ומסודרים כאילו נבנו לסט של סרט הוליוודי. כולם נראים מאושרים. לכל כפר יש ציף ונאקאמל (Nakamal) אזור כינוס שבו הגברים נפגשים בצהריים להרגע על קערת קווה. הכניסה לנשים אסורה.

משרד התיירות של ונואטו משווק את הר-יאסור כהר הגעש הנגיש ביותר בעולם. ובאמת, אם כבר הגעתם לונואטו ומצאתם את דרככם לאי המרוחק טאנה, אז הדרך לשפת הלוע של הוולקנו מאוד נגישה. הקפצה קצרה בארגז של הטנדר וחמש דקות הליכה. על הקצה, בלי שום מעקה בטיחות רועם ההר בלי הפסקה. כל דקה או שתיים מתפרץ ההר ברוח עשן וצלצולים. כל כמה נפיחות, מגיעה התפרצות זועמת יותר שמעיפה סלעים ולבה רותחת לגובה של מאות מטרים. ואנחנו על הקצה, רק הושט היד וגע בם. ככל שמעריב היום אפשר לראות בבהירות את הפתח לשאול. יורה של לבה כתומה ומבעבעת. מישהו הביא משקפת וניסינו לראות אם אנחנו מזהים מישהו מוכר בפנים. לשמחתנו לא מצאנו.

באחד הימים יצאנו לבקר בכפר מסורתי ("kastum" בלשון המקומית). אלו הכפרים שחמקו מידי המסיונריים ונשמרה בהם האמונה האלילית והלבוש הלא צנוע בעליל. מרים הגננת של הכפר הבריזה חצי שעה לפני סוף יום (הגנים מסתיימים ב 10:30) והייתה לנו למדריכה. אחרי צעידה של שעתיים הגענו לפאתי הכפר, רק שלמרים לא היה טלפון להתריע על התיירים, ואנשי הכפר עסוקים בשדות. חיכינו קצת עד שמקצת אנשי הכפר נאספו, פשטו את לבושם היום- יומי ועטו עליהם כמה זרדי קש. אחרי ההצגה, שוחחנו עם הציף של הכפר, ג'ק וו'איוו'אי, שבעיניים עכורות מקאטארקט, באנגלית רהוטה ובעכוז חשוף פרש את הדאגה שלו למציאת מקורות פרנסה חדשים לכפר (חוץ מריקודי עם לתיירים) ודחק בנו לפרסם את הצימרים החדשים שהוא מתכוון להקים בצמרתם של עצי הבאניאין הענקיים שבפאתי הכפר.
זה הכול להפעם. בטאנה הזמן אולי עצר מלכת, אבל אנחנו בחזרה למאה ה-21. נקודות הציון לניו-קלדוניה מוזנות חזרה למחשב ויוצאים לדרך!

עוד תמונות בלינק הזה.