אנחנו אוטוטו סוגרים שלושה שבועות במפרץ שנקרא פורט-סטפנס. בכלל עצרנו כאן רק כדי להספין את הסירה לטיפולים. כשהגענו לפה, לא חשבנו שנשאר דקה יותר משצריך. במבט ראשון ובהשוואה לאיים הטרופיים שרק עזבנו, זה סתם עוד מקום. האוסטרלים מצדם טוענים בלהט שזה אחד המקומות הכי שווים בחלק הזה של היבשת (New South Wales). אין לנו זמן להתווכח, החופש הגדול בפתח וכולם רוצים להכין סירתם לקיץ, אז מיהרנו למספנה לתפוס מקום. המספנה נמצאת בקצה הכי מרוחק של המפרץ, מוקפת בחוות לגידול צדפות (שנתנו לאיזור את שמו: Oyster Cove) והכניסה אליה היא דרך תעלה שעמוקה דייה רק בגאות. על המקום המליצו זוג שייטים אוסטרלי שפגשנו בטונגה: מקום זול, צוות מקצועי ונחמד, רק שבאמצע שום מקום. החור בארנק שלנו ממלמל שמחיר זה דבר יחסי, חוץ מזה הם קלעו בול.

שבוע בילינו על הגובה. לילות ראשונים על היבשה מזה שנה וחצי, וחוסר הנדנוד המתמיד גרם לנו לסחרחורת. מהמרפסת יש נוף פסטורלי, וכל בוקר שלושה קנגרואים באים לרחרח בחצר ליד. רשימת הסידורים לא הייתה ארוכה מדי: צביעה של תחתית הסירה, התקנת מצברים חדשים, דליפה ישנה  ועוד כמה תיקונים של דברים שלא ממש הפריעו לאף אחד (כמו תיקון דוד המים החשמלי). עד שהילדים התרגלו למגרש הכדורגל המאולתר כבר היינו חזרה במים.

הנוף מהמרפסת

כשנמצאים על היבשה לא ממש שמים לב לדקויות מזג האוויר. רק כשהשדרית נגעה במים הבחנו בעננים הקודרים ובסערות הברקים המרהיבות שמסביב. ברחנו למפרצון הכי מוגן באזור (Fame Cove) שעליו המליץ השכן במספנה וישר נעטפנו בניחוח נוסטלגי של עצי אורנים אחרי הגשם (רק שהדיווחים מהבית באותו הזמן התעקשו שהריח היחיד באוויר הוא שרוף). מכיוון שאין לנו באמת לאן למהר, הורדנו עוד שני הילוכים והתחלנו לחקור את האזור. הנוף נחמד אבל המים עכורים עם מדוזות מפלצתיות. מבחינת המקומיים אם זה לא הורג, זה לא נחשב, ואף אחד לא מבין למה אנחנו לא נכנסים למים.

אחרי שבועיים חשבנו שראינו הכל והיינו מוכנים לזוז. התחזית מושלמת: 15-20 קשר מהכיוון הנכון, והסירה כבר ערוכה להפלגה. כשכבר הדלקנו את מכשירי הניווט, מד הרוח התעקש שהרוח בעוצמה של 30 קשר ועוד לא יצאנו מהמפרץ המוגן. בדרך כלל היינו ממצמצים פעם אחת, דופקים צמצום שני ויוצאים לדרך. אבל גם אחרי שבועיים עדיין אין לנו לאן למהר, אז נשארנו עוד קצת. הפעם כבר לא נותרה ברירה והיינו צריכים לנדוד למקומות הפחות מתוירים מפרץ. ככה למזלנו גילינו לבסוף מה במקום מהלך קסם על המקומיים: הנהרות הרחבים שאפשר להפליג בתוכם, הדולפינים שמבקרים במפרץ (בעומק חמש מטר!), שוניות חול, דיונות וחופים נטושים בלי קצה.

לאורך המפרץ ישנם המון עיירות קטנטנות עם בתים על שפת המים, וכל אחד מחזיק סירה שעוגנת מול הבית או במרינה ליד. גם מרינות יש כאן כמו זבובי חול. בהתחלה כל הציוויליזציה הזאת קצת צרמה לנו בעיין, אבל אט אט התרגלנו לנוף, וגם לנוחות של החיים המודרניים. כבר לא צריך לאגור מזון במחסנים, לכבס ביד או להסתובב עם תספורת של רובינזון קרוזו.

אבל המודרנה גם מזמנת הפתעות: באחד מסופי השבוע שבהם עגנו ליד עיירת נופש מרכזית,  התעוררנו בשתיים אחרי חצות לקול שיחה קולנית מתחת לאף (רק שאנחנו באמצע המפרץ, ואין פה אף אף לשוחח תחתיו). הכנסתי את הגופייה לתחתונים, יצאתי לחקור את פשר העניין ומצאתי ארבע נערות מבוסמות כמעה, אחת מהן עירומה לגמרי ועוד גברבר ממזר אחד, שהחליטו לצאת לשחיית לילה ונעצרו על הסירה לשיחה והתרעננות. אחת מהן הייתה כל כך שיכורה, שבמקום לקפוץ חזרה מהמדרגה הקרובה למים שעליה היא ישבה היא עברה אותי, התנדנדה לצד שני של הסירה וקפצה לכיוון ההפוך. ואנחנו עוד חשבנו שנשתעמם כאן.

עכשיו באמת הגיע הזמן לזוז לסידני.

עוד תמונות בלינק הזה.