אנחנו עכשיו בכף-יורק, השפיץ הכי צפוני של אוסטרליה. אם עומדים על קצות האצבעות אפשר לראות מכאן את פפואה-גינאה החדשה. בין לבין נמצא מצר-טורס (Torres Strait ) שמחבר את ים-האלמוגים לים-אלאבורה ומשם לאוקיאנוס ההודי. כמו מצרי גיברלטר ותעלת פנמה, גם מצר-טורס מביא לנו התרגשות של ים לא נודע והבטחה להרפתקאות חדשות.

את החודשיים האחרונים בילינו בשייט לכל אורכה של שונית המחסום הגדולה. עם 600  איים, 3000 שוניות אלמוגים נפרדות ואורך של מעל אלפיים ק"מ ה"שונית" הזאת מרוויחה את התואר "גדולה" ביושר. ויש גם מעל מאה מיני כרישים וטריגונים, אבל אליהם נחזור אחר כך.

עם כל-כך הרבה שוניות, שייט בלילה לא ממש מרגיע, כך שאת המרחקים היינו צריכים לגמוא בהפלגות יומיות. תוסיפו ויזה אוסטרלית שהולכת לפקוע בכל רגע, וקיבלתם שייט  די אינטנסיבי.  כדי להספיק  יצאנו מהאי פרייזר מיד כשחלף על פנינו שרידיו של הצקלון. רוכבים על זנבה של המפלצת היינו בין הראשונים להגיע לאיי Whitsundays, אייקון אוסטרלי שבימים רגילים מפוצץ בנופשים ובסירות. הפעם, למרות שהגענו בדיוק בחופשת הפסח (המכונה על ידי הגויים כאן Easter) מצאנו את האזור די ריק, מפוצץ רק מהסופה שפגעה בּול בפּוני: עצים עקורים, אלמוגים קבורים בסחף וסירות מוטחות על החוף. למרות הנזקים קל לראות למה הארכיפלג הזה נחשב למֶכַּה של סצנת-השייט האוסטרלי עם איים פסטורליים  וחופים אגדיים. כבר בדרך לפה החלו להופיע איים מקסימים (Great Keppel, Percy ) וההגעה לוויטסונדייס סימלה לנו סופית את החזרה לארץ הנכספת – הטרופיק'ס. המעט תיירים שיש כאן כולם לבושים במין חליפה צניעות מוזרה. זה בגלל המדוזות הקטלניות, נחזור אליהן עוד רגע.

Airlie-beach – post Cyclon Deby

באיירלי-ביץ  אנחנו פוגשים חזרה את רוחות הסחר המוכרות (הלוואי שיכולתי לומר ה"מלטפות", אבל הן צולפות בעוז). איתן המשכנו לדלג צפונה בין איי השונית: מגנטיק, דאנק, פיצרוי. המים העכורים מסחף הצטללו, ואלמוגים בריאים התחילו לצוץ. גם האיים התגלו במגוונם: חלקם נישאים והררים, חלקם רק תלולית חול. חלק מיוערים במנגרובים, אחרים ביערות גשם. בלית ברירה, כשנגמר לנו האוכל חזרנו ליבשת ועגנו בעיר הגדולה קיירנס. אחרי  שמלאנו את המזווה באספקה לחודש, התפננו לרומו של עולם וקפצנו לשליח חב"ד המקומי, שירביץ ביואב קצת תורה לקראת הבר מצווה שהולכת לנחות עליו באמצע האוקיאנוס ההודי. רבי-ארי ואשתו מושקי היו כל כך נחמדים שחזרנו למחרת להשתתף בארוחת השבת משפחתית עם כל הקהילה המקומית הקטנטנה והחמימה.

מקיירנס ממשיכים בדילוגי-איים: דילוג ראשון לאיי Low. משם ל Hope. הראשון אי נהדר, בשני מצאנו שלט אזהרה מקרוקודילים וברחנו לסירה. תושבי אוסטרליה מאוד גאים בטבע-ארצם העוין, וכל מוזיאון שמכבד את עצמו מתהדר במקום בפרסקאות עתיקות, באגף מורחב שנושאו "מה יכול להרוג אותך באוסטרליה". הרשימה ארוכה וכוללת (כמו שכבר הבנתם) סופות טרופיות, כרישים, מדוזות קטלניות וקרוקודילים. וזה עוד לפני שהנחתם רגל על היבשה. כששוטטנו במוזיאון הלאומי בסידני בתחילת השנה, התצוגה נראתה סוריאליסטית. המציאות, כרגיל, נושכת יותר מכל דמיון. האזור הצפוני שאנחנו נמצאים בו מכונה "Crocs Country" ואף אחד לא מעז להיכנס כאן למים.

Magnetic Island

Low Island

רגע לפני עוד הספקנו לעצור ב Lizard Island האי שנחשב הכי הכי. זה היעד השנתי של הרבה שייטים אוסטרלים, במשך העונה הם עולים כמונו לאורך החוף עד לאי הלטאה, ועם חילופי העונות תופסים רוחות צפוניות שיחזירו אותם הביתה.  (לשייטים האלה לוקח חצי שנה להגיע לכאן. לנו לקח חודש וחצי. אינטנסיבי כבר אמרנו?) לא סתם כולם מכוונים את החרטום לכאן. באי הזה יש קסם מיוחד, מעגנים נהדרים והאלמוגים הכי יפים שראינו בשונית הגדולה. במעגן שלנו ישנה שונית שנקראת גן הצדפות, שמרופדת בצדפות ענק צבעוניות (Giant Clams) שנראות כאילו יצאו מסרט בדיוני. האי הררי ועל פסגתו טיפס קפטן קוק כדי לחפש נתיב יציאה מהשונית הגדולה חזרה לים הפתוח. בימינו מטפסים עליו כולם כדי לחפש שברירי קליטה סלולרית. הדבר היחיד שמעיב על השלווה הוא זמזום המטוסים הפרטים שמביאים אורחים לריסורט (המאוד) יוקרתי במקום.

Lizard Is.

Lizard Island

ככל שמצפינים השונית מתקרבת יותר ויותר ליבשת, קוטמת את הגלים והשייט יותר נעים וממש מהיר, לקראת הסוף כבר נהיה צפוף בין כל השוניות, ומעט המקום שנותר נתפס על ידי נתיבי אניות סוחר. התנועה זורמת, וכל חציה שלנו את הנתיב מרגישה כמו ילד קטן שמנסה לחצות אוטוסטרדה בריצה. הקטע האחרון עד מצרי-טורס, כשבוע שייט, עובר בארץ-אף-אדם, ספר אוסטרלי אמיתי. הנוף קורץ, אבל בלי אפשרות להיכנס למים, גם אין חשק לעצור ליותר מלילה. ככה אנחנו מדלגים במהירות בין איים ליבשה :איי פלינדרס, מוריס, כף גרנוויל ושפך נהר אסקייפ. בכל המקומות אין אף סירת שייט חוץ משלנו.

ביום האחרון, בלי הפתעה, הרוח עשה לנו שריר, שנרגיש שאנחנו חוצים מיצרים אמתיים ולא סתם מקיפים לשון יבשה מונוטונית, והביא אותנו עד לסיסייה (Seisia) עיירת קצה-עולם צבועה בחול אדום ובאנשים שחומי עור. אלה אדוני הארץ לשעבר, האבוריג'ינלים, שעד עכשיו, כחצי שנה, פגשנו ביבשת רק מעטים מאוד מהם. וגם הם וגם הקרבה לאסיה כבר נותנים לנו להרגיש עם רגל אחת מחוץ לאוסטרליה.

מכאן אנחנו ממשיכים מערבה לדארווין נקודות היציאה שלנו לאוקיאנוס ההודי. עניין של שבועיים שלושה.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה

Withsundays

Giant Clam- Lizard Is.