קיבלנו הרבה עצות טובות היכן כדאי לנו לסיים את הטיול ולהשאיר את הסירה, אבל הלב וגם אינסטינקט של חיות נודדות משך אותנו לנקודה שבה הכל התחיל – יוון. הים התיכון שבדרך הלוך היה לנו עצום ואינסופי, נראה בדרך חזור קטן ואינטימי. ועדיין, בין עמודי הרקולס לאיתיקה מפרידים מאות מיילים, ככה שכצפוי אנחנו הולכים לסיים שלוש שנים שלוות בספרינט עם הלשון בחוץ.
עצרנו רק במקומות שאהבנו במיוחד. קרטחנה בספרד, אחר-כך פורמנטרה ומינורקה שבאיים הבלאריים . מזג האוויר, כמו מזגם של תושבי האזור, קפריזי ובין הפלגה להפלגה צריך להמתין לרוח שתסתדר בכיוון הנכון. רוחות המיסטרל היו עקשניות במיוחד ולא נתנו לנו להגיע לצפון סרדיניה, במקום עצרנו בדרום האי ומצאנו שגם הוא שוקק ומרהיב. התחנה הבאה הייתה מצרי מסינה שבקצה המגף האיטלקי, שם בלי סימן מקדים הרוחות זינקו מאפס לסופה (gale) וכשניסינו להימלט למקום מסתור משמר החופים שיגר אותנו למסע חיפושים אחרי סירה שנסחפה ברוח. עמדנו במשימה רק כדי למצוא (בפוקס) שמדובר בבריכת תינוקות צהובה שברחה לבדה מהחוף.
בסיציליה, מתחת להר אתנה עצרנו לרגע לאסוף את עופר ולמחרת כבר הפלגנו מערבה. הים היוני (Ionian sea) האיר לנו פנים ויומיים רגועים הביאו אותנו לקפלוניה. ברציף העירוני באריסטוגולי מצטרפים לנו עוד רביעיית אורחים (יניב אחי עם שני אחיינים, ואבי חברי). ביחד עם עופר אנחנו שוברים את שיא הסירה במספר אורחים בו זמנית.

כביסה ותדלוק בצל האתנה

הפרלמנט

יוון נשארה מקסימה כפי שזכרנו אותה. אנשים מסבירי פנים, מפרצים יפיפיים וטברנות עם אוכל פשוט וטעים. בשל האורחים ובניגוד להרגלנו, אנחנו מדלגים כל יום למקום חדש: אסוס, פיסקרדו, אטוקוס ומגנסי. העגינה הים תיכונית עם חבל שקושרים לחוף הרבה יותר פשוטה עם צוות של תשעה אנשים (בפעם הקודמת לא הצלחתי להשיט את הדינגי בקו ישר ויואב בקושי ידע לשחות). כל ערב עופר מקבל בוואטסאפ תאור מדויק היכן כדאי להפיל את העוגן ולא מפספס. ביום האחרון האוזו עולה לו לראש והוא מנסה לשכנע אותנו לעצור ולמצוא תמנון שנצפה שוחה במפרץ לפני חודש וחצי. אנחנו משכיבים אותו לנוח וחותכים למרינה בלפקס, נקודת ההתחלה. הרישום בספר הסירה (log book), מראה שמאז שעזבנו חלפו להם אלף ומאה ושישים ימים. איך הזמן שט כשנהנים.
עדיין אין זמן לשקוע בנוסטלגיה. אחרי שנפרדנו מהאורחים, אנחנו מנקים ומסדרים את הסירה וניגשים לברוקר (מתווך) הסירות ממנו קנינו את הסירה ומעמידים רשמית את שוטי למכירה.

קפלוניה

עכשיו אפשר לנשום לרגע. ביומן נשארים לנו לילות ספורים לחזרה, ואנחנו שטים שוב ל "One House Bay". מעגן עם מים צלולים, צוקי גיר לבנים ובית יחיד ונעול על החוף. ויש גם קפלה קטנה, עם דלת פתוחה ופעמונים מצלצלים שמתחבאת בין העצים. ביום המפרץ מתמלא עד אפס מקום ולקראת ערב מתרוקן ומשאיר אותנו כמעט לבד. רגעים אחרונים של שלווה.
מכאן אוטוטו נזוז צפונה, נוציא את שוטי מהמים, נפרד בדמעות ונאפסן אותה ב"מגרש סירות" עד שימצא הקונה המאושר. אנחנו חוזרים להיות עכברי יבשה.

הרבה שאלו אותנו בדאגה, איך חוזרים לשגרה אחרי טיול כזה. התשובה היא: בטיסה של שעתיים דרך אתונה.
להתראות בארץ.

את התמונות השוות בפוסט צילם אבי. עוד תמונות מיוחדות שלו יש בלינק הזה.

עוד קצת תמונות בלינק הזה (לקראת הסוף הפסקנו כמעט לצלם )