Category

בין קפלוניה היוונית לסיציליה האיטלקית מפרידים כ 500 ק"מ (260 מיילים ימיים), שלקחו לנו שתי יממות ועוד קצת. בניגוד להגיון היבשתי, יש משהו מרגיע בלהיות באמצע הים בלי שום אדמה באופק. בדרך כלל את מנת האקשן וקצת זיעה קרה אנחנו מרוויחים סביב העגינה. תמיד יש מישהו קרוב מדי, אף פעם לא בטוחים שהעוגן תפוס לגמרי, כשכבר השתכנענו שהעוגן שלנו בסדר, אז השכן ממול נגרר לכיווננו, וכשהרוח משתנה בכלל נהיה שמח. אז זהו, שבלב ים אין עגינה, רק הפלגה נונסטופ. כשאין עצירות – יש משמרות. לילך לוקחת את הזריחות והשקיעות ומשאירה לי את האמצע, יואב משתתף במשמרות יום. לוקח לגוף איזה יממה להזכר, ואחר כך השגרה נעשית יותר נוח. הילדים, מצדם, לא ממש מתרגשים. אומנם אי אפשר לקפוץ למים, אבל כמו כל יום הבית זז ממקום למקום ואתו ההורים, המשחקים והמקרר (לצערי לא בסדר חשיבות הזה). רוב ההפלגה הרוח מזיזה אותנו, וכשהרוח דועכת אנחנו מפעילים מנוע. בסוף הלילה השני כבר רואים את האורות על המגף, ועם בוקר את הר הגעש אתנה על הכדור.

Mt. Etna

עגנו על מצוף (mooring), מתחת לעיירה טאורמינה (Taormina)שנחשבת אטרקציה בקנה מידה סיציליאני, אכלנו פיצה, שכרנו רכב ונסענו להר אתנה. כבר שכחנו כמה צפוף זה באוטו עם שלושה ילדים.

חם בסיציליה וכל המקומיים רובצים על החוף העירוני כמו בסצנה של פליני.

Taormina

מזרח סיציליה לא ממש קורצת לסירות מפרש (אין מפרצים נוחים לעגינה, רק מרינות יקרות) ואחרי יומיים אנחנו עוזבים את סיציליה אל האיים האיולים (Aeolians). בדרך: מיצרי מסינה. יש סיפורי אימה על הרוחות, הזרמים ואין סוף המעבורות במיצרים. אבל הולך לנו די חלק, אנחנו ממש מצליחים לשייט עם מפרשים את הרוב ובצ'ופצ'יק בקצה, כשהרוח ממש על האף והזרם חזק אנחנו מניעים מנועים ונפלטים החוצה לים הגדול. המעבורות דרך אגב זה לא הסיפור. המיצרים מלאים בדייגי דג חרב על סירות מוזרות עם תורן גבוה (לצופה) ומין גשר תלוי מקדימה (למטיל הצלצלים). כולם מסתכלים רק לתוך הים ולא מעניין אותם מי שט מסביב. בשלב מסוים מצאנו את עצמנו בלב שדה קרב בין שלוש סירות כאלה, כשאנחנו עם מפרשים מזגזגים ביניהם. אנחנו יצאנו בשלום, הדג לא.

Strait of Messina – sword-fish fishers

והאיים האיולים – איזה הבדל מיוון. ממפרצי טורקיז עם החול הלבן, לצוקי בזלת שחורים שנופלים ישר לים. האיים הם הרי געש שחלקם פעילים, והים מלא באיטלקים שגם הם (לא כמו היוונים), פעילים. ביקרנו בכמה איים: וולקנו (כן, כן, מכאן הגיע השם להרי געש), ליפרי, פנרה וסטרומבולי. צפוף כאן בנקודות העגינה וחשוף לרוחות, אבל הנוף משגע, ואיפה עוד אפשר לעגון מתחת להר געש מעשן (סטרומבולי) וממש לראות בלילה את הלבה יוצאת..

Lipari

באי ליפרי אנחנו סוף סוף מוצאים מפרץ ריק כמעט לגמרי, ומשם אנחנו יוצאים לחצייה השנייה שלנו לצפון סרדיניה. המרחק לסרדיניה טיפל'ה יותר גדול מהחצייה מיוון, אז יצאנו באמצע הלילה כדי שבטוח ננחת באור יום. ביומיים הראשונים הים חלק כמו מראה והרוח מזיזה אותנו בקושי, וכשהיא נעצרת אנחנו שורפים דלק. באחד הבקרים (סוף סוף) תפסנו דג טונה ראשון. תנחשו מה אכלנו בכל ארוחה בארבעת הימים הקרובים..

עם הזריחה ביום האחרון, כשהפסגות של סרדיניה מציצות בקו האופק, רוחו של הנושב במרומים רוגזת קמעה ומזכירה לנו שיש צדדים נוספים בסקאלה של המזג אויר. שוטי שלנו מתמודדת בגבורה, ובתמורה אנחנו מקבלים גם קצת עננים דרמטיים לתמונות.

Tavolara – Sardinia

*בפיקאסה יש עוד תמונות מיוון ומסיציליה.

כשנסעתי בחורף עם יוסי לבדוק את הסירה, וסיפרתי לו שאנחנו חושבים להביא את הסירה לארץ כדי לסדר אותה, הוא עצר את האוטו ליד המבצר הוונציאני בלפקס, לקח אותי לקצה החומה הצביע סביב ואמר: תתחילו כאן. זה גן עדן של שייט. כך אמר וכך היה: ארץ זבת-אוזו וצזיקי, שמן זית ומי ים.
הים היוני שבמערב יוון, ידוע במצב רוחו הנוח ובמפרצים המגניבים שלו.  אז מהר מאוד פיתחנו שגרת יום בריאה: קמים בבוקר, שחיית בוקר, הפלגה למפרץ הבא, בדרך קצת לימודים לילדים ,שחיית אחר הצהריים, פיפי ולישון. כשהשגרה הייתה אינטנסיבית מדי בשבילנו או המפרץ נחמד במיוחד, דילגנו על ההפלגה ונשארנו לעוד לילה.

כמעט בכל מפרץ, יש כפר או טברנה, ומזח ציבורי שאפשר לעגון לידו בחינם. כשמזח מלא, או כשרוצים שקט, אפשר להטיל עוגן באיזה פינה קרובה אל החוף ולקשור את הישבן של הסירה לעץ או סלע עם שני חבלים, שמייצרים בריכת שחייה פרטית לילדים. כל מדריכי השייט מזהירים שבשיא העונה, צפוף וקשה לתפוס מקום . אבל האמת שתמיד היה לנו מקום לעגון גם במפרצים הכי שווים.

אחרי נסיעת הרצה למגנסי וקלמוס. עלינו  צפונה. הרוחות באזור נושבות לרוב מצפון, מה שהופך את השייט צפונה למייגע. רק שהפעם הים הפך רוחו ונשב מדרום. בדרך לקורפו עצרנו באי אנטי-פאכוס (anti-paxos) ובבן זוג שלו פאכוס (paxos). תאומים לא זהים. באנטי-פאכוס מפרצי טורקיז וחופים לבנים. ובפאכוס מפרצים ללא חוף. כול יום נוהרים כולם מפאכוס לאנטי  ועם ערב נודדים חזרה הביתה, משאירים לנו מפרצים פרטיים עד לבוהוריים למחרת.

מפאכוס נתנו קפיצה ליבשת (mainland) למפרצים של מורטוס. ודילוג אחרון לקורפו, שם עגנו ממש מתחת למבצר ונהננו מיומיים בצילו של "כרך" סואן. כשבענו מהצפון חזרנו דרומה בעיקבות אודיסאוס לאיתקה(Ithaca). וסיימנו בפיסקרדו (Fiskardo)  ואסוס(Asos) המדהימה בקפלוניה. בכלל כל מפרץ מלמיליאן, ונראה לי שאם הקיץ היה נצחי ביוון. היינו יכולים להשאר  לנצח.

אחת האטרקציות הכי שוות שפגשנו ביוון זאת קטה-מיה.  למרות שזה נשמע כמו אי אקזוטי, קטה מיה זו משפחה נחמדה במיוחד: מיכל ולורו (מבוגרים באמת אחראים) מאיה ואמילי(ילדות באמת חמודות) והקטאמרן שלהם (מיה).
קטה-מיה יצאו מישראל ביוני מערבה לקריביים.  כבר בארץ נפגשנו איתם, והילדים היו ממש קצרי-רוח להפגש שוב. יואב ומאיה צמד חמד. אייל ואמילי גם כן. כל היום שוחים מסירה לסירה מעסיקים את עצמם בהשד או פוסדון יודע מה. שלא כמונו, לורו הוא יורד ים אמיתי. והסירה שלהם משופצת ומשופרת להפליא. לורו בסבלנות  לימד אותנו איזה מליון דברים חשובים תוך שבוע. מאיך באמת צריך להפיל עוגן ועד תיקוני פיברגלס. נראה לי שזוהי תחילתה של…, ושעוד נפגש המון בשנתיים הקרובות.

זה הכול. הפוסט הזה נכתב  במשמרת לילה ראשונה, באמצע הדרך בין יוון לסיציליה, בלי יבשה באופק, עם ירח כמעט מלא, ומלא כוכבים ורוחות טובות שדוחפות אותנו הלאה לארץ חדשה. אז יאסו יוון, ויאללה איטליה!

לבקשת חובבי הסירות, מידות ומספרים, הנה פוסט יבשושי על הסירה שלנו.

הסירה שלנו היא קטאמרן צרפתית של חברת לגון (lagoon) מדגם 380-S2. הקטאמרן הזאת היא אחד הדגמים הוותיקים והמיוצרים ביותר. זהו דגם שתוכנן לשוק של צ'ארטרים (השכרת סירות), אבל בגלל העיצוב המאוד מרווח (שהיה מהפכני בזמנו) ומערך מפרשים (rig) מסיבי יחסית, הפך למאוד פופולרי גם בשוק הפרטי, ויצא מביצת הצ'ארטרים גם למסעות סובבי עולם. ממש דגם קאלט.

חברים שלנו, עם נטייה אוליגרכית, מעדיפים להסתכל על הגודל הפיזי של הסירה (11.5 מטר על 6.5) ולקרוא לה דוגית, אבל  "שוטי" שלנו, היא בעצם וילה דו מפלסית, עם שלושה אגפים, פטיו, חצר, ומדרגות לים. נכון, וילה קטנה, אבל מפתיע כמה היא מרווחת, וכל אחד יכול למצוא פינה ופרטיות.

אחד הבידונים (hull), הוא כולו סוויטת ההורים: חדר שינה, מקלחת, שרותים וספרייה קטנה. (מה שנקרא owners' version).

בבידון השני יש שתי קבינות (חדרים). האחורי של אייל ודרור, והקדמי של יואב. החדר של יואב הוא גם צימר האורחים. בואו בהמונכם.

במפלס העליון נמצא הסלון, המטבח ושולחן הניווט. במטבח יש כיריים, תנור שיודע לאפות לחם, מקרר וחלון משקיף לים התיכון. בשולחן הניווט מותקנים כל הגאדגטים, שנותנים הרגשה שהסירה היא מטוס קרב: מכשיר קשר, נווטקס, AIS, טלפון לוויני, המסנגר הלווייני (שאתו אנחנו שולחים עדכוני מיקום), מדי טעינה, מים ודלק ועוד כמה כפתורים שלא עושים שום דבר. יש סירות שכאן יושב הנווט ומותח קווים על מפות ומחשב חישובים מסובכים. אצלנו שולחן הניווט הוא בעיקר הבית של הלפטופ ומחסן מפות.

החצר האחורית נקראת קוקפיט. שם נמצאת עמדת המשיט ופינת הזולה. הקוקפיט הוא די סגור ובטוח לילדים, ובזמן שייט אין יציאת ילדים מהקוקפיט לחלק הקדמי של הסירה (בלי אישור הורים). בעמדת המשיט יש צג ניווט (chart-plotter), מכשיר קשר, פקד של ה"טייס" האוטומטי, וכל החבלים מגיעים לקוקפיט כך שברוב המצבים משיט יחיד יכול לשלוט בסירה בלי לקום מהכסא.

הטרמפולינה היא החצר הקדמית.  שם גם נמצאים התאים הגדולים (Lazarette), עם העוגן, מכלי המים (שני מכלי 300 ליטר), גנרטור נייד לחירום, ועוד קצת ג'ריקאנים של דלק. הבעיה בקטאמרן היא שיש יותר מדי מקום אכסון, שמתמלא מעצמו בשטויות לא הכרחיות שמכבידות על הסירה…

לסירה יש מפרש ראשי ומפרש חלוץ (sloop rig), ובתא המפרשים יש לנו מפרש חלוץ נוסף שקנינו (רזרבי,  למקרה ש..) וגם מפרש אסימטרי (ג'ניקר) לרוחות חלשות או רוחות שמגיעות ממש מאחור (downwind)

כדי להיות יותר עצמאיים, הוספנו מתחת למיטה של יואב מתפיל מים (25 ליטר לשעה) שעובד על 12 וולט. הוספנו גם עוד פאנל סולרי. (סהכ יש לנו 390 וואט). מים וחשמל חינם (ובלי ארנונה) בינתיים מוכיחים את עצמם ואנחנו עצמאיים, בלי צורך לרוץ לרציף הקרוב למלא מים או להניע מנועים כדי לטעון מצברים. אפרופו מנועים, יש שניים כאלה של חברת YANMAR, כול אחד 29  כוח סוס. שניהם במצב מצוין עם מעט מאוד שעות מנוע יחסית לגילם. המנועים שותים סולר מתוך שני מכלים של 100 ליטר.

ויש גם מדרגות לים.

אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים.
בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. משפחה נרגשת בלי שום שמץ של מושג, ועם עודף משקל במזוודות. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה.

קלישאה #1: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות.
אנדרס הוא בעל חברת אחזקת יאכטות. יווני טיפוסי. מאוד מקצועי, מאוד נחמד, מאוד יקרן, ולא עומד בזמנים. לפני שלושה חודשים ישבנו איתו בסירה וסגרנו על רשימת מכולת (התקנה של פאנלים סולארים, מתפיל מים, קצת תיקונים…). אנדרס חייך והבטיח שהכול יהיה מוכן בזמן. הוא חזר על ההבטחה כשדיברנו בדיוק שבוע לפני שנחתנו. נו טוב, אחרי חמש שעות נסיעה מאתונה ללפקס הגענו לסירה וגילינו ל"הפתעתנו" שכלום לא קרה. אנדרס התנצל, חייך שוב והבטיח שתוך יומיים הכול נסגר. ביומיים (וחצי) הקרובים הסירה שלנו התמלאה בשיפוצניקים שסידרו את הכול בחריצות לא אופיינית.

קלישאה #2: כשקופצים למים הכול מסתדר.
העצה שחוזרת על עצמה בכול סיפורי ההפלגות, היא לא להיתקע במרינה בהתכוננויות אין סופיות ופשוט לצאת. שלושת הימים במרינה (עד שאנדרס סיים עם הבלאגן שלו.) עלו לנו בהרבה בזיעה, עצבנות קלה וכסף. כול עוד הסירה היתה מחוברת לרציף (ומלאה בפועלים זרים) – אנחנו עברנו מחנות לחנות להשלים את כול הדברים "ההכרחיים". הילדים מצדם גילו חוסר סבלנות בהתאם. אחרי שלושה ימים תפסנו אומץ, ניתקנו חבלים והפלגנו דרומה למפרץ באי מגנסי.
מנותקים מהציוויליזציה העירונית – הכול סבבה. פתאום הכול רגוע, לא חסר שום דבר, אין הוצאות והילדים עסוקים בלקפוץ למים, להתייבש, ולקפוץ למים חזרה. תענוג.

קלישאה #3: אדרנלין
כול דבר בסירה חדש. עגינה ראשונה (שנייה ושלישית), גישה לרציף , צמצומי מפרשים, תדלוק… כול דבר מקפיץ את האדרנלין לשמיים. עזבו אתכם מצניחה חופשית, או אופנועים מהירים. נסו במקום לעגון במפרץ צפוף ולמתוח חבל לעץ בחוף כשהסירה מצדה מסתובבת לאן שבא לה.

קלישאה #4: זה לא נופש פה!
האמת אחלה חופש. אין לנו מושג איזה יום היום, מה בדיוק השעה או מה קורה בעולם.
אלא שעוד לא הצלחנו להכנס לשגרה. מהזריחה ועד השקיעה המאוחרת (תשע וחצי!) אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו. סירות, גם הכי מדוגמות, מייצרות רשימה אין סופית של שיפצורים, תיקונים וסידורים. תוסיפו לזה את שגרת החיים הרגילה (הילדים האלה רעבים כול הזמן…) וכול יום אחרי חצות אנחנו קורסים למיטה. עם רשימת סידורים ארוכה יותר מהבוקר.

קלישאה #5: איזה יופי כאן.
עזבו שטויות. הנוף כאן ממש כמו גלויה. איים ציוריים, מפרצים מהסרטים. סירות מפרש בכול מקום, ים רגוע וכיף להפליג. אנחנו עושים חיים.
היינו יומיים במגנסי (Maganesi) , ויום נוסף בקלמוס (kalamos). אנחנו עכשיו מפליגים צפונה לאזור קורפו לכמה ימים, ואח"כ נחזור דרומה לאיתקה, קפלוניה וזקינטוס. .

יש לנו מכשיר עיקוב לווייני (לא דולק קבוע..) – ככה שאפשר לעקוב אחרינו. יש קישור "מפה" בתפריט למעלה.

להתראות בנתיים.

ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכול הסיפור.

חבר המליץ על "דרך הים", אז דילגתי על שלב השופינג, וישר נרשמתי לקורס (סקיפרים). כשהגעתי הבייתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפת הים בהרצליה. דפקנו זמן איכות לזוגיות. הבייביסיטר שלנו דפקה קופה.

החלק הראשון (והארוך) בקורס הוא תיאורטי, שום דבר מסובך מדי. בין לבין יוצאים להפליג כדי לשבור שגרה. כשהתאוריה כמעט מאחרינו, לילך מנסה לתפוס עלי פור בדרך לרשיון, ויוצאת לשבוע הפלגה לימודית ביוון (פלוטילת תלמידים). כשהיא חוזרת מבסוטה עד קצה התורן אני מבין שאנחנו באמת הולכים על זה.  בחלק המעשי מתארגנים בקבוצות של ארבעה תלמידים ובמשך כחודש יוצאים להפלגות תרגול, שמסתיימות בטסט. אני שונא טסטים. כדי שיהיה מי שישלח את הילדים לגן בהפלגות בוקר (וגם כדי שלילך לא תגער בי כול פעם שאני לא מכוון ת'מפרשים כמו שצריך) אנחנו משתבצים בשתי קבוצות נפרדות. נפלנו טוב. לילך מקבלת את סמי שמשקיע את כול הלב והנשמה שלו בתלמידים. ואני נופל על דודי האלוף שבלי לחץ, עם חיוך והרבה פאן מעביר  אותי את הטסט בלי שארגיש. ואופס, עברה שנה.

בין לבין לאורך הקורס, אנחנו מחפשים סירה. בעיקר בגלישה באינטרנט, פנטזיות על יאכטות יקרות מדי וצפייה ליאכטת חלומות שתופיע במחיר חיסול. זה לא קורה. כולם מפרסמים באינטרנט והמבחר עצום, רק כשצמצמנו את החיפוש באמת התחלנו להתקדם. הקריטריונים שלנו היו  מחמירים: קטאמרן (בגלל הנוחות והמרחב) סביב 40 פיט, משנת 2008 ומעלה, לא מצ'ארטר,  owners' version(כלומר בידון אחד מרווח להורים) ונמצאת באיזור הים התיכון. המחירון של יצחק לוי, לצערנו, לא מכסה יאכטות (בעצם אין בכלל מחירונים ליאכטות). מסובך להבין כמה יאכטה שווה, אבל פשוט להבין שאין מציאות. מאחורי כול סירה זולה מתחבא סיפור טוב. אם אתם אוהבים סיפורים – הרווחתם.

בסוף ננעלנו על לגון 380 שהיא הטויוטה של הקטאמרנים: סוס-עבודה (כלומר סוסון-ים), עם רזומה מוכח, שוק יד-שנייה יציב ולא פחות חשוב, נכנסת לנו לתקציב. אפילו היתה לנו ביד רשימה קצרה של יאכטות שמתאימות לנו. נשאר רק:

• – לקנות (להתמקח, לתת הצעה הגיונית, להוריד את הסירה מהשוק, לבדוק את הסירה, לסגור עסקה).
• – לרשום את הסירה(איזה דגל?)
• – ביטוח
• – להשלים ציוד להפלגה ארוכה (רוב הסירות לא מצוידות לחציית אוקינוס..)
• – להשלים כלים וחלקי חילוף
• – תוכנית מסע
• – איך בכלל משיטים קטאמרן?! אנחנו מכירים רק "סירה רגילה" (מונוהול)
• ….

מה עכשיו? בתאוריה אנחנו יודעים הכול, אבל בפרקטיקה… שאלוהים יעזור לנו. ואם לא הוא אישית, נסתפק גם באיזה שליח זוטר שלו.

בפלוטילת התלמידים ביוון לילך מפליגה עם יוסי  מהבעלים של דרך-הים. הרגליים שלו, תמיד יחפות, בדרך כלל במים, הראש בעננים. לילך קצת מספרת לו על התוכניות. בניגוד לצפיות הוא לא פורץ בצחוק. הבחור פשוט לא יכול להשאר אדיש לשגיונות של אחרים. אנחנו מבקשים עצה באיך להמשיך והוא גורר אותנו לתוך סירות במספנה, שולף ספרים מהספרייה, מתווה מסלולים. אם רק נציע הוא מצטרף. כשהוא גומר הוא מעביר אותנו לדודי, החצי השני שלו (רגליים על הקרקע) שמנחית אותנו למציאות. יש כימייה. אנחנו סוגרים עם יוסי ודודי על מסגרת ליווי לכול ההכנות היציאה למסע הזה. דודי תופר את הקנייה של היאכטה, יוסי ואני נוסעים ביחד ליוון לבדוק את הסירה ולאכול קצת צזיקי.  כששואלים אותי מה הליווי כולל, אני  עונה שבשבילנו האפשרות להתייעץ על כול דבר קטן, בכול זמן,  עם מישהו שאנחנו סומכים עליו מייצר לנו שקט נפשי שלא יסולא בפז.

עכשיו בפרקטיקה יש לנו יאכטה, "Shuti" שמה בישראל, מדוגמת ומאובזרת למופת, מחכה לנו, ביוון על חוף הים היוני, מוכנה להרפתקה. גם אנחנו.

In theory there is no difference between theory and practice. In practice there is.          —Yogi Berra

התוכנית ההתחלתית נאיבית: קונים סירה (בזול) בפלורידה. קפיצה קטנה מעל זרם הגולף לבאהאמס. חצי שנה של אימוני שייט נינוחים באיים הקאריביים. חצייה של תעלת פנמה, (ומשם זה פשוט..) חצי שנה באוקינוס השקט. מוכרים את הסירה (ביוקר) באוסטרליה. כוס בירה בסידני וחזרה הביתה.

אז זהו שכול תוכנית היא בסיס לשיפוצים. השינוי הראשון נולד כשהבנו שאפשר להפליג בקאריביים רק שישה חודשים בשנה. בין מאי-לנובמבר הים הקריבי נמצא ב"הוריקן זון". עדיף לשמור נגיעה. את תעלת פנמה, מצד שני, כדאי לחצות לקראת חודש פברואר, בדיוק כשמתחיל להיות כיף בקריביים. ככה נוספה לנו עוד שנה לטיול. ועוד חור של חצי שנה למלא באיזה טיול מחוץ לאזור ההוריקנים.

השינוי השני, המשמעותי יותר, היה כשגילינו להפתעתנו, שאולי באמריקה האפשרויות לא מוגבלות, אבל הן הרבה יותר יקרות! מסתבר שהיאכטה מהסוג שחיפשנו זולה יותר ב כ 20% באירופה מאשר בארצות הברית (וזה עוד לפני שהאירו התרסק לנו לטובה מול העיניים). ככה זזה לה נקודת רכישת היאכטה (ונקודת התחלת הטיול) לאגן הים התיכון, ולנו נוסף עוד אוקיאנוס לחצות.

אבל ראשון ראשון ,(ואחרון תמיד בסוף): איך בכלל מתחילים?

יש המון אינפורמציה "לא פורמלית" בבלוגים, של כאלה שעשו, או עדיין עושים מסע דומה. בלוג כזה, הוא של Bumfuzzle. זוג יאפים צעיר משיקגו, שבחיים לא דרך על סירה. חטף את משבר גיל ארבעים כבר בגיל עשרים ושמונה, והקיף את העולם על קטאמרן. הסיפור שלהם (די מפורסם ב"קהילת” הקרוזרים) הוא האנטיתזה, כלומר אצבע בעיין, לאסכולה הישנה שחשבה שחייבים להוולד לרב חובל ולסירנה, לינוק מי-ים מילדות, ולחתור לבית ספר על חסק'ה בשביל לדעת לשוט.

הבלוגים נותנים תחושה על מה מדובר (הכנות, עלויות, קשיים,…) ובעיקר הבנה שהעסק אפשרי. אבל השכלה פורמלית גם צריך: על דפוסי מזג האויר, ומסלולי השייט בעולם (שלא השתנו כמעט כבר מאות שנים) אפשר ללמוד מהספרים של ג'ימי קורנל. הראשון World Cruising Routes נחשב לתנ"ך של עולם השייט.זהו ה"אטלס הכבישים" של האוקיאנוסים. הספר השני שלו, " World Voyage Planner " מכסה את כול היבטים אחרים של תכנון מסע ארוך על סירת מפרש. ההקדמה של הספר היא כול התורה בפרק אחד. לא לפספס. הספר האחרון ברשימה הוא  "How To Sail Around The World" של רות האל. ספר שמכסה הרבה אספקטים טכנים בשיט (מפרשים, עוגנים, טכניקות סערה..).  קורנל והאל, שניהם אוטוריטות, עם המסר זהה: יאללה, צאו כבר לדרך!.

אז זאת התוכנית הסופית (והנאיבית גם כן):

יוצאים מיוון (לפקס, הים היוני) שם היאכטה שלנו נמצאת. נלמד להכיר אותה כמה שבועות בין האיים באזור. משם נמשיך מערבה דרך סיציליה, סרדיניה והאיים הבאלארים (איביזה ושות..). כשהכוונה לחצות את גילברטר לקראת הסתיו (סוף ספטמבר). מגילברטר דרומה לאיים הקנאריים. שם נעביר את הזמן עד סוף נובמבר,  אז ישנן כמה קבוצות מאורגנות ("ראלי") שחוצות את האטלאנטי ביחד. המטרה המוצהרת של הראלי האלה – לשתות את כוס המרטיני באיזה אי קריבי לפני הכריסמיס. זה משאיר לנו עוד חמישה חודשים לנדוד בקאריביים, עד שעונת ההוריקנים מתחילה (מאי). אין לנו תוכנית עדיין מה אנחנו עושים בעונה הזאת. אבל לאחריה (ואחרי שנהפוך תקליט) נחצה את תעלת פנמה (פברואר 2017), עצירה בגלפגוס ועלינו על ה "coconut run milk" בדרך לאוסטרליה (ספטמבר 2017. אינשאללה).

Twenty years from now you will be more disappointed by the things you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.          —Someone. Not Mark Twain

באביב 2007 חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם, עם ילד אחד ביד (יואב, שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי).

השקיעה בשגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת במשרד חדש, ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסייה.
הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא זה רק עניין של זמן…
פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור),אחרי כמה טיולים טרופיים פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: הפאסיפיק.

כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיאנוס השקט. אופס.. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. בפעם האלף כשאני פותח את המדריך, אני מגיע לפרק המבוא. כול המסלולים המוצעים שם קצרים מדי ומרובי טיסות. מסלול אחד יוצא דופן: "שישה חודשים: האוקינוס השקט – בסירת מפרש". חצי עמוד שמתאר מסלול דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר:

The southeast trade wind makes this trip fairly predictable …. In fact the route is considered so easy by cruising standards that it’s been dubbed the ‘coconut milk run‘

הממ… עם קצת דמיון ומחשבה חופשית… אני פונה להתיעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האדיוט הראשון שמחשבה כזאת עברה בראשו, ומסיק (באינדוקציה) שאם מישהו כבר עשה את זה גם אנחנו יכולים.

מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.

"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" (פרסומת למכונית)