בין קפלוניה היוונית לסיציליה האיטלקית מפרידים כ 500 ק"מ (260 מיילים ימיים), שלקחו לנו שתי יממות ועוד קצת. בניגוד להגיון היבשתי, יש משהו מרגיע בלהיות באמצע הים בלי שום אדמה באופק. בדרך כלל את מנת האקשן וקצת זיעה קרה אנחנו מרוויחים סביב העגינה. תמיד יש מישהו קרוב מדי, אף פעם לא בטוחים שהעוגן תפוס לגמרי, כשכבר השתכנענו שהעוגן שלנו בסדר, אז השכן ממול נגרר לכיווננו, וכשהרוח משתנה בכלל נהיה שמח. אז זהו, שבלב ים אין עגינה, רק הפלגה נונסטופ. כשאין עצירות – יש משמרות. לילך לוקחת את הזריחות והשקיעות ומשאירה לי את האמצע, יואב משתתף במשמרות יום. לוקח לגוף איזה יממה להזכר, ואחר כך השגרה נעשית יותר נוח. הילדים, מצדם, לא ממש מתרגשים. אומנם אי אפשר לקפוץ למים, אבל כמו כל יום הבית זז ממקום למקום ואתו ההורים, המשחקים והמקרר (לצערי לא בסדר חשיבות הזה). רוב ההפלגה הרוח מזיזה אותנו, וכשהרוח דועכת אנחנו מפעילים מנוע. בסוף הלילה השני כבר רואים את האורות על המגף, ועם בוקר את הר הגעש אתנה על הכדור.

Mt. Etna

עגנו על מצוף (mooring), מתחת לעיירה טאורמינה (Taormina)שנחשבת אטרקציה בקנה מידה סיציליאני, אכלנו פיצה, שכרנו רכב ונסענו להר אתנה. כבר שכחנו כמה צפוף זה באוטו עם שלושה ילדים.

חם בסיציליה וכל המקומיים רובצים על החוף העירוני כמו בסצנה של פליני.

Taormina

מזרח סיציליה לא ממש קורצת לסירות מפרש (אין מפרצים נוחים לעגינה, רק מרינות יקרות) ואחרי יומיים אנחנו עוזבים את סיציליה אל האיים האיולים (Aeolians). בדרך: מיצרי מסינה. יש סיפורי אימה על הרוחות, הזרמים ואין סוף המעבורות במיצרים. אבל הולך לנו די חלק, אנחנו ממש מצליחים לשייט עם מפרשים את הרוב ובצ'ופצ'יק בקצה, כשהרוח ממש על האף והזרם חזק אנחנו מניעים מנועים ונפלטים החוצה לים הגדול. המעבורות דרך אגב זה לא הסיפור. המיצרים מלאים בדייגי דג חרב על סירות מוזרות עם תורן גבוה (לצופה) ומין גשר תלוי מקדימה (למטיל הצלצלים). כולם מסתכלים רק לתוך הים ולא מעניין אותם מי שט מסביב. בשלב מסוים מצאנו את עצמנו בלב שדה קרב בין שלוש סירות כאלה, כשאנחנו עם מפרשים מזגזגים ביניהם. אנחנו יצאנו בשלום, הדג לא.

Strait of Messina – sword-fish fishers

והאיים האיולים – איזה הבדל מיוון. ממפרצי טורקיז עם החול הלבן, לצוקי בזלת שחורים שנופלים ישר לים. האיים הם הרי געש שחלקם פעילים, והים מלא באיטלקים שגם הם (לא כמו היוונים), פעילים. ביקרנו בכמה איים: וולקנו (כן, כן, מכאן הגיע השם להרי געש), ליפרי, פנרה וסטרומבולי. צפוף כאן בנקודות העגינה וחשוף לרוחות, אבל הנוף משגע, ואיפה עוד אפשר לעגון מתחת להר געש מעשן (סטרומבולי) וממש לראות בלילה את הלבה יוצאת..

Lipari

באי ליפרי אנחנו סוף סוף מוצאים מפרץ ריק כמעט לגמרי, ומשם אנחנו יוצאים לחצייה השנייה שלנו לצפון סרדיניה. המרחק לסרדיניה טיפל'ה יותר גדול מהחצייה מיוון, אז יצאנו באמצע הלילה כדי שבטוח ננחת באור יום. ביומיים הראשונים הים חלק כמו מראה והרוח מזיזה אותנו בקושי, וכשהיא נעצרת אנחנו שורפים דלק. באחד הבקרים (סוף סוף) תפסנו דג טונה ראשון. תנחשו מה אכלנו בכל ארוחה בארבעת הימים הקרובים..

עם הזריחה ביום האחרון, כשהפסגות של סרדיניה מציצות בקו האופק, רוחו של הנושב במרומים רוגזת קמעה ומזכירה לנו שיש צדדים נוספים בסקאלה של המזג אויר. שוטי שלנו מתמודדת בגבורה, ובתמורה אנחנו מקבלים גם קצת עננים דרמטיים לתמונות.

Tavolara – Sardinia

*בפיקאסה יש עוד תמונות מיוון ומסיציליה.

כשנסעתי בחורף עם יוסי לבדוק את הסירה, וסיפרתי לו שאנחנו חושבים להביא את הסירה לארץ כדי לסדר אותה, הוא עצר את האוטו ליד המבצר הוונציאני בלפקס, לקח אותי לקצה החומה הצביע סביב ואמר: תתחילו כאן. זה גן עדן של שייט. כך אמר וכך היה: ארץ זבת-אוזו וצזיקי, שמן זית ומי ים.
הים היוני שבמערב יוון, ידוע במצב רוחו הנוח ובמפרצים המגניבים שלו.  אז מהר מאוד פיתחנו שגרת יום בריאה: קמים בבוקר, שחיית בוקר, הפלגה למפרץ הבא, בדרך קצת לימודים לילדים ,שחיית אחר הצהריים, פיפי ולישון. כשהשגרה הייתה אינטנסיבית מדי בשבילנו או המפרץ נחמד במיוחד, דילגנו על ההפלגה ונשארנו לעוד לילה.

כמעט בכל מפרץ, יש כפר או טברנה, ומזח ציבורי שאפשר לעגון לידו בחינם. כשמזח מלא, או כשרוצים שקט, אפשר להטיל עוגן באיזה פינה קרובה אל החוף ולקשור את הישבן של הסירה לעץ או סלע עם שני חבלים, שמייצרים בריכת שחייה פרטית לילדים. כל מדריכי השייט מזהירים שבשיא העונה, צפוף וקשה לתפוס מקום . אבל האמת שתמיד היה לנו מקום לעגון גם במפרצים הכי שווים.

אחרי נסיעת הרצה למגנסי וקלמוס. עלינו  צפונה. הרוחות באזור נושבות לרוב מצפון, מה שהופך את השייט צפונה למייגע. רק שהפעם הים הפך רוחו ונשב מדרום. בדרך לקורפו עצרנו באי אנטי-פאכוס (anti-paxos) ובבן זוג שלו פאכוס (paxos). תאומים לא זהים. באנטי-פאכוס מפרצי טורקיז וחופים לבנים. ובפאכוס מפרצים ללא חוף. כול יום נוהרים כולם מפאכוס לאנטי  ועם ערב נודדים חזרה הביתה, משאירים לנו מפרצים פרטיים עד לבוהוריים למחרת.

מפאכוס נתנו קפיצה ליבשת (mainland) למפרצים של מורטוס. ודילוג אחרון לקורפו, שם עגנו ממש מתחת למבצר ונהננו מיומיים בצילו של "כרך" סואן. כשבענו מהצפון חזרנו דרומה בעיקבות אודיסאוס לאיתקה(Ithaca). וסיימנו בפיסקרדו (Fiskardo)  ואסוס(Asos) המדהימה בקפלוניה. בכלל כל מפרץ מלמיליאן, ונראה לי שאם הקיץ היה נצחי ביוון. היינו יכולים להשאר  לנצח.

אחת האטרקציות הכי שוות שפגשנו ביוון זאת קטה-מיה.  למרות שזה נשמע כמו אי אקזוטי, קטה מיה זו משפחה נחמדה במיוחד: מיכל ולורו (מבוגרים באמת אחראים) מאיה ואמילי(ילדות באמת חמודות) והקטאמרן שלהם (מיה).
קטה-מיה יצאו מישראל ביוני מערבה לקריביים.  כבר בארץ נפגשנו איתם, והילדים היו ממש קצרי-רוח להפגש שוב. יואב ומאיה צמד חמד. אייל ואמילי גם כן. כל היום שוחים מסירה לסירה מעסיקים את עצמם בהשד או פוסדון יודע מה. שלא כמונו, לורו הוא יורד ים אמיתי. והסירה שלהם משופצת ומשופרת להפליא. לורו בסבלנות  לימד אותנו איזה מליון דברים חשובים תוך שבוע. מאיך באמת צריך להפיל עוגן ועד תיקוני פיברגלס. נראה לי שזוהי תחילתה של…, ושעוד נפגש המון בשנתיים הקרובות.

זה הכול. הפוסט הזה נכתב  במשמרת לילה ראשונה, באמצע הדרך בין יוון לסיציליה, בלי יבשה באופק, עם ירח כמעט מלא, ומלא כוכבים ורוחות טובות שדוחפות אותנו הלאה לארץ חדשה. אז יאסו יוון, ויאללה איטליה!

לבקשת חובבי הסירות, מידות ומספרים, הנה פוסט יבשושי על הסירה שלנו.

הסירה שלנו היא קטאמרן צרפתית של חברת לגון (lagoon) מדגם 380-S2. הקטאמרן הזאת היא אחד הדגמים הוותיקים והמיוצרים ביותר. זהו דגם שתוכנן לשוק של צ'ארטרים (השכרת סירות), אבל בגלל העיצוב המאוד מרווח (שהיה מהפכני בזמנו) ומערך מפרשים (rig) מסיבי יחסית, הפך למאוד פופולרי גם בשוק הפרטי, ויצא מביצת הצ'ארטרים גם למסעות סובבי עולם. ממש דגם קאלט.

חברים שלנו, עם נטייה אוליגרכית, מעדיפים להסתכל על הגודל הפיזי של הסירה (11.5 מטר על 6.5) ולקרוא לה דוגית, אבל  "שוטי" שלנו, היא בעצם וילה דו מפלסית, עם שלושה אגפים, פטיו, חצר, ומדרגות לים. נכון, וילה קטנה, אבל מפתיע כמה היא מרווחת, וכל אחד יכול למצוא פינה ופרטיות.

אחד הבידונים (hull), הוא כולו סוויטת ההורים: חדר שינה, מקלחת, שרותים וספרייה קטנה. (מה שנקרא owners' version).

בבידון השני יש שתי קבינות (חדרים). האחורי של אייל ודרור, והקדמי של יואב. החדר של יואב הוא גם צימר האורחים. בואו בהמונכם.

במפלס העליון נמצא הסלון, המטבח ושולחן הניווט. במטבח יש כיריים, תנור שיודע לאפות לחם, מקרר וחלון משקיף לים התיכון. בשולחן הניווט מותקנים כל הגאדגטים, שנותנים הרגשה שהסירה היא מטוס קרב: מכשיר קשר, נווטקס, AIS, טלפון לוויני, המסנגר הלווייני (שאתו אנחנו שולחים עדכוני מיקום), מדי טעינה, מים ודלק ועוד כמה כפתורים שלא עושים שום דבר. יש סירות שכאן יושב הנווט ומותח קווים על מפות ומחשב חישובים מסובכים. אצלנו שולחן הניווט הוא בעיקר הבית של הלפטופ ומחסן מפות.

החצר האחורית נקראת קוקפיט. שם נמצאת עמדת המשיט ופינת הזולה. הקוקפיט הוא די סגור ובטוח לילדים, ובזמן שייט אין יציאת ילדים מהקוקפיט לחלק הקדמי של הסירה (בלי אישור הורים). בעמדת המשיט יש צג ניווט (chart-plotter), מכשיר קשר, פקד של ה"טייס" האוטומטי, וכל החבלים מגיעים לקוקפיט כך שברוב המצבים משיט יחיד יכול לשלוט בסירה בלי לקום מהכסא.

הטרמפולינה היא החצר הקדמית.  שם גם נמצאים התאים הגדולים (Lazarette), עם העוגן, מכלי המים (שני מכלי 300 ליטר), גנרטור נייד לחירום, ועוד קצת ג'ריקאנים של דלק. הבעיה בקטאמרן היא שיש יותר מדי מקום אכסון, שמתמלא מעצמו בשטויות לא הכרחיות שמכבידות על הסירה…

לסירה יש מפרש ראשי ומפרש חלוץ (sloop rig), ובתא המפרשים יש לנו מפרש חלוץ נוסף שקנינו (רזרבי,  למקרה ש..) וגם מפרש אסימטרי (ג'ניקר) לרוחות חלשות או רוחות שמגיעות ממש מאחור (downwind)

כדי להיות יותר עצמאיים, הוספנו מתחת למיטה של יואב מתפיל מים (25 ליטר לשעה) שעובד על 12 וולט. הוספנו גם עוד פאנל סולרי. (סהכ יש לנו 390 וואט). מים וחשמל חינם (ובלי ארנונה) בינתיים מוכיחים את עצמם ואנחנו עצמאיים, בלי צורך לרוץ לרציף הקרוב למלא מים או להניע מנועים כדי לטעון מצברים. אפרופו מנועים, יש שניים כאלה של חברת YANMAR, כול אחד 29  כוח סוס. שניהם במצב מצוין עם מעט מאוד שעות מנוע יחסית לגילם. המנועים שותים סולר מתוך שני מכלים של 100 ליטר.

ויש גם מדרגות לים.

אוקי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו מפליגים.
בדיוק כשעונת הקייטנות נפתחה, עלינו על המטוס לאתונה. שעתיים אחר כך נחתנו לחיים אחרים. משפחה נרגשת בלי שום שמץ של מושג, ועם עודף משקל במזוודות. מאז (כבר שבוע) אנחנו קופצים מקלישאה לקלישאה.

קלישאה #1: אף פעם אל תסמוך על מוסכניק של יאכטות.
אנדרס הוא בעל חברת אחזקת יאכטות. יווני טיפוסי. מאוד מקצועי, מאוד נחמד, מאוד יקרן, ולא עומד בזמנים. לפני שלושה חודשים ישבנו איתו בסירה וסגרנו על רשימת מכולת (התקנה של פאנלים סולארים, מתפיל מים, קצת תיקונים…). אנדרס חייך והבטיח שהכול יהיה מוכן בזמן. הוא חזר על ההבטחה כשדיברנו בדיוק שבוע לפני שנחתנו. נו טוב, אחרי חמש שעות נסיעה מאתונה ללפקס הגענו לסירה וגילינו ל"הפתעתנו" שכלום לא קרה. אנדרס התנצל, חייך שוב והבטיח שתוך יומיים הכול נסגר. ביומיים (וחצי) הקרובים הסירה שלנו התמלאה בשיפוצניקים שסידרו את הכול בחריצות לא אופיינית.

קלישאה #2: כשקופצים למים הכול מסתדר.
העצה שחוזרת על עצמה בכול סיפורי ההפלגות, היא לא להיתקע במרינה בהתכוננויות אין סופיות ופשוט לצאת. שלושת הימים במרינה (עד שאנדרס סיים עם הבלאגן שלו.) עלו לנו בהרבה בזיעה, עצבנות קלה וכסף. כול עוד הסירה היתה מחוברת לרציף (ומלאה בפועלים זרים) – אנחנו עברנו מחנות לחנות להשלים את כול הדברים "ההכרחיים". הילדים מצדם גילו חוסר סבלנות בהתאם. אחרי שלושה ימים תפסנו אומץ, ניתקנו חבלים והפלגנו דרומה למפרץ באי מגנסי.
מנותקים מהציוויליזציה העירונית – הכול סבבה. פתאום הכול רגוע, לא חסר שום דבר, אין הוצאות והילדים עסוקים בלקפוץ למים, להתייבש, ולקפוץ למים חזרה. תענוג.

קלישאה #3: אדרנלין
כול דבר בסירה חדש. עגינה ראשונה (שנייה ושלישית), גישה לרציף , צמצומי מפרשים, תדלוק… כול דבר מקפיץ את האדרנלין לשמיים. עזבו אתכם מצניחה חופשית, או אופנועים מהירים. נסו במקום לעגון במפרץ צפוף ולמתוח חבל לעץ בחוף כשהסירה מצדה מסתובבת לאן שבא לה.

קלישאה #4: זה לא נופש פה!
האמת אחלה חופש. אין לנו מושג איזה יום היום, מה בדיוק השעה או מה קורה בעולם.
אלא שעוד לא הצלחנו להכנס לשגרה. מהזריחה ועד השקיעה המאוחרת (תשע וחצי!) אנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו. סירות, גם הכי מדוגמות, מייצרות רשימה אין סופית של שיפצורים, תיקונים וסידורים. תוסיפו לזה את שגרת החיים הרגילה (הילדים האלה רעבים כול הזמן…) וכול יום אחרי חצות אנחנו קורסים למיטה. עם רשימת סידורים ארוכה יותר מהבוקר.

קלישאה #5: איזה יופי כאן.
עזבו שטויות. הנוף כאן ממש כמו גלויה. איים ציוריים, מפרצים מהסרטים. סירות מפרש בכול מקום, ים רגוע וכיף להפליג. אנחנו עושים חיים.
היינו יומיים במגנסי (Maganesi) , ויום נוסף בקלמוס (kalamos). אנחנו עכשיו מפליגים צפונה לאזור קורפו לכמה ימים, ואח"כ נחזור דרומה לאיתקה, קפלוניה וזקינטוס. .

יש לנו מכשיר עיקוב לווייני (לא דולק קבוע..) – ככה שאפשר לעקוב אחרינו. יש קישור "מפה" בתפריט למעלה.

להתראות בנתיים.

ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכול הסיפור.

חבר המליץ על "דרך הים", אז דילגתי על שלב השופינג, וישר נרשמתי לקורס (סקיפרים). כשהגעתי הבייתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפת הים בהרצליה. דפקנו זמן איכות לזוגיות. הבייביסיטר שלנו דפקה קופה.

החלק הראשון (והארוך) בקורס הוא תיאורטי, שום דבר מסובך מדי. בין לבין יוצאים להפליג כדי לשבור שגרה. כשהתאוריה כמעט מאחרינו, לילך מנסה לתפוס עלי פור בדרך לרשיון, ויוצאת לשבוע הפלגה לימודית ביוון (פלוטילת תלמידים). כשהיא חוזרת מבסוטה עד קצה התורן אני מבין שאנחנו באמת הולכים על זה.  בחלק המעשי מתארגנים בקבוצות של ארבעה תלמידים ובמשך כחודש יוצאים להפלגות תרגול, שמסתיימות בטסט. אני שונא טסטים. כדי שיהיה מי שישלח את הילדים לגן בהפלגות בוקר (וגם כדי שלילך לא תגער בי כול פעם שאני לא מכוון ת'מפרשים כמו שצריך) אנחנו משתבצים בשתי קבוצות נפרדות. נפלנו טוב. לילך מקבלת את סמי שמשקיע את כול הלב והנשמה שלו בתלמידים. ואני נופל על דודי האלוף שבלי לחץ, עם חיוך והרבה פאן מעביר  אותי את הטסט בלי שארגיש. ואופס, עברה שנה.

בין לבין לאורך הקורס, אנחנו מחפשים סירה. בעיקר בגלישה באינטרנט, פנטזיות על יאכטות יקרות מדי וצפייה ליאכטת חלומות שתופיע במחיר חיסול. זה לא קורה. כולם מפרסמים באינטרנט והמבחר עצום, רק כשצמצמנו את החיפוש באמת התחלנו להתקדם. הקריטריונים שלנו היו  מחמירים: קטאמרן (בגלל הנוחות והמרחב) סביב 40 פיט, משנת 2008 ומעלה, לא מצ'ארטר,  owners' version(כלומר בידון אחד מרווח להורים) ונמצאת באיזור הים התיכון. המחירון של יצחק לוי, לצערנו, לא מכסה יאכטות (בעצם אין בכלל מחירונים ליאכטות). מסובך להבין כמה יאכטה שווה, אבל פשוט להבין שאין מציאות. מאחורי כול סירה זולה מתחבא סיפור טוב. אם אתם אוהבים סיפורים – הרווחתם.

בסוף ננעלנו על לגון 380 שהיא הטויוטה של הקטאמרנים: סוס-עבודה (כלומר סוסון-ים), עם רזומה מוכח, שוק יד-שנייה יציב ולא פחות חשוב, נכנסת לנו לתקציב. אפילו היתה לנו ביד רשימה קצרה של יאכטות שמתאימות לנו. נשאר רק:

• – לקנות (להתמקח, לתת הצעה הגיונית, להוריד את הסירה מהשוק, לבדוק את הסירה, לסגור עסקה).
• – לרשום את הסירה(איזה דגל?)
• – ביטוח
• – להשלים ציוד להפלגה ארוכה (רוב הסירות לא מצוידות לחציית אוקינוס..)
• – להשלים כלים וחלקי חילוף
• – תוכנית מסע
• – איך בכלל משיטים קטאמרן?! אנחנו מכירים רק "סירה רגילה" (מונוהול)
• ….

מה עכשיו? בתאוריה אנחנו יודעים הכול, אבל בפרקטיקה… שאלוהים יעזור לנו. ואם לא הוא אישית, נסתפק גם באיזה שליח זוטר שלו.

בפלוטילת התלמידים ביוון לילך מפליגה עם יוסי  מהבעלים של דרך-הים. הרגליים שלו, תמיד יחפות, בדרך כלל במים, הראש בעננים. לילך קצת מספרת לו על התוכניות. בניגוד לצפיות הוא לא פורץ בצחוק. הבחור פשוט לא יכול להשאר אדיש לשגיונות של אחרים. אנחנו מבקשים עצה באיך להמשיך והוא גורר אותנו לתוך סירות במספנה, שולף ספרים מהספרייה, מתווה מסלולים. אם רק נציע הוא מצטרף. כשהוא גומר הוא מעביר אותנו לדודי, החצי השני שלו (רגליים על הקרקע) שמנחית אותנו למציאות. יש כימייה. אנחנו סוגרים עם יוסי ודודי על מסגרת ליווי לכול ההכנות היציאה למסע הזה. דודי תופר את הקנייה של היאכטה, יוסי ואני נוסעים ביחד ליוון לבדוק את הסירה ולאכול קצת צזיקי.  כששואלים אותי מה הליווי כולל, אני  עונה שבשבילנו האפשרות להתייעץ על כול דבר קטן, בכול זמן,  עם מישהו שאנחנו סומכים עליו מייצר לנו שקט נפשי שלא יסולא בפז.

עכשיו בפרקטיקה יש לנו יאכטה, "Shuti" שמה בישראל, מדוגמת ומאובזרת למופת, מחכה לנו, ביוון על חוף הים היוני, מוכנה להרפתקה. גם אנחנו.

In theory there is no difference between theory and practice. In practice there is.          —Yogi Berra

התוכנית ההתחלתית נאיבית: קונים סירה (בזול) בפלורידה. קפיצה קטנה מעל זרם הגולף לבאהאמס. חצי שנה של אימוני שייט נינוחים באיים הקאריביים. חצייה של תעלת פנמה, (ומשם זה פשוט..) חצי שנה באוקינוס השקט. מוכרים את הסירה (ביוקר) באוסטרליה. כוס בירה בסידני וחזרה הביתה.

אז זהו שכול תוכנית היא בסיס לשיפוצים. השינוי הראשון נולד כשהבנו שאפשר להפליג בקאריביים רק שישה חודשים בשנה. בין מאי-לנובמבר הים הקריבי נמצא ב"הוריקן זון". עדיף לשמור נגיעה. את תעלת פנמה, מצד שני, כדאי לחצות לקראת חודש פברואר, בדיוק כשמתחיל להיות כיף בקריביים. ככה נוספה לנו עוד שנה לטיול. ועוד חור של חצי שנה למלא באיזה טיול מחוץ לאזור ההוריקנים.

השינוי השני, המשמעותי יותר, היה כשגילינו להפתעתנו, שאולי באמריקה האפשרויות לא מוגבלות, אבל הן הרבה יותר יקרות! מסתבר שהיאכטה מהסוג שחיפשנו זולה יותר ב כ 20% באירופה מאשר בארצות הברית (וזה עוד לפני שהאירו התרסק לנו לטובה מול העיניים). ככה זזה לה נקודת רכישת היאכטה (ונקודת התחלת הטיול) לאגן הים התיכון, ולנו נוסף עוד אוקיאנוס לחצות.

אבל ראשון ראשון ,(ואחרון תמיד בסוף): איך בכלל מתחילים?

יש המון אינפורמציה "לא פורמלית" בבלוגים, של כאלה שעשו, או עדיין עושים מסע דומה. בלוג כזה, הוא של Bumfuzzle. זוג יאפים צעיר משיקגו, שבחיים לא דרך על סירה. חטף את משבר גיל ארבעים כבר בגיל עשרים ושמונה, והקיף את העולם על קטאמרן. הסיפור שלהם (די מפורסם ב"קהילת” הקרוזרים) הוא האנטיתזה, כלומר אצבע בעיין, לאסכולה הישנה שחשבה שחייבים להוולד לרב חובל ולסירנה, לינוק מי-ים מילדות, ולחתור לבית ספר על חסק'ה בשביל לדעת לשוט.

הבלוגים נותנים תחושה על מה מדובר (הכנות, עלויות, קשיים,…) ובעיקר הבנה שהעסק אפשרי. אבל השכלה פורמלית גם צריך: על דפוסי מזג האויר, ומסלולי השייט בעולם (שלא השתנו כמעט כבר מאות שנים) אפשר ללמוד מהספרים של ג'ימי קורנל. הראשון World Cruising Routes נחשב לתנ"ך של עולם השייט.זהו ה"אטלס הכבישים" של האוקיאנוסים. הספר השני שלו, " World Voyage Planner " מכסה את כול היבטים אחרים של תכנון מסע ארוך על סירת מפרש. ההקדמה של הספר היא כול התורה בפרק אחד. לא לפספס. הספר האחרון ברשימה הוא  "How To Sail Around The World" של רות האל. ספר שמכסה הרבה אספקטים טכנים בשיט (מפרשים, עוגנים, טכניקות סערה..).  קורנל והאל, שניהם אוטוריטות, עם המסר זהה: יאללה, צאו כבר לדרך!.

אז זאת התוכנית הסופית (והנאיבית גם כן):

יוצאים מיוון (לפקס, הים היוני) שם היאכטה שלנו נמצאת. נלמד להכיר אותה כמה שבועות בין האיים באזור. משם נמשיך מערבה דרך סיציליה, סרדיניה והאיים הבאלארים (איביזה ושות..). כשהכוונה לחצות את גילברטר לקראת הסתיו (סוף ספטמבר). מגילברטר דרומה לאיים הקנאריים. שם נעביר את הזמן עד סוף נובמבר,  אז ישנן כמה קבוצות מאורגנות ("ראלי") שחוצות את האטלאנטי ביחד. המטרה המוצהרת של הראלי האלה – לשתות את כוס המרטיני באיזה אי קריבי לפני הכריסמיס. זה משאיר לנו עוד חמישה חודשים לנדוד בקאריביים, עד שעונת ההוריקנים מתחילה (מאי). אין לנו תוכנית עדיין מה אנחנו עושים בעונה הזאת. אבל לאחריה (ואחרי שנהפוך תקליט) נחצה את תעלת פנמה (פברואר 2017), עצירה בגלפגוס ועלינו על ה "coconut run milk" בדרך לאוסטרליה (ספטמבר 2017. אינשאללה).

Twenty years from now you will be more disappointed by the things you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.          —Someone. Not Mark Twain

באביב 2007 חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם, עם ילד אחד ביד (יואב, שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי).

השקיעה בשגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת במשרד חדש, ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסייה.
הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא זה רק עניין של זמן…
פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור),אחרי כמה טיולים טרופיים פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: הפאסיפיק.

כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיאנוס השקט. אופס.. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. בפעם האלף כשאני פותח את המדריך, אני מגיע לפרק המבוא. כול המסלולים המוצעים שם קצרים מדי ומרובי טיסות. מסלול אחד יוצא דופן: "שישה חודשים: האוקינוס השקט – בסירת מפרש". חצי עמוד שמתאר מסלול דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר:

The southeast trade wind makes this trip fairly predictable …. In fact the route is considered so easy by cruising standards that it’s been dubbed the ‘coconut milk run‘

הממ… עם קצת דמיון ומחשבה חופשית… אני פונה להתיעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האדיוט הראשון שמחשבה כזאת עברה בראשו, ומסיק (באינדוקציה) שאם מישהו כבר עשה את זה גם אנחנו יכולים.

מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.

"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" (פרסומת למכונית)

בערב עגמומי של חורף 2005, חזרתי מותש במיוחד מיום ארוך במשרד והפטרתי שנמאס לי לעבוד. לילך, במקום לעודד, הצטרפה לשביזות והצהירה שגם לה נשבר. למחרת היום התפטרנו.

שלושה חודשים אחר כך בתחילת האביב, העמסנו את יואב(שנה וחצי) למנשא. ארזנו שני תיקים: באחד חיתולים ומטרנה, ובשני אוהל, שקי-שינה וגרזן קרח, ויצאנו למה שבדיעבד תהיה אחת השנים ההרפתקניות של חיינו.

תקציר:טסנו לגרוזיה. על  גבי מעבורת בים השחור הגענו לרוסיה. ברכבת הטראנס סיבירית חצינו עד למונגוליה ואז לסין. כשהחורף הגיע לחצי הכדור הצפוני, ברחנו דרך תאילאנד לניו זילנד ואז לאוסטרליה.

במהלך הדרך שלחנו קצת עידכונים לחברים. הנה הם כאן.

אוקיי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו כבר נוחתים. פרק אחרון.

לסידני הגענו בעיצומן של חגיגות הקיץ הדרומי. כבר כשניסינו להזמין חדר באכסניה בעיר הבנו שהסיכויים שלנו לנהל תקציב שפוי באוסטרליה אפסיים. שכרנו במקום דירת פאר מול בית האופרה ויצאנו לחגוג. 'פסטיבל סידני' עם קונצרטים ואופרה בגנים הבוטניים, סרטים על מסך ענק בפארק האולימפי, הופעות לילדים. בחינם. לילך שוברת תוכנית חסכון על כמה הופעות יוקרתיות ואני בפעולת תגמול מפוצץ (יותר) כסף על סרט הוליוודי סוג ז' וזוג נעלי ריצה חדשות. מייד אחרי הפטיבל מגיע 'יום-אוסטרליה': מאות ספינות במפרץ, מטס חיל האויר (נשאר תקציב למטוס אחד) וזיקוקים עד לב השמיים. אחלה עיר. הקונספט של עיר גדולה מוצא חן בעינינו ועם בוא הסתיו, חודשיים אחר כך, אנחנו משתקעים שוב, הפעם במלבורן. מרוצי פורמולה אחד, אליפות העולם בשחייה ופסטיבל אוכל. לא פחות חשוב מאופרה.

בין לבין, כדי שהילד לא יתברגן, שכרנו ג'יפ חדיש, אוהל דמיקולו, ויצאנו לשוטט. מכיוון שתאריך הטיסה חזרה כבר מהבהב באדום בלוח השנה, הטיול מתוכנן כמו מבצע צבאי: בשלושה שלבים ובלי שמץ הגיון. בחלק הראשון אוסטרליה הקלאסית במעלה החוף המזרחי: ים, שמש וגולשים בביקיני. משם לצפון אוסטרליה לביקור בשמורת קאקדו (שאין לנו מושג מה יש שם אבל השם מדליק). ולקינוח מסע-רכבת-חוצה-יבשת מצפון לדרום עם עצירה בסלע האדום לקפה עם החבר'ה המקומיים. 
רגע לפני הזינוק הידע שלי על אוסטרליה מסתכם בידיעה שחם פה לפחות כמו בטבריה ושיש כאן קנגרואים. את הקנגרו הראשון שלנו, האמת, פגשנו כבר בסידני – על מדף הבשרים בסופרמרקט השכונתי. זאת לא היתה ההפתעה היחידה שהיבשת הכינה לנו.אחרי ההתרוצציות והטרקים בניו-זילנד הגענו לחופים מחוטבים כמו גולשים מקומיים, כלומר מצוידים בצמיג (כמעט) בלתי מורגש שמשפר את הציפה. אחרי שהשחמנו מכול הצדדים, שתינו גלונים של מי-ים ולא נשאר חור בגוף שלא התמלא בחול לקחנו הפסקה קצרה מחוף הים לביקור בכמה שמורות טבע נחמדות. כשחזרנו  לקו-החוף שבוע אחר כך וכמה מאות קילומטר צפונה -הפתעה! נכנסנו לאוסטרליה הטרופית: יערות גשם ברזילאיים  וחופים שורצים במדוזות רצחניות. כול שנה מת איזה תייר שחושב שזאת בדיחה, מישהו אחר מתחכם ונכנס לשחות בנהר ונאכל על ידי תנין. ועוד לא הזכרנו את הצפרדעים הארסיות שמקפצות לתוך המקלחת בקמפינג. טיול משפחות קלאסי. בדארווין שבצפון אוסטרליה מתחלפים יערות הגשם בסוואנה. יש כאן שתי עונות בשנה: 'היבשה' ו'הרטובה'. הגענו, איך לא,  ב'רטובה'. הסערות הטרופיות מתחילות אחר-הצהריים במופע ברקים מדהים עם כמות משקעים שאפילו נוח לא ראה במבול. קקאדו, דרך אגב, היא ביצה אחת גדולה עם אתרי ציורי מערות אבוריג'ינלים פריהיסטורים מהמאה שעברה.

נסיעת הרכבת מדארווין לאליס-ספרינג שבמרכז אוסטרליה מזכירה  לנו פרט הסטורי נוסף: האוסטרלים הם בני גנבים. בשביל לנסוע בקרון שינה צריך לשדוד סניף בנק. נסענו בישיבה. הלכנו לשון עם סוואנה והתעוררנו עם הזריחה בארץ אדומה ולוהטת. מדבר יפיפה עם טמפרטורה שלא יורדת בצהרים מארבעים וארבע מעלות בצל. בימים הבאים אנחנו משכימים הרבה לפני השמש, טיול קצר והופלה לבריכת-השחייה. קפה עם החבר'ה לא יצא לנו לשתות. הם מעדיפים אלכוהול. בכלל הרומן של האבוריג'נלים עם העולם המודרני די עצוב. (כשהגענו בדיוק החליפו בתחנות התדלוק את הדלק לסוג מיוחד שלא ניתן להסנפה…). 
עוד יממה מקופלים ברכבת ואנחנו חזרה במאה העשרים ואחת. אחרי חודש וחצי על באוהל, המיטה באכסנייה באדאלייד נוחה מתמיד, והפיח מהאוטובוסים ממש חגיגה לריאות. רק יואב נראה קצת אבוד בעיר הגדולה.  

יומני היקר,
עברה שנה, חזרנו לאותה נקודה, רק עם מנהל בנק עצבני וכמה מאות  תמונות שצריך למיין. מילא, פעם הבאה נצלם פחות.

דש ופסח שמח.

עוד תמונות בלינק הזה

כשהיינו ילדים הסתובבו שמועות על מדינה דימיונית בצד הרחוק של הגלובוס. ארץ כל כך נידחת שצרות העולם לא הצליחו להגיע אליה. האגדות סיפרו על אזרחים שמתים משיעמום וכבשים. כל כך הרבה כבשים, שרק מהנפיחות שלהם נוצר החור-באוזון. ידענו שאם כל העולם משתגע, תמיד אפשר לברוח לניו-זילנד. 

נחתנו באוקלנד שכרנו רכב והצטרפנו לעוד כמה מליוני תיירים שמאמינים למעשיות-ילדים. הנהיגה מתגלת כסכנת-נפשות: הכבישים מוצפים בקארוונים שזוחלים בזיגזגים (הנוף, הנוף!). הקיווים, ככה המקומיים אוהבים לקרוא לעצמם, מסתגרים בבתים ונוסעים רק בלילה. מכונית של קיווי לא קשה לזהות – תמיד יהיו מחוברים אליה שני אופני הרים, קיאק אחד וגלשן גלים, שלא ישעמם. רוב התיירים הם ייקים בנפשם שמתכננים את הטיול משנות השמונים ודאגו להזמין מקומות מראש עוד במאה שעברה. אנחנו שלא מצליחים להחליט מה נלבש בבוקר (ובסך-הכל יש רק שתי חולצות) צריכים לנחש בדיוק מה יתחשק לנו לעשות עוד חודש, אחרת לא נצליח למצוא דרגש פנוי בביקתה בטרק בקצה המדינה. הלכה הספונטניות. אפרופו ביקתות, תראו לי עוד מקום בעולם ששינה בבקתה בחדר אחד עם עשרים מטיילים (נוחרים כמובן) יותר יקרה מחדר זוגי במלון בעיר בירה… 

העם הניו-זילנדי הוא בעצם שני עמים (מה שנקרא 'כיבוש נאור'). הילידים האורגנליים נקראים מאורים, שלמרות ממדי הגוף הענקיים שלהם, החליטו לבסס את טקטיקת-ההגנה שלהם על ריקוד הפחדה בעזרת הוצאת לשון. החצי השני הם מהגרים אירופאים שהתגלגלו מצחוק והראו למאורים מאיפה משתין הדג. 
בכלל הניו-זילנדים הם 'טיפוסים'. במקום  דם זורם להם בעורקים אדרנלין. במגרשי השעשועים לפעוטות יש מתקנים מהאינקוויזיציה. אם הילד משועמם בצהריים, במקום לקפוץ לחבר, הוא קופץ באנג'י. החייה הלאומית היא ציפור בלי כנפיים (קיווי כמובן) והערס הניו-זילנדי משחק קריקט במקום ביליארד. לך תבין.

אבל עזבו שטויות, לניו-זילנד לא מגיעים בגלל סקרנות אנתרופולוגית, באים לטייל. וברגל. המדינה היא גלוייה ענקית. רק הרוח על הפנים דואגת להזכיר שאנחנו לא צופים בערוץ דיסקברי. כל נקודה שעוצרים בה את הרכב היא התחלה של טיול. הכל משולט ומסודר. בשני האיים הניו-זילנדים אלפי קילומטרים של שבילים שמספיקים ליותר מחיים שלמים. אנחנו (כמו הייקים) נמשכים בעיקר לשבילים 'המפורסמים'. כל מסלול יפה מקודמו: הרים מושלגים, לגונות, יערות גשם, הרי געש, גייזרים, אגמים אלפיניים, חופי ים-חוליים. 

 
מזג האוויר, מצד שני, אינו יציב נפשית. הקיווים אוהבים להתפאר שביום אחד אפשר לחוות את כל ארבעת העונות. בהתחלה חשבתי שהם מקשקשים שטויות: במשך שבוע ניסיתי, ללא הצלחה, לטפס על ההר הגבוה במדינה (קוק). פעמיים יצאנו במעלה הקרחון בחצות-הלילה (קיץ) והסתובבנו חזרה  עם אור ראשון (שיא החורף). בין שתי הסופות טיפסנו פעם נוספת (סתיו) לחפש ולסמן את הדרך שאבדה מתחת לשלג. ביגון הסתפקתי בכמה הרי געש יותר ידידותיים באי הצפוני. 
יואב, ברוח המקום, לקח את עצמו ברגליים והתחיל לטרק. ימי הליכה של שמונה קילומטר בג'בלאות הוא גומע בלי להזיע. השיא האישי, בינתיים, עומד על  13.5 קילומטר, מכובד אפילו בליגה הניו זילנדית. בעיר הזאטוט לא מוכן ללכת יותר מחמש דקות בלי לבכות לאבא שלו שירים אותו.

הערה אחרונה לפרוטוקול: מעולם לא היה הדשא של השכן ירוק כל-כך, אבל גם בארץ-עוץ, למרות מזג האויר, המלך מסתובב ערום. כמו בשאר העולם תמצאו פה  תאונות דרכים, יתושים ובעיית-מיעוטים. אז שלא תגידו שלא הזהרנו…

כרגיל הדיווח רחוק מהמציאות הנוכחית, גם בפרטים, אבל בעיקר בזמן. לקראת החזרה החלפנו את התזזיתיות הניו-זילנדית בחוסר-מעש אוסטרלי אותנטי. אנחנו כבר חודש ביבשת השישית, משתדלים לא להתרחק יותר מדי מקו-החוף. נזהרים מציקלונים וקרוקודילים.
בסך הכל שלווה. 

דש 

עוד תמונות בלינק הזה