התאריך בפינה של הפוסט האחרון נוזף בי בתוכחה על שכבר יותר מחודשיים לא סיפרנו את קורותינו, ומכיוון שרוחה של סופת הציקלון "דבי" (עליה השלום) עדיין רודפת אחרינו וממסמרת אותנו למקומנו, זהו זמן טוב לשבור את השתיקה. אז היינו בסידני, ומאז הפלגנו כאלף קילומטרים במעלה החוף האוסטרלי. החלפנו מדינות מ New South Wales ל Queensland ואת הים הטזמני בים האלמוגים (Coral sea) אולם לנו זה מרגיש כאילו אנחנו עדיין דורכים במקום, מחכים "שתתחיל כבר העונה".
סידני הייתה נהדרת אבל חיידק הנדודים התחיל לנקר ובוקר אחד התעוררנו עם האנגואבר מהציביליזציה, פרשנו מפרשים והתחלנו לשוט. נו טוב, רק לשעתיים ורק עד המפרץ הקרוב. בדמיוננו הרב ובתכנונינו הדלים, ציפינו לחודשים של שיט מרגיע לאורך החוף. למציאות כרגיל היו בשבילנו תוכניות יותר מפורטות ופחות מפנקות. בשלב ראשון גילינו (בהפתעה), שלמרות שאוסטרליה נראית קטנה על המפה, אורך קו החוף שאנחנו צריכים לגמוא הוא כ 5000 ק"מ. זה מה שקורה כשלא מקשיבים בשעורי גיאוגרפיה. אז כדאי שנתחיל להזיז ת'ירכתיים.

לאורך 800 הק"מ הראשונים כמעט אין מפרצים, ונקודות העצירה היחידות הם במעלה נהרות שהכניסה אליהם מסמרת שיער במקרה הטוב וטורפת סירות במקרה הרע. בשפך הנהרות נוצר שרטון (coastal bar) ומפגש זרם הנהר בזרמי הגאות והשפל, ביחד עם הסוול יכול ליצר גלי חוף נשברים. צריך לתזמן את ההגעה לים נוח, שעת גאות נכונה, ולעבור בנתיב בו השרטון לא רדוד מדי. העסק יותר פשוט ממה שזה נשמע, אבל העיתונות המקומית ויוטיוב מלאים בסיפורי אסונות, אז החלטנו לצמצם את צליחת הנהרות למינימום ולהאריך את ההפלגות, אלא שבעונה הזאת מזג האוויר קפריזי ורוחות דרומיות מגיעות פעם בכעשרה ימים, מלוות תמיד בגשם וסופות ברקים. אפילו ברד ניתך עלינו באמצע הקיץ. באחת הפלגות הלילה נקלענו לכזאת סופת ברקים שבה כל פלאש בשמים מצניח את הלב לתחתונים. גם ביום ישנן סופות כאלה רק שהברקים נטמעים באור השמש הבוהק, ולבנות-יענה שכמונו, מה שלא רואים פחות מפחיד.

סופת ברד בפיטווטר

ככה שעם כל האוברדוז מציביליזציה, כמה שמחנו כשנגלה לנו קו הרקיע המשונן בגורדי שחקים של מטרופוליטן חוף הזהב (Gold Coast). אחרי הכל מה יכול להיות רע בעיר ששמה הרשמי הוא "גן עדן לגולשים" (Surfers Paradise). המקומיים אוהבים לתאר את המקום כלאס וגאס לחוף הים. העיר מרושתת בתעלות ונהרות, שנופשים ומקומיים משתוללים בהם בכל כלי שייט אפשרי, ומפורסמת בפארקי השעשועים שלה. השתוללות על מים יש לנו מספיק, אז פוצצנו את התקציב החודשי בפארקי השעשועים.

Goldcoast

מהגולד קואסט יוצאים איי חול ענקיים שבינם לבין היבשת יש סבך נתיבי מים, איים ושרטונות שאפשר להתקדם בהם צפונה. כך יכולנו לגוון את הנוף המונוטוני של הים בשיט תעלות מרתק, ואת השלווה שבשיט בים פתוח בחשש מתמיד מפני עליה על שרטון. נתיבי המים האלה הובילו אותנו למפרץ מורטון שבאחד מצדדיו משהו ניסה, ללא הצלחה, ליצור נמל מוגן משלדי אוניות טבועות, ובלי כוונה יצא לו אתר צלילה סוריאליסטי ומגניב. פה לראשונה באוסטרליה ראינו אלמוגים ודגי שונית . אנחנו בכיוון הנכון.

Tangalooma Wrecks

עוד יומיים של הפלגה צפונה, שני מעברי נהרות והגענו עד הלום. הלום זה האי פרייזר. האוסטרלים מדגישים שהוא אי החול הגדול בעולם, ושוכחים לציין שהוא גם מקום משכנה של קהילת זבובי החול הגדולה בתבל. קצת צפונה מכאן עובר לו חוג-הגדי וממנו נפרשת הארץ המובטחת: ים טרופי ושונית המחסום הגדולה. זה גם קו הגבול שממנו משתרע האזור שבו בעונה הלא נכונה משוטטות סופות הציקלון. רק לפני יומיים סופה מאוד משועממת כזאת, דבי שמה, כתשה את החוף האוסטרלי 300 מייל מאתנו. דיווחי מזג האויר, והתמונות באינטרנט היו מסמרי שיער ואנחנו היינו מאוד מבסוטים על הזהירות שלנו. השמחה קצת שככה כשגילינו שהציקלון, אחרי שעלה על החוף, שבר דרומה והחל דוהר לכיווננו. אומנם לא כצקלון (על היבשה הסופות האלה מאבדות המון אנרגיה ומאטות), אלה סתם כסופה עצבנית ( (Tropical Low). מכיוון שגם כאן יש רשת נתיבי מיים מוגנים בין האי ליבשת עשינו פניית פרסה ורצנו להסתתר במקום הכי מוגן באזור. עבר בשלום.

דבי פוגעת בחוף – אנחנו מתחבאים בקצה החץ

תסלחו לי על כל הקיטורים הפעם. הרופא אמר שזה מה שקורה כשמתרחקים מהאזור הטרופי ליותר מדי זמן (כבר ארבעה חודשים!). בפעם הבאה כל זה הולך להשתנות.

פסח שמח!

עוד תמונות בלינק הזה.

משהגענו לאוסטרליה, התכוונו להוציא את הבלוג להפסקת פרסומות קלה. אחרי הכל קנגורו נשאר קנגורו – פעמים מקפץ בשדות, פעמים על חוף הים ורוב הזמן קופא מקור על מדף הבשרים בסופרמרקט השכונתי. אבל אז הגענו לסידני ונטרפו התוכניות – אז הנה מבזק קצר לפני שאנחנו מחשיכים את המסך.
סידני היא המקום הכי מדליק בעולם להעביר בו את חילופי השנה האזרחית. קצת לפני מתחיל הקיץ וחוץ מסנטה קלאוס שמזיע בתוך מעיל לא אופנתי, כולם מסתובבים עם חיוך, מדלגים בין אין ספור אירועים ופסטיבלים כאילו שאין צרות בעולם. כל תושב שני מחזיק סירה, ובצילומי הלווין נראים כל עשרות המפרצים בסידני מנוקדים בסירות כמו חול שנדבק לבגד-ים. כדי לא לפספס את החגיגה הזמנו מקום במרינה חצי שנה מראש, במחיר שממש לא שווה לכל נפש. בפועל גילינו שיש כאן לא מעט מקומות שאפשר לעגון בחינם גם בשיא העונה.

זינוק – סידני הוברט

ההורים של לילך, שאחרי כמה וכמה ביקורים כבר יודעים לאן כדאי להגיע, נחתו אצלנו ממש כשהחגיגה התחילה. יום אחרי הכריסטמס יצאנו איתם ועם עוד כמה מאות אלפי סידנאים (Sydneysider) לצפות בזינוק של מירוץ סידני-הוברט. המרוץ הוא אחד המפורסמים בעולם השיט, וידוע לשמצה בגלל מזג האוויר הנוראי שנוחת על המשתתפים כמעט בכל שנה. אבל בסידני השמש זורחת וכל קו החוף עד ליציאה לאוקיאנוס מטולא באנשים על שמיכות פיקניק. השכמנו קום והתמקמנו במקום שבו היאכטות פונות מהנמל ויוצאות לים הפתוח. שעתיים לפני הזינוק, הסירות המקצועניות כבר מתחילות לחוג במפרץ כדי להרגיש את הרוח, ורק מעשי ניסים מונעים מהן להתנגש במאות הסירות של הצופים שמזגזגות בין הרגליים. בזינוק כבר כולם על הרגליים, ומרבד של מפרשים צבעונים מתחיל לגלסס במהירות לא נתפסת מול הרוח, כשמשני צדדיו שובלים של סירות הצופים שרודפות אחרי האקשן. איזה מחזה! לא צריך להבין בשייט כדי להיסחף עם כל שאר הצופים בלהט התחרות.

כמה ימים אחרי מתחילה שנה אזרחית חדשה. לזיקוקי הדי-נור בסידני יצא שם של מופע הזיקוקים הגדול בתבל, והמקום הטוב ביותר לראות אותם הוא מעל סירה במפרץ. את זה יודעים גם רבבות בעלי הסירות בסביבה. אם למירוץ סידני-הוברט הגענו כמה שעות מוקדם יותר לתפוס מקום, לחגיגה הבאה כבר יצאנו יומיים מראש, ותפסנו את הנקודה הכי שווה. בצמוד לבית האופרה יש מפרץ קטן (farm cove) שניתן לעגון בו רק עם סירות קטנות (מתחת ל 15 מטר) וכל מי שיכול ומבין מגיע לשם. כבר כשהגענו היה קצת צפוף, וביומיים שבילינו עד לספירה לאחור, המפרץ הצטופף והתפוקק, עד שבשעת הזיקוקים היית יכול ללכת מסירה לסירה עד לקצה האופק. האוסטרלים מבינים עניין וסידרו שני מטחי-די-נור: הראשון בערב (גם) לילדים והשני בדיוק בחצות לכל השאר. שני המופעים מרהיבים והמילים כמו גם התמונות דלים מלהעביר את החוויה. ניצוצות אש שמתפוצצים ללא הפסקה בצבעים עזים, מציירים בשמיים כוכבים חדשים, וכולם כאילו מכוונים בדיוק מעל לתורן שלנו. ואני כבר לא יודע מה יותר מרתק – המופע שבשמיים או ההתרגשות והחיוכים על פני הצופים.

Sydney Festival

החגיגה הבאה ברשימה שלנו היא פסטיבל סידני שנמתח על פני שלושה שבועות ועשרות אירועים חינמיים שכוללים מופעי מוסיקה מכל הסוגים (כולל קונצרט ואופרה תחת כיפת השמיים ביחד, כרגיל, עם כל תושבי סידני), קבארטים, סדנאות קרקס, מיצגים ועוד כל מיני, שמכניסים עוד צבע וטוויסט לעיר שמרתקת גם בימי שגרה.

Bondi

אחרונים ברשימה הם החופים המיתולוגיים של סידני, ובראשם חוף בונדיי, שמצדיקים את כל הקלישאות שנקשרו להם. איזה מקום מגניב. כל כך הרבה אנשים, בכל הצבעים והלשונות תופסים כמעט כל פיסת חול פנויה בחוף שהגודל שלו לא נתפס. ומפקירים את גופם לרוח ולגלים בשוק הבשר הגדול ביותר ביבשת. הבנים אצלנו במשפחה (אבא שלי והאחים שלי), לא התרגשו מהדיווחים על פסטיבלים וזיקוקים, אבל אחרי שתי תמונות מהחוף, קנו כרטיסי טיסה והגיעו גם לבקר. בלית ברירה הינו צריכים שוב לבקר בכל האטרקציות של סידני.
הקיצר, אם בחורף הבא יתחשק לכם לגוון את החופשה אז במקום (או בנוסף) לנסוע שוב לנופש בטבריה, תמכרו איזה כליה או חצי-בית, ותקפצו לבקר. לא תצטערו.

ורק עוד עדכון קטן אחרון. באמת שהתכוונו לסיים את הטיול בארץ אוז, למכור את הסירה לאיזה אוסטרלי נחמד ולחזור עם המזוודה של הכסף לחיים האמתיים בארץ. רק אבוי, כמה שלא השתדלנו, ככל שהתקרבנו לסוף הטיול החשק לחזור התרחק מאתנו. אז שוב, בלית ברירה, החלטנו להוסיף גם את האוקיאנוס ההודי למסלול שלנו ולחזור לים התיכון על גבי סירה במקום על כנפי מטוסים. אינשאללה, את השנה האזרחית הבאה כבר נקבל בדרום אפריקה, ואת הילדים נפקיד חזרה במערכת החינוך בשלהי קיץ 2018.
נחזור לעדכן כשנשוב לרצועה הטרופית והמים יתחממו חזרה מתישהו באפריל. בינתיים להתראות!

The pool in Bondi

עוד תמונות בלינק הזה.

אנחנו אוטוטו סוגרים שלושה שבועות במפרץ שנקרא פורט-סטפנס. בכלל עצרנו כאן רק כדי להספין את הסירה לטיפולים. כשהגענו לפה, לא חשבנו שנשאר דקה יותר משצריך. במבט ראשון ובהשוואה לאיים הטרופיים שרק עזבנו, זה סתם עוד מקום. האוסטרלים מצדם טוענים בלהט שזה אחד המקומות הכי שווים בחלק הזה של היבשת (New South Wales). אין לנו זמן להתווכח, החופש הגדול בפתח וכולם רוצים להכין סירתם לקיץ, אז מיהרנו למספנה לתפוס מקום. המספנה נמצאת בקצה הכי מרוחק של המפרץ, מוקפת בחוות לגידול צדפות (שנתנו לאיזור את שמו: Oyster Cove) והכניסה אליה היא דרך תעלה שעמוקה דייה רק בגאות. על המקום המליצו זוג שייטים אוסטרלי שפגשנו בטונגה: מקום זול, צוות מקצועי ונחמד, רק שבאמצע שום מקום. החור בארנק שלנו ממלמל שמחיר זה דבר יחסי, חוץ מזה הם קלעו בול.

שבוע בילינו על הגובה. לילות ראשונים על היבשה מזה שנה וחצי, וחוסר הנדנוד המתמיד גרם לנו לסחרחורת. מהמרפסת יש נוף פסטורלי, וכל בוקר שלושה קנגרואים באים לרחרח בחצר ליד. רשימת הסידורים לא הייתה ארוכה מדי: צביעה של תחתית הסירה, התקנת מצברים חדשים, דליפה ישנה  ועוד כמה תיקונים של דברים שלא ממש הפריעו לאף אחד (כמו תיקון דוד המים החשמלי). עד שהילדים התרגלו למגרש הכדורגל המאולתר כבר היינו חזרה במים.

הנוף מהמרפסת

כשנמצאים על היבשה לא ממש שמים לב לדקויות מזג האוויר. רק כשהשדרית נגעה במים הבחנו בעננים הקודרים ובסערות הברקים המרהיבות שמסביב. ברחנו למפרצון הכי מוגן באזור (Fame Cove) שעליו המליץ השכן במספנה וישר נעטפנו בניחוח נוסטלגי של עצי אורנים אחרי הגשם (רק שהדיווחים מהבית באותו הזמן התעקשו שהריח היחיד באוויר הוא שרוף). מכיוון שאין לנו באמת לאן למהר, הורדנו עוד שני הילוכים והתחלנו לחקור את האזור. הנוף נחמד אבל המים עכורים עם מדוזות מפלצתיות. מבחינת המקומיים אם זה לא הורג, זה לא נחשב, ואף אחד לא מבין למה אנחנו לא נכנסים למים.

אחרי שבועיים חשבנו שראינו הכל והיינו מוכנים לזוז. התחזית מושלמת: 15-20 קשר מהכיוון הנכון, והסירה כבר ערוכה להפלגה. כשכבר הדלקנו את מכשירי הניווט, מד הרוח התעקש שהרוח בעוצמה של 30 קשר ועוד לא יצאנו מהמפרץ המוגן. בדרך כלל היינו ממצמצים פעם אחת, דופקים צמצום שני ויוצאים לדרך. אבל גם אחרי שבועיים עדיין אין לנו לאן למהר, אז נשארנו עוד קצת. הפעם כבר לא נותרה ברירה והיינו צריכים לנדוד למקומות הפחות מתוירים מפרץ. ככה למזלנו גילינו לבסוף מה במקום מהלך קסם על המקומיים: הנהרות הרחבים שאפשר להפליג בתוכם, הדולפינים שמבקרים במפרץ (בעומק חמש מטר!), שוניות חול, דיונות וחופים נטושים בלי קצה.

לאורך המפרץ ישנם המון עיירות קטנטנות עם בתים על שפת המים, וכל אחד מחזיק סירה שעוגנת מול הבית או במרינה ליד. גם מרינות יש כאן כמו זבובי חול. בהתחלה כל הציוויליזציה הזאת קצת צרמה לנו בעיין, אבל אט אט התרגלנו לנוף, וגם לנוחות של החיים המודרניים. כבר לא צריך לאגור מזון במחסנים, לכבס ביד או להסתובב עם תספורת של רובינזון קרוזו.

אבל המודרנה גם מזמנת הפתעות: באחד מסופי השבוע שבהם עגנו ליד עיירת נופש מרכזית,  התעוררנו בשתיים אחרי חצות לקול שיחה קולנית מתחת לאף (רק שאנחנו באמצע המפרץ, ואין פה אף אף לשוחח תחתיו). הכנסתי את הגופייה לתחתונים, יצאתי לחקור את פשר העניין ומצאתי ארבע נערות מבוסמות כמעה, אחת מהן עירומה לגמרי ועוד גברבר ממזר אחד, שהחליטו לצאת לשחיית לילה ונעצרו על הסירה לשיחה והתרעננות. אחת מהן הייתה כל כך שיכורה, שבמקום לקפוץ חזרה מהמדרגה הקרובה למים שעליה היא ישבה היא עברה אותי, התנדנדה לצד שני של הסירה וקפצה לכיוון ההפוך. ואנחנו עוד חשבנו שנשתעמם כאן.

עכשיו באמת הגיע הזמן לזוז לסידני.

עוד תמונות בלינק הזה.

הגענו.

תחת לחץ, אני מוכן להודות שכשהחלטנו להפליג לאוסטרליה גם לנו זה נראה קצת יומרני. אבל עטינו את הפרצוף של "אל דאגה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" (פרצוף מאוד שימושי, לומדים לעשות אותו בצבא) ויצאנו לדרך.
ההפלגה האחרונה, הטרידה את כל יושבי המעגן בנומיאה שבניו קלדוניה. בעיקר בגלל שהיא אחרונה ולא ברור כמה מזל נשאר במיכל, אבל גם בגלל שיש יותר מדי אפשרויות. אם עד עכשיו היינו צריכים לקלוע לאי בגודל אפון בלב-ים, הפעם לא משנה לאן תכוון את החרטום בסוף תתקע ביבשת הגדולה. האפשרות הקלה הייתה לשוט מזרחה בתוך הרצועה הטרופית ולהגיע לצפון אוסטרליה. רק שכל האקשן קורה בסידני שבדרום, ואנחנו בכלל מנסים לברוח מהציקלונים הטרופיים. מצד שני, הדרך הישירה לסידני ארוכה ונכנסת לאזור אקלימי תוסס עם נטיות אלימות לפרקים. עברנו באמצע.

שקיעה ראשונה על היבשת האוסטרלית – ים טאזמן

בגלל שחלון התחזית המהימנה קצר יותר מהשייט עצמו, החלטנו להשתמש הפעם בשרותיו של נתב מזג אויר (weather router), מעין גורו מטאורולוגי, שמייעץ לשייטים ומתווה לכל אחד מסלול שמתחשב ברוחות המשתנות ובמהירות של הסירה. (רוב השייטים הלא אירופאים כמעט ולא זזים מטר בלי כזה נתב). המייעץ יעץ ויצאנו יחד ארבע סירות . בסופו של משט כל סירה בחרה נתיב משלה וכולם שונים מזה של הגורו ועדיין הגענו בשלום וכמעט באותו הזמן לאחר שבוע. חכמים בדיעבד שכמונו.
שישה ימים שטנו באוקיאנוס השקט, רוכבים על רוח שהשיבה רמה ברומטרית שטיילה מדרום לנו, וביום השביעי שינה האוקיאנוס את שמו ל"ים טאזמן" ועם השם החדש שככה הרוח והתחלפה בזרם המזרח-אוסטראלי (ההוא מהסרט של נמו) שזורם דרומה לאורך החוף  כמו נהר והביא אותנו עם אור אחרון לקופס הרבור (Coffs Harbour).

קופס-הרבור היא עיירת נופש מנומנמת ששמה וגאוותה מגיעים מהנמל המלאכותי הענק שמשמש כמה דייגים והרבה מאוד שחיינים, ובמרכזו מזח גדול ממדים שמשמש כמדרחוב העירוני. אבל לפני שאפשר לקפוץ למים צריך לעבור את רשויות ההגירה והמכס ששמם יצא לשמצה עד קצות תבל. בחיל ורעדה צחצחנו את הסירה פן ימצא איזה חרק סורר וריכזנו את כל האוכל שלא הצלחנו לחסל בארגזים כדי שיוחרם כמנהג המקום. אבל נפלנו כנראה על שני הפקידים הכי נחמדים ביבשת שהתביישו להחרים אפילו את מאגר הגבינות הצרפתיות שלנו (שמסוכנות הרבה יותר מטרמיטים) והסתפקו בהלאמת העגבנייה היחידה ששרדה במקרר. הורדנו את הדגל הצהוב (זה שמסמן שאנחנו מבקשים להיכנס למדינה), העלנו את הדגל האוסטרלי כנהוג (courtesy flag) וירדנו לחוף.

Coffs Harbour marina (Jan-2013) – Picture: Nikki Short Source: The Australian

אנחנו עוגנים בנמל החיצוני. המרינה הפנימית סגורה כבר שלוש שנים ומנהל המרינה מראה לנו תמונות של הגלים שהחריבו את המקום. סערת קיץ חוללה גלים בגובה של בניין תלת קומתי, שדילגו בקלילות מעל שובר הגלים העצום. "היי עצור" אני אומר לו. שמענו על הציקלונים ( שיצאנו בדיוק מתחומם) אבל אף אחד לא אמר כלום על סערות קיץ (הקיץ באוסטרליה מתחיל עכשיו!). הבחור מנסה להרגיע שהסערה הזאת הייתה חריגה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי לימוד מדעי האקלים לא פחות חשוב ממתימטיקה.
בביקור הקודם שלנו באוסטרליה, האוסטרלים נראו לנו האנשים הכי רגועים בעולם. רק שעכשיו, אחרי שנה וחצי של התערסלות על הגלים, גם האוסטרלי הכי עצל נראה לנו היפר-תזזיתי. על החוף מצאנו עשרות ילדים ומבוגרים, שכולם מתאמנים, כך נראה, לתחרות איש הברזל: רצים, שוחים, חותרים במרץ. היינו היחידים על החוף בלי מעש, ולרגע פחדנו שיעצרו אותנו על התבטלות.
אבל מספיק להתבטל. השבוע אנחנו צריכים להוציא את הסירה מהמים לצביעה וטיפולים, לפני שממשיכים לסידני.

The cure for anything is saltwater – sweat, tears, or the sea." –Isak Denesen"

רק 48 שעות הפלגה מוונואטו, וקפצנו מאתיים שנה קדימה בזמן, בחזרה לעתיד או לפחות לאירופה. בניגוד לסכומים השערורייתיים ששילמנו בפיג'י, בוונואטו ועוד נשלם באוסטרליה, כאן הכניסה למדינה בחינם, המפות הימיות מדויקות וכל מצופי הניתוב בים באמת קיימים. נומיאה, עיר הבירה, היא כמו כל מקום בפסיפיק, כלומר, לא דומה לשום מקום אחר. אולי קצת לריביירה הצרפתית.
בעוד שאימפריות נורמליות כבשו ארצות רחוקות משיקולי אגו, פנאטיות דתית או כדי להשתלט על אוצרות טבע, הצרפתים ככה נראה לנו, בחרו לכבוש אתרי נופש אקזוטיים לרווחת אזרחי הרפובליקה. במקום להקים צריחי כנסיות ומסגדים, הם בנו מגדלורים. פחות כדי להאיר את הדרך, יותר כדי שיהיה ליד מה להצטלם. ניו-קלדוניה היא עוד כזה כיבוש מוצלח, ואנחנו עם כל הלחץ של לצאת מחגורת הציקלונים, שוב נלכדנו ברשת ובמקום לעצור לרגע נשארנו שבועיים.

Amedee

בהתחלה כשעוד חשבנו שאנחנו תיכף ממשיכים, הסתובבנו קצת בציוויליזציה וספגנו תרבות. למדנו שלתושבים המקומיים קוראים קאנאק (Kanak) ויש להם מיתולוגיה מרתקת (העולם נברא משן שצנחה מהירח), שלל שפות עשירות ומסורת קניבלית מפוארת. היום הם בולסים בגטים ומלהגים בצרפתית, אבל יש להם מרכז מורשת מרתק (Tjibaou) עם ארכיטקטורה מיוחדת שמאוד נהנינו בו. למדנו גם שבחופי ניו-קלדוניה נצפו המון בנות-ים, רק שמישהו מצא שיש קורלציה מושלמת בין מקומות התצפית לאזורי המחייה של פרות-ים. עם קצת ראש פתוח (או הרבה יין) אפשר לראות את קווי הדמיון. רק רצינו שתדעו, ככה, לפני שאתם קופצים אחרי סירנה ששרה לכם מאיזה סלע בקרית-ים. בסוף השבוע בשעה שהמרוץ לנשיאות כמעט הגיע לקטרזיס, נפתח בחוף הים מרוץ צבעוני קצת פחות של סירות בבניה עצמית שגם הוא הגיע לסוף בלתי צפוי כשקבוצת האופנוענים המקומית גברה על קבוצת הפרעונים. איזה תדהמה!

Tjibaou Cultural Center

הזיכרון שלנו מחופי הים של היבשת הדרומית מסתכם במים קפואים, מדוזות קטלניות וקרוקודילים (אה, גם גולשים מסוקסים וחתיכות בביקיני אבל זה לא שייך לסיפור). לכן החלטנו, כל עוד אפשר, לנצל את הזמן ולצבור כמה שיותר שעות ים טרופי . הלגונה הרדודה שמקיפה את האי הראשי מנוקדת בעשרות איים ושוניות וכל מה שצריך הוא רק לבחור אחד או שניים ולהטיל את העוגן לחופם, וזה בדיוק מה שעשינו. כמה ימים בילינו ב Ilot Amedee שבמרכזו מתנוסס מגדלור ענקי (מצטלם נהדר), ובשוניות המקיפות אותו שוכנים המוני דגים צבעוניים שמנים וידידותיים ששמחנו לשחות איתם, וגם אוכלוסייה לא קטנה של נחשי מים (כאלה שנושמים אויר אבל יכולים לעצור את נשימתם לשעה ולנוע במים כמו על חול) ואיתם נמנענו מלפתח שיחה. את הימים האחרונים שרפנו ב Ilot Mato אי נטוש שמסביבו שוניות שיוצרות בריכה מוגנת. הטלנו עוגן במרכז הבריכה ופנינו לעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות. להתבטל.

זהו לבינתיים. עוד צריך לארוז, ולהגיע בזמן לביקורת דרכונים. ביננו, לאוסטרליה מפרידים רק כ-800 מיילים ימיים. אנחנו תיכף מגיעים.

Ilot Mato

עוד תמונות בלינק הזה.

כמו צלצול סוף יום בבית-ספר, רק מגיע בפיג'י אמצע אוקטובר וכולם בבת אחת מפסיקים להתבטל על החוף, מרימים עוגן ובורחים מהאזור הטרופי. כמה אמיצים חופרים שוחות במספנה שבמרינה ומשקיעים את הסירות בתוכן לכמה חודשים בתקווה שהציקלונים יתבלבלו וידלגו מעליהם, קומץ משוגעים תולים שום על התורן וממשיכים לשוט כאילו אין מחר. אנחנו שייכים לעדר הראשון, וכמה ימים מראש, נקודות הציון לניו-קלדוניה בדרך לאוסטרליה כבר מוזנות במחשב הניווט. רגע לפני היציאה, חברים מהסירה ליד מספרים לנו על עוד מקום אחד ש"אסור" לפספס. אנחנו מזינים נקודות ציון חדשות ושטים למפרץ יחיד באי יחיד מתוך מדינת האיים של ונואטו, ואחד המקומות הכי מרתקים בטיול שלנו.

האי נקרא טאנה (Tanna) וקשה לפספס אותו. כבר ממרחק של חמישים קילומטרים רואים את ענני האפר והעשן שמיתמרים מהר הגעש שלחופו המזרחי. המפרץ נקרא פורט רזולושיין והוא נמצא ממש מתחת להר הזועף, מסדקים בסלעים ליד המים מיתמרים אדים רותחים (steam vents) ורק הרוח נדיבה מספיק להעיף את האפר הוולקני הרחק מאתנו.
המפרץ הוא לא נקודת כניסה רשמית למדינה, וצריך לקבל אישור מראש כדי לארגן שנציגי הרשויות יגיעו מהצד השני של האי ויחתימו לנו את הדרכונים. עד אז אנחנו על הסירה מוקפים בסירות קנו מגולפות מעץ וברשתות דייג. אישה זקנה בכפר ליד נפטרה מספר ימים לפני שהגענו, נשות הכפר מקוננות בסוכת-האבלים, כל מלאכה בכפר (כמו עיבוד גני הירק) אסורה בזמן שבוע האבל, והגברים מצאו מפלט בדיג. אחרי תום השבעה כבר לא ראינו כמעט אף אחד דייג.
הזמן כאילו פסח על טאנה, הבתים קלועים קש. בכפר של פורט-רזולושיין יש מכונית יחידה ולאף אחד אין מנוע לסירה. לחלק מהבתים יש פנל סולרי שאיזה סירה השאירה מאחור. אין מים זורמים. הכפר נקיים ומסודרים כאילו נבנו לסט של סרט הוליוודי. כולם נראים מאושרים. לכל כפר יש ציף ונאקאמל (Nakamal) אזור כינוס שבו הגברים נפגשים בצהריים להרגע על קערת קווה. הכניסה לנשים אסורה.

משרד התיירות של ונואטו משווק את הר-יאסור כהר הגעש הנגיש ביותר בעולם. ובאמת, אם כבר הגעתם לונואטו ומצאתם את דרככם לאי המרוחק טאנה, אז הדרך לשפת הלוע של הוולקנו מאוד נגישה. הקפצה קצרה בארגז של הטנדר וחמש דקות הליכה. על הקצה, בלי שום מעקה בטיחות רועם ההר בלי הפסקה. כל דקה או שתיים מתפרץ ההר ברוח עשן וצלצולים. כל כמה נפיחות, מגיעה התפרצות זועמת יותר שמעיפה סלעים ולבה רותחת לגובה של מאות מטרים. ואנחנו על הקצה, רק הושט היד וגע בם. ככל שמעריב היום אפשר לראות בבהירות את הפתח לשאול. יורה של לבה כתומה ומבעבעת. מישהו הביא משקפת וניסינו לראות אם אנחנו מזהים מישהו מוכר בפנים. לשמחתנו לא מצאנו.

באחד הימים יצאנו לבקר בכפר מסורתי ("kastum" בלשון המקומית). אלו הכפרים שחמקו מידי המסיונריים ונשמרה בהם האמונה האלילית והלבוש הלא צנוע בעליל. מרים הגננת של הכפר הבריזה חצי שעה לפני סוף יום (הגנים מסתיימים ב 10:30) והייתה לנו למדריכה. אחרי צעידה של שעתיים הגענו לפאתי הכפר, רק שלמרים לא היה טלפון להתריע על התיירים, ואנשי הכפר עסוקים בשדות. חיכינו קצת עד שמקצת אנשי הכפר נאספו, פשטו את לבושם היום- יומי ועטו עליהם כמה זרדי קש. אחרי ההצגה, שוחחנו עם הציף של הכפר, ג'ק וו'איוו'אי, שבעיניים עכורות מקאטארקט, באנגלית רהוטה ובעכוז חשוף פרש את הדאגה שלו למציאת מקורות פרנסה חדשים לכפר (חוץ מריקודי עם לתיירים) ודחק בנו לפרסם את הצימרים החדשים שהוא מתכוון להקים בצמרתם של עצי הבאניאין הענקיים שבפאתי הכפר.
זה הכול להפעם. בטאנה הזמן אולי עצר מלכת, אבל אנחנו בחזרה למאה ה-21. נקודות הציון לניו-קלדוניה מוזנות חזרה למחשב ויוצאים לדרך!

עוד תמונות בלינק הזה.

לבירתה של פיג'י ששוכנת באי הדרומי (Viti Levu) הגענו בזריחה אחרי הפלגת לילה נעימה, וכיוונו את החרטום למעגן של "מועדון השיט המלכותי של סובה". השם נוסך הדר ובדלפק הקבלה תלויה תמונה דהוייה של המלכה, אבל המעגן רדוד כמו בריכת פעוטות במלון טברייני, וכולו מנוקד בשברי ספינות שלא לקחו ברצינות את מד העומק שלהם. חודש אחר כך השכנים שלנו במרינה יספרו לנו, שלפני שנה יאכטה ישראלית התרסקה על הריפים כאן (ואולי זאת עוד אגדה אוקיאנית). הטלנו עוגן בחשש כשמתחת לקצה השדרית יש בקושי מטר וסיגריה וירדנו לעיר הגדולה.
חבר טוב תיאר אותנו ככאלה שהדאגות שלהם מוגבלות לאלה של האדם הקדמון: מים, חשמל, סופרמרקטים, אינטרנט זול ואם אפשר, אז גם שהרוח תנשוב לכיוון הנכון. ככה כמו עליזה פלינקסטון בארץ הפלאות הסתובבנו בעיניים נוצצות ברחובות האפרוריים של סובה, שכולה מרכולים צבעונים שמדפיהם עמוסים בטובה של ניו-זילנד ומתובלים בריחות של הודו.
אחרי שמילאנו את הסירה בכל טוב, יצאנו שוב לדרך אל נאנדי שבמערב האי, שם קצת לפני שהשנה מתחילה מגיעים אלינו אורחים! הדרך ארכה ארבעה או חמישה ימים, שבהם הפלגנו ביום ועגנו בלילה. האיים הצפוניים של פיג'י, שמהם התחלנו, שפעו מים וירוק ולתומנו חשבנו שכזאת היא כל פיג'י. עכשיו ככול שהתקדמנו הארץ הצהיבה מול עיננו, וכשהגענו לחוף המערבי של האי הגבעות החומות-צהובות שנושקות לים הזכירו את רמת הגולן בתחילת הקיץ (רגע לפני שאיזה פירומן הצית גפרור). מתחם המרינה והמלונות שליד שדה התעופה (פורט דנארו) נראה כמו שייך ליבשת אחרת עם מלונות יוקרה, חנויות מותגים ואין סוף מסעדות. הלו, זאת פיג'י?

Yalobi – Waya

מהשפיץ המערבי של ויטי לבו יוצאת שרשרת איים ארוכה שמתעקלת כמו קרן של קרנף. בחלקה הדרומי היא נקראת מאמאנותה ובחלקה הצפוני יאסאווה (Mamanuca, Yasawa). רגע אחרי שאלן וארי נחתו ולפני שהבינו מה קורה איתם הרמנו עוגן וברחנו לבסיס הקרן. אלן כדרכה הגיעה מוכנה עם רשימה ואנחנו שכבר התרגלנו לשגרה עצלה, נכנסנו לקצב "מטורף" של הפלגה כל יום.
תחנה ראשונה  היא מוסקט קוב (Musket Cove), אתר נופש יוקרתי עם מעגן מתוך גלויה. אם אתם מגיעים לפיג'י לחופשה של פעם בחיים, זה המקום שלכם. אבל ביום הראשון הספקנו רק לשנרקל על שונית המחסום של האי ולמחרת כבר שטנו צפונה לנאבנדרה (Navadra) אחד האיים היחידים שלא מיושבים באזור ואליהם בורחים כל הסירות שמחפשות קצת שקט.

באי שאחר-כך (waya) ירדנו לכפר ואחרי טקס סבוסבו עם הצ'יף טום שוטטנו קצת בכפר. כל מי ששומע שאנחנו מישראל, בורקות עיניו כאילו הבאנו איתנו את רוח הקודש. להבדיל, בוואיה חגגנו את ראש השנה כמעט כהלכתו, כשלמרבה האירוניה לא השגנו ראש של דג (?!) ואת גרעיני רימון החליפו גרגירי חומוס (שנאמר "ירבו זכויותינו כחומוס").
בזמן שהמבוגרים בחבורה מתרגשים מנופים ותרבויות חדשות. הבנים בסירה היו עסוקים בעיקר בארי. אחרי הכל, לא כל יום מגיע אורח כל כך חשוב (ובגיל הנכון!) לבקר.
עוד קצת צפונה בין ארבעה שברי איים נמצא מפרץ "המנטה ריי". בתקופה הזאת חתולי הים כבר התעופפו להם אבל הריף משכר בצבעיו, ומעגן הסירות משמש גם מסלול נחיתה לתיירים שמגיעים לריזורט הקרוב. הצבעים מעל ומתחת למים עם השמש הנצחית מזכירים את התמונות משלטי הפרסומת בשדה התעופה ומצדיקים את השם שיצא לפיג'י כפנינה טרופית.

Manta Ray Resort

Kava ceremony on Nalawaki

אחת הסירות מספרת לנו על סופה שבדרכה לנפוש באזור, ואנחנו משנים קצת תכניות ומגבירים קצת את הקצב. התחנה הבאה היא ב"לגונה הכחולה", שהפכה לאייקון תיירותי מאז שברוק שילדס התפשטה כאן לראשונה (מי זוכר בכלל את הנופים בסרט?!). במקום שילדס מצאנו את לו (Lo) שנראית, מבחינת צבע ומשקל, כמו התשליל של ברוק. ללו יש בית תה עם לוקישיין הוליוודי וחיוך מקסים שמפצה על עוגות השוקולד הדביקות. המומחיות של לו היא עוגות בננה, אלה שכל מטעי הבננות נמחקו בציקלון האחרון. פיג'י היא המקום הראשון במסע הטרופי שלנו, שבננות הפכו מהפרי הזול ביותר ליקר ביותר בשוק.
Sawa-i-lau , עם נוף גירני ומיוחד היתה הנקודה הצפונית ביותר בשרשרת האיים המערבית שאליה הגענו ומשם בצילה של הסופה המסתורית התחלנו להדרים חזרה, עם עצירה בכפר סומו-סומו, שה"ציף" שלו היא אישה בת 94, שאירחה אותנו בביתה לטקס הקווה, ואחד הדייגים (ויטי) הביא לנו באור ראשון לסירה גיגית מלאה בדגים צידה לדרך חזרה.

Witi from Somosomo

אחרי יומיים, עגנו שוב במוסקט קוב, מוכנים לסופה. בהתחלה נראה שהסערה רק בכוס התה של לו. השמים אומנם נצבעו באפור אבל רק רוח קלה נשבה על פני המים. ואז אחרי הצהרים, בבת אחת הרוח זינקה למעל ארבעים קשר, הפכה את הלגונה המוגנת לבריכת גלים גועשת ושלחה אותנו להסגר של יומיים בסירה. ברגע האחרון, הסערה שוככת ומאפשרת לנו לחזור לאי הראשי, שם אנחנו נפרדים מהאורחים שלנו, ומתכוננים לקפיצה הבאה שלנו מערבה.

חג שמח!

עוד תמונות בלינק הזה.

בדרך מטונגה כבר פוגשים את איי פיג'י שבמורד הרוח, והפיתוי לעצור רב, גם כדי לקצר את החצייה הארוכה מטונגה, וגם כי האיים, מעצם ריחוקם, קוסמים ואקזוטיים. אבל השלטונות בפיג'י קפדנים במיוחד וכל עצירה לפני שנכנסים רשמית למדינה בנמל מסודר (port of entry) אינה מתקבלת בעין יפה. המשכנו להפליג מערבה. שבוע מאוחר יותר נלחם ברוח כדי לחזור חזרה, לפחות עד חצי הדרך.

ליבנו במזרח וכבמעשה ניסים, ככל שאנחנו מעריבים אנחנו מתקרבים מזרחה. סימנים ראשונים של מזרח  (מזרח רחוק אומנם ולא תיכון) מקבלים את פנינו בחיוך בעיירת הכניסה סאבוסאבו (savusavu) בדמותם של הינדו-פיג'יאנים עם הטיקה האדומה על המצח והמוזיקה הרעשנית. החצי האתני השני של פיג'י (פיג'יאנים "אותנטיים") גם הוא, שחום עור,  עם חיוך קבוע על הפנים ועיניים טובות. ברוכים הבאים ל"איים השחורים" – מאלנזיה.

אחרי פולינזיה שחולשת על רוב האוקיאנוס השקט, מאלנזיה  הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באזור (שפיג'י חלק ממנה)  היא שינוי מרענן.  האנשים יותר חמימים, האוכל יותר טעים, השווקים שופעים בירקות, הכל יותר זול. מזרח כבר אמרנו?

סאבוסאבו היא עיירה של רחוב אחד, ששוכנת בתוך מפרץ צר וארוך, ולמרות שהעיירה עצמה אינה יפה במיוחד, עדיין כל מי שמגיע מתקשה לעזוב. אחרי כמה ימי בטלה שכרנו רכב ויצאנו לשוטט באי. כאילו בכוונת מכוון כל המפות כאן לצורכי המחשה בלבד ושלטי הדרכים נדירים כמו ברבורים שחורים,  רק כדי שלנו תהיה סיבה לדרוש עזרה ולמקומיים סיבה לחייך ולכוון אותנו למחוז חפצנו. וכדי שיותר מקומיים יזכו מהמצווה, הם גם נוהגים לשלוח אותך בהסברים מעורפלים ממקום למקום. ככה שכדי  להגיע למפלי המים שאותם חיפשנו עברנו הלוך ושוב באותו קטע כביש כארבע פעמים. בסוף הגענו.

בפיג'י כל מקום (כמו מפל מים או מפרץ לעגינה) שייך למישהו (בדרך כלל לכפר הקרוב) ואין זה יאה לפלוש לשטח לא שלך בלי רשות. ולכן כל ביקור הופך לטקס, הנקרא סבוסבו (Sevusevu) שבו המבקר (זה אנחנו!) אחרי שהתלבש בקפידה, צריך להיפגש עם הצ'יף של הכפר, לתת לו מנחה, אגודה של שורשי צמח היאקונה (שמהם מכינים משקה טקסי הנקרא קווה) ולבקש רשות להסתובב או לעגון בשטח הכפר.  הציף ממלמל תפילה, כולם מוחאים כף במקומות הנכונים, אם השעה ביום נכונה אז מכינים מהשורשים את המשקה הממסטל וכולם לוגמים ממנו, וגם אם לא, מעניק ראש הכפר את חסותו על המבקרים.

נשמע מסובך? וכל זה בשביל לבקר במפל מים? האמת שכל היאכטונרים קצת אובדי-עצות בהתחלה, כמה שורשי קאווה להביא? ואיך נמצא את הצ'יף? ומתי מוחאים כף? אבל הטקס הוא חלק יום יומי וטבעי מהחיים פה. וכולם מכוונים אותך בחיוך, וזה גם דרך נפלאה להכיר ולשוחח עם המקומיים.

עוד לא הספקנו ליהנות מהמפלים והילדים דוחקים בנו להזדרז ולחזור מוקדם לעיירה. מנקודת מבטם של הילדים, צאצאים גאים לעם הספר, העיירה סאבוסאבו תיזכר  לנצח בשל הספרייה העירונית. בתזמון קוסמי הגענו לפיג'י בדיוק בשבוע שבו הספרייה חוגגת בפעילויות אחרי צהריים, ושלושת המוסקטרים לא וויתרו על אף מפגש והכניסו קצת צבע (חום בהיר) לחגיגות.

מילא על היבשה, אבל המגיפה הקרטוגרפית התפשטה ממפות הכבישים למפות הניווט הימיות. אחרי הטקס עם שורשי הקאווה באמצע המאה ה-21, כבר לא היינו מופתעים שמפות הניווט שלנו מעודכנות לתקופתו של קפטן בליי. עד לא מזמן, הדרך היחידה לנווט כאן, הייתה לשים יד על רשימת נקודות-ציון שעברה מיד ליד (עם טעויות העתקה מצטברות), ולאחרונה נוספו גם תצלומי הלוויין של גוגל שמהם אפשר, ביום בלי עננים, לראות את הריפים שמתחבאים במים. לא לקחנו צ'אנסים ומצאנו גם את רשימת הנ.צ. המבוקשת וגם כיסוי מלא של תצ"אות של פיג'י.

Fawn Harbor

מסאבוסאבו התחלנו להפליג חזרה, נגד הרוח, לקצה המזרחי של ואטו-לבו, האי הצפוני. בהתחלה מצאנו מפלט במעגן מוגן (Fawn harbor)  שהכניסה אליו היא דרך מעבר שמזגזג למשך כקילומטר בתוך שונית האלמוגים. בחוף גרה חמולה נחמדה (משפחת פיקרטין). באחד הימים לקחנו טרמפ את ארנסט בן ה12 שהבריז באותו היום מבית הספר ויצא לדוג, ובתמורה הוא לקח אותנו למעיינות חמים שנחבאים במעמקי הסבך. לבסוף הגענו למפרץ ויאני (Viani), שביחד עם האי השכן תוחם את מצרי סוסומו, משכנם של שוניות קשת-צבעים (rainbow reef),  ששמם משנרקל לפניהם כאחד מאתרי הצלילה הטובים בעולם. האוקיאנוס נדחס כאן לתוך המצר ומרעיף פלנקטון מזין לאלמוגים. יש שתי דרכים לצלול ולשנרקל כאן. האחת עם מועדוני הצלילה שגוזרים קופון של מאות דולרים ליום צלילות והשנייה עם ג'ק פישר. הלכנו על ג'ק.

ג'ק הוא קשיש נחמד, נצר למשפחה אנגלית, דור שלישי בפיג'י. המודל העסקי של ג'ק פשוט: כל מה שהוא צריך, זה ארוחה טובה,  כוס בירה קרה ומישהו לפטפט אתו, ולכן בתמורה לכמה דולרים בודדים הוא מצטרף ליאכטות שעוגנות אצלו בחצר האחורית ומדריך אותם לנקודות הצלילה בריף. הרווחנו פעמיים. קודם כל הריף המדהים. זה כבר כמה חודשים (מאז האטולים בטואמוטוס) לא ראינו אלמוגים בריאים ועשיריים בדגים וצבעים כמו כאן. הרווחנו איש שיחה מעניין וצבעוני כמו הריף שבו הוא גר. והכל במבצע. רק היום.

Rainbow-Reef, Taveuni

כרגיל הזמן נוזל לנו בין האצבעות וצריך להמשיך לנוע, אז יצאנו לחצות את ים קורו (Koro Sea) בדילוגים. ים קורו הוא הים הכלוא בין האיים הגדולים של פיג'י, ובניגוד לתושבי האיים הנעימים, הוא ידוע במזגו הסורר. וכך הוא היה בדילוג הראשון, אבל בדילוג הבא למקונגי (Makongi) נתרצה ונרגע. בתחילת השנה, ציקלון עוצמתי זרע סופה והרס באיים, ובאי ראינו את עקבותיו. צמרות העצים התקרחו כולם ועצים רבים אחרים נעקרו. תחנת מחקר על החוף שעסקה בהרביית צדפות ענק נחרבה כליל.כשצללנו במפרץ הקרוב מצאנו כמה צדפות שהועפו מבריכות הרבייה אל הים.

ממקונגי כבר הפלגנו ישר לסובה, בירתה של פיג'י, אבל על סובה ובכלל על האיים המערביים כבר נספר בשנה הבאה עלינו לטובה.

עד אז חגים שמחים ושנה טובה לכולכם!

הסוד השמור ביותר בחלק הזה של העולם הוא מזג האויר. כמו כולם גם אנחנו דמיינו לעצמנו שמיים כחולים מטולאים בעננים לבנים לקישוט ורוח נעימה שמספיקה בדיוק למלא את המפרשים ולא יותר.המציאות, כרגיל, יותר סוערת. בערך אחת לשבוע יוצאת מהיבשת האוסטרלית רמה ברומטרית ומטיילת מזרחה, וברווח שבינה לבין קודמתה נוצר מעין שקע ברומטרי שמשגע את השטים. הרוח משנה את כיוונה לצפון ואז מערב, ורגע לפני שהיא חוזרת לכיוונה ה"רגיל" (דר'-מז') היא מאלתרת: גשמים, ברקים או לחלופין אף משב רוח לרפואה. השייטים בגמלוניות רוקדים לחלילה של הרוח: כשהיא מתחילה לחוג כולם תופסים מעגן מוגן, מחכים שיעבור זעם, וכשהרוח חוזרת לכיוונה יוצאים להפלגה הבאה בתקווה להספיק להטיל עוגן בחוף מבטחים לפני הסיבוב הבא. ככה, כעניין של הרגל, כשבוע לפני הפלגה התחלנו לעקוב אחרי התחזית בניסיון להסתנכרן עם הריקוד הקבוע. רק שהפעם היכן שהוא בעולם איזה פרפר נפנף יותר מדי בכנפיו, הריטואל הרגיל השתגע והמפות הסינופטיות נראו כמו קשקוש של הילד של החזאי. בסוף התייאשנו, התקנו צמצום שני במפרש ויצאנו מערבה. יומיים שטנו בין עננים שחורים וממטרים ואנחנו עברנו בין הטיפות, בלי להירטב אפילו פעם אחת, בהפלגה נעימה במיוחד.
יומיים שטנו, והגענו אחרי שלושה. טונגה, שנמצאת ממזרח לקו תאריך, החליטה להצעיד את עצמה קדימה בזמן, ואנחנו, ברגע שהנחנו רגל על המזח, קפצנו יממה שלמה קדימה. ככה, עם קצת רמאות, השמש זורחת לראשונה על טונגה. הגענו למקום שבו מתחיל הזמן.
האמת שלא התכוונו לעצור בטונגה שהרי הזמן קצר והדרך עוד רבה, אבל איך אפשר לדלג על הממלכה היחידה בחצי הדרומי, עם מלך אמיתי ונתינים חייכנים לבושים, גברים כנשים, בחצאיות וחגורים באבנטים קלועים מקש.  יש לטונגה כמה קבוצות איים ואנחנו עצרנו להציץ בצפונית שבניהן – ואוואו (Vava'u).

Vakeatu (#16)

swallow cave

אז מה יש לטונגה להציע? בתפריט ישנן את כל המנות הרגילות: איים קטנטנים , מפרצים מבודדים, חופים חוליים מקושטים בעצי קוקוס, מים בכול הגוונים, שקיעות רומנטיות, אלמוגים קצת הרוסים ולווייתנים. הכול ארוז בצורה קומפקטית בתוך שונית שעוצרת את הסוול (הגלים) ככה שאפשר לשוט בנעימים בין האיים והמפרצים בלי שהקצף של הבירה יגלוש מהכוס.
כשנוברים אחרי מנהג יחודי לטונגאים, מגיעים למשתה הטונגאי (Tongan Feast). כמעט כל אירוע, מיום הולדת ועד הלוויה (ובטח ביקור של תייר עם מצלצלין בכיסו) הוא סיבה לחגיגה מקומית, שבה חזירון בדרך כלל מוצא את עצמו נעוץ על שיפוד, להקת דגים שוחה במחבת, והבת של בעל הבית דופקת ריקוד מסורתי.
כדי שלשוננו לא תתבלבל בחייכנו במאמץ להגות את שמות המעגנים, חברת הצ'ארטר (השכרת הסירות) המקומית מספרה את כל המעגנים, יש כשלושים כאלה, וכולם שטים ממספר אחד לשני (אל תפספסו את מספר 16!). מסביב אוירת העולם הגדול (שלא להגיד כיבוש זוחל): כמעט כל המסעדות, בתי הקפה ועסקי התיירות הם בבעלות זרה, בדרך כלל של שייטים שהגיעו לכאן לרגע ולא מצאו סיבה לעזוב. את המקומיים אפשר לפגוש בשוק, מסובבים את השיפוד במשתה, או קולעות מחצלות בכפרים כמעט נטושים.
בכמה מקומות בדרך כבר פגשנו ב- "cruisers nets". מעין רשת קשר מקומית שבה כל בוקר בשעה קבועה מודיעים הודעות לכל השייטים, ממזג-אויר ועד חיפוש אחרי אנשי צוות להפלגה. אבל הרשת של וואוואו מגיעה לשיאים חדשים: כל הארכיפלג מתנהל 24 שעות ביממה בקשר כמו תחנת מוניות: מתיאום טיפול במספנה, עד קביעת תור למספרה דרך דיווח על מצב הירקות בשוק. משהו מכיר מלון זול ? (משרד התיירות הממשלתי מכיר וכן הוא גם מאזין על הרשת).
בשורה הכמעט תחתונה, הביקור בטונגה הרגיש כמו נופש של סוף הקיץ. מעין חופשת שיט בתוך השייט הגדול. הכל כאן כל כך פשוט, ברור ומסודר. ההפלגות קצרות ורגועות. הירקות בשוק טעימים (יש אבטיחים!), הנוף נהדר. אחלה עולם שלישי.

כמו שאפשר להקיש, הפוסט נולד/ מוקלד בתקופת ההמתנה לחלון מזג אוויר להפלגה הבאה. בפסקה הראשונה הרוח ילל מכל הכיוונים וברקים רקדו מסביב. עכשיו השמיים בהירים ואין אף אדווה על המים. בין לבין המחשב, ביחד עם שאר המכשירים האלקטרונים החשובים שלנו, מצא מקלט מהברקים בתוך התנור, שאמונה עתיקה של יורדי ים טוענת שהוא כלוב פארדיי מצוין.
שנת לימודים פוריה. להתראות בפיג'י!

עוד תמונות בלינק הזה.

כשעוזבים את  פולינזיה הצרפתית נתקלים בצומת: ימינה (צפון-מערב) לפיג'י דרך איי קוק הצפוניים וסמואה, או שמאלה (דרום-מערב) דרך איי קוק הדרומיים, ניוואי (Nuie ) וטונגה. שמענו שבניוואי ישנם אנשים נחמדים ולוויתנים. מי צריך יותר מזה? פנינו שמאלה.

מזג האוויר היה טוב אלינו, אז דילגנו על איי קוק והפלגנו נון-סטופ, כאלף מיילים ימיים,  לניוואי. המקומיים אוהבים לקרוא לאי שלהם ה"סלע" (The Rock), שכן כולו עשוי סלע אלמוגים. ובדמיוננו ראינו אי סלעי מתמר אל-על מתוך הים.  במציאות פגשנו אי הדומה לפנקייק ירקרק.

קו החוף של האי כולו מצוקים בלי אף מפרץ או מעגן מוגן. בצד המערבי של האי (שרוב הזמן מוגן מהרוחות) ישנו מזח קצר. כשהרוח קצת זזה, הגלים מתנפצים על המזח, והדרך היחידה ל"עגון" את הדינגי, היא להרים אותה עם מנוף חשמלי למזח עצמו. לילדים זה בילוי יותר טוב מלונה פארק.

מרימים את הדינגי על המזח alofi

המים מסביב לאי צלולים בצורה לא טבעית, (כנראה משום שאין כמעט אדמת סחף), עומק של שלושים מטר נראה כמו שניים, וכשמשנרקלים מרגישים כמו בסרט HD. יש כאן 1400 תושבים (באמת נחמדים) מתוכם שניים ישראלים. נראה לי שיש ישראלים גם על המאדים, נראה מתי נאס"א תגלה אותם. יש כאן תחנת דלק אחת, מגרש מיני-גולף אחד ואף כספומט.

הלוויתנים (humpback whales) כאן ביישנים. כבר כשהתקרבנו לאי ראינו את סילוני המים שהם מתיזים. עם קצת סבלנות, כשסורקים את המים במעגן היאכטות אפשר לראות מדי פעם (אבל מרחוק מדי) ריטואל קבוע – סילון מים אחד או שניים, קצה של סנפיר גב שמפלח את המים פעמיים ואחריהם זנב מלכותי שלפני צלילה. רק פעם אחת ראינו לוויתן קופץ מעל המים. גוף הסירה הוא כמו תיבת תהודה ובלילה ,בתוך הסירה ,אפשר לשמוע את שירת הלוויתנים (וכשמזנקים החוצה הקולות נעלמים, ממש רוחות רפאים).

לוויתן ליד אלופי

Alofi – דייגים

אבל האטרקציה העיקרית של ניוואי הם לדעתנו שבילי הים (Sea Tracks). את המצוק של קו החוף מפלחים מספר מועט של דרכי גישה לים, חלקם דרך מערות נטיפים, חלקם דרך נקיקים צרים, בחלק גרמי מדרגות ארוכים, באחרים סולמות. רוב שבילי הים מובילים לבריכות, שמתגלות רק בגאות נמוכה. שביל ים אחד מוביל לבריכה בתוך מערה,  אחר לתוך נקיק מים מתוקים. בשביל ים אחד פגשנו דייג שסיפר לנו על ההיסטוריה הבלתי כתובה של ניוואי.

הקיצר אם אתם בסביבה – שווה ביקור. אנחנו זזים לטונגה.

Talava Arches, Hikutavake

Matapa chasm, Hikutavake

Limu Pools, Hilutavake

Talava Arches, Hikutavake

כרגיל עוד תמונת בלינק הזה