Category

השייט מכף-יורק מערבה חצה בתחילה את מפרץ קרפנטרייה ואחריו את ים ארפורה עד שהסתיים, כמעט בלי אירועים מיוחדים, בדארווין בירתה של הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה. רוב הזמן היה לנו את הים רק לעצמנו, ואת המפרצים חלקנו בשמחה עם סטיב, מהגר יהודי מדרום אפריקה ששט לאינדונזיה להעביר את הפנסיה במקום רגוע. היבשה בחלק הזה של העולם נמוכה ומתבטלת, מתחרה במונוטוניות שלה עם הים ומנצחת. רק המפרץ בשרשרת איי ווסל (Wessel) שמזדקרים מהיבשת כמו חד-קרן, היה בליגה של הגדולים.

Two Islands Bay – The Wessels

אם יש שיעור ימאות שכדאי לשנן, זה שבשום פנים ואופן, בלי תירוצים וסיפורים, לא כדאי להכניס את קצה החוטם למקום שבו הרוח נושבת בעוז כנגד זרמי ים חזקים. זהו מתכון בטוח לים גועש עם גלים אימתניים. בלי תירוצים – חוץ מדונדס. כשישבנו עם סטיב בכניסה למצר דונדס (Dundas Strait), רק יום הפלגה מדארווין, הוא סיפר לנו על היום הגרוע ביותר שעבר עליו מעולם על הים, כשחצה את המצר הזה בעבר. זרמי הגאות והשפל מעבירים דרך המצר כמויות מים אדירות בדרכן דרומה, ורוחות הסחר מצדן (ההפוך) אינן קוטלות קנים. הן גם לא מתכוונות לשנות את כיוונם בחצי שנה הקרובה. הזרמים דווקא משנים כיוונם חליפות כל שש שעות, אבל אין שום דרך להפליג דרומה גם נגד הזרם וגם נגד הרוח. נותר רק לחכות שהרוח תיחלש כדי להקטין את הדרמה. התחזית חזתה רוחות חזקות מאוד ואנחנו חיכינו יום ויומיים וגם שלושה. ביום הרביעי התחזית נרגעה אלא שהרוח שלא התעדכנה בתחזית, כך שהמחוג טייל לו בין 25 ל 30 קשר לאורך החגיגה. מכיוון שנוהגים ליחס לימאים דמיון פורה, אני רק אתרגם את הפסקה המתאימה מהפיילוט-בוק, מדריך השייט של המקום:

"בשעות הבוקר המאוחרות, כשהרוח עלולה לעלות ל 20-25 קשר ההתקדמות מולה כנגד גלים תלולים ונשברים יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית. לעיתים קרובות הגלים התכופים מתנשאים לשני מטר, ומביאים את הסירה לכדי עצירה מצמררת לפני שהם נשטפים על הסיפון".

הכל היה נכון (חוץ מהרוח שהייתה יותר עזה, והגלים גבוהים הרבה יותר). אבל עברנו את פרעה ועברנו גם את זה.

מצר דונדס – הסירה של סטיב

בדארווין הפרשי השפל בין הגאות לשפל מגיעים גם לשמונה מטרים, ואם לא רוצים להיתפס עם המכנסים למטה צריך לעגון רחוק מאוד מהחוף. מראה אופייני במעגן הוא של אנשים שגוררים את הדינגי (הסירה הקטנה) שלהם לאורך מאות מטרים אחרי שהים הבריז ונסוג לאחור. אז התפנקנו במרינה, שכדי להתמודד עם הפרשי הגבהים מתחבאת מאחורי סכרים שהכניסה אליהם דרך תאי ציפה (Locks).

נכנסים למרינה

אבל חאלס עם סיפורים אוסטרלים. הלוג הווירטואלי שלנו מראה, שאנחנו סוגרים מעל מאתיים ימים באוסטרליה, שזה הרבה יותר מדי למי שנפשו חייה על נדודים. את השבוע האחרון העברנו בתיקונים, סידורים ובעיקר בהעמסת מזון לחודשים הקרובים. כי עזבו אתכם מרוחות וזרמים, השיעור החשוב באמת בימאות הוא שאין דבר כזה יותר מדי אוכל בספינה שיוצאת אל הים. מחר נפרוש מפרש וניכנס לאוקיאנוס השלישי שלנו -האוקיאנוס ההודי. לעומת האוקיאנוסים האחרים, רק קומץ סירות טורח לחצות את השלולית הזאת. אחרי הכל, בקצה השני לא מחכים איים קריביים או פולינזים אלא אפריקה. אתם יודעים, הכבשה השחורה של העולם.

ישנם שני מסלולים עיקרים בים הזה: הקצר מוביל ישר הביתה דרך הים האדום. השני ארוך פי כמה, מקיף את כף התקווה הטובה. בעבר הלא רחוק שלטו פיראטים במצרי עדן המובילים לים האדום. אבל בשנים האחרונות, למרות שהאזור עדיין מוכרז "בסיכון גבוה", לא היו התקפות על יאכטות, ומשנה לשנה יותר ויותר סירות חוזרות לשוט בנתיב הזה. אנחנו, שגם ככה יש לנו דרך קבע שלושה פיראטים בסירה, היינו שמחים גם כן להגיע קצת יותר מוקדם, אלא שהדרכון שלנו לא כל כך פופולרי בשכונה, ולאורך הדרך ישנם מעט מדי מקומות לעצור בהם בבטחה, ככה שהחרטום שלנו מכוון לדרום -אפריקה. בתחילת הדרך אנחנו הולכים לעצור במקומות שלפני כן לא שמענו עליהם בכלל (אם אתם חלשים כמוני בגאוגרפיה, זה הזמן לפתוח את האטלס): כריסטמס, קוקוס-קילינג וצ'אגוס. ובהמשך במקומות יותר מפורסמים: סיישל ומדגסקר עד שנגיע לקייפטאון לקראת החנוכה.

תשמרו על קשר. נראה לי שהולך להיות מעניין.

שקיעה בדארווין

אנחנו עכשיו בכף-יורק, השפיץ הכי צפוני של אוסטרליה. אם עומדים על קצות האצבעות אפשר לראות מכאן את פפואה-גינאה החדשה. בין לבין נמצא מצר-טורס (Torres Strait ) שמחבר את ים-האלמוגים לים-אלאבורה ומשם לאוקיאנוס ההודי. כמו מצרי גיברלטר ותעלת פנמה, גם מצר-טורס מביא לנו התרגשות של ים לא נודע והבטחה להרפתקאות חדשות.

את החודשיים האחרונים בילינו בשייט לכל אורכה של שונית המחסום הגדולה. עם 600  איים, 3000 שוניות אלמוגים נפרדות ואורך של מעל אלפיים ק"מ ה"שונית" הזאת מרוויחה את התואר "גדולה" ביושר. ויש גם מעל מאה מיני כרישים וטריגונים, אבל אליהם נחזור אחר כך.

עם כל-כך הרבה שוניות, שייט בלילה לא ממש מרגיע, כך שאת המרחקים היינו צריכים לגמוא בהפלגות יומיות. תוסיפו ויזה אוסטרלית שהולכת לפקוע בכל רגע, וקיבלתם שייט  די אינטנסיבי.  כדי להספיק  יצאנו מהאי פרייזר מיד כשחלף על פנינו שרידיו של הצקלון. רוכבים על זנבה של המפלצת היינו בין הראשונים להגיע לאיי Whitsundays, אייקון אוסטרלי שבימים רגילים מפוצץ בנופשים ובסירות. הפעם, למרות שהגענו בדיוק בחופשת הפסח (המכונה על ידי הגויים כאן Easter) מצאנו את האזור די ריק, מפוצץ רק מהסופה שפגעה בּול בפּוני: עצים עקורים, אלמוגים קבורים בסחף וסירות מוטחות על החוף. למרות הנזקים קל לראות למה הארכיפלג הזה נחשב למֶכַּה של סצנת-השייט האוסטרלי עם איים פסטורליים  וחופים אגדיים. כבר בדרך לפה החלו להופיע איים מקסימים (Great Keppel, Percy ) וההגעה לוויטסונדייס סימלה לנו סופית את החזרה לארץ הנכספת – הטרופיק'ס. המעט תיירים שיש כאן כולם לבושים במין חליפה צניעות מוזרה. זה בגלל המדוזות הקטלניות, נחזור אליהן עוד רגע.

Airlie-beach – post Cyclon Deby

באיירלי-ביץ  אנחנו פוגשים חזרה את רוחות הסחר המוכרות (הלוואי שיכולתי לומר ה"מלטפות", אבל הן צולפות בעוז). איתן המשכנו לדלג צפונה בין איי השונית: מגנטיק, דאנק, פיצרוי. המים העכורים מסחף הצטללו, ואלמוגים בריאים התחילו לצוץ. גם האיים התגלו במגוונם: חלקם נישאים והררים, חלקם רק תלולית חול. חלק מיוערים במנגרובים, אחרים ביערות גשם. בלית ברירה, כשנגמר לנו האוכל חזרנו ליבשת ועגנו בעיר הגדולה קיירנס. אחרי  שמלאנו את המזווה באספקה לחודש, התפננו לרומו של עולם וקפצנו לשליח חב"ד המקומי, שירביץ ביואב קצת תורה לקראת הבר מצווה שהולכת לנחות עליו באמצע האוקיאנוס ההודי. רבי-ארי ואשתו מושקי היו כל כך נחמדים שחזרנו למחרת להשתתף בארוחת השבת משפחתית עם כל הקהילה המקומית הקטנטנה והחמימה.

מקיירנס ממשיכים בדילוגי-איים: דילוג ראשון לאיי Low. משם ל Hope. הראשון אי נהדר, בשני מצאנו שלט אזהרה מקרוקודילים וברחנו לסירה. תושבי אוסטרליה מאוד גאים בטבע-ארצם העוין, וכל מוזיאון שמכבד את עצמו מתהדר במקום בפרסקאות עתיקות, באגף מורחב שנושאו "מה יכול להרוג אותך באוסטרליה". הרשימה ארוכה וכוללת (כמו שכבר הבנתם) סופות טרופיות, כרישים, מדוזות קטלניות וקרוקודילים. וזה עוד לפני שהנחתם רגל על היבשה. כששוטטנו במוזיאון הלאומי בסידני בתחילת השנה, התצוגה נראתה סוריאליסטית. המציאות, כרגיל, נושכת יותר מכל דמיון. האזור הצפוני שאנחנו נמצאים בו מכונה "Crocs Country" ואף אחד לא מעז להיכנס כאן למים.

Magnetic Island

Low Island

רגע לפני עוד הספקנו לעצור ב Lizard Island האי שנחשב הכי הכי. זה היעד השנתי של הרבה שייטים אוסטרלים, במשך העונה הם עולים כמונו לאורך החוף עד לאי הלטאה, ועם חילופי העונות תופסים רוחות צפוניות שיחזירו אותם הביתה.  (לשייטים האלה לוקח חצי שנה להגיע לכאן. לנו לקח חודש וחצי. אינטנסיבי כבר אמרנו?) לא סתם כולם מכוונים את החרטום לכאן. באי הזה יש קסם מיוחד, מעגנים נהדרים והאלמוגים הכי יפים שראינו בשונית הגדולה. במעגן שלנו ישנה שונית שנקראת גן הצדפות, שמרופדת בצדפות ענק צבעוניות (Giant Clams) שנראות כאילו יצאו מסרט בדיוני. האי הררי ועל פסגתו טיפס קפטן קוק כדי לחפש נתיב יציאה מהשונית הגדולה חזרה לים הפתוח. בימינו מטפסים עליו כולם כדי לחפש שברירי קליטה סלולרית. הדבר היחיד שמעיב על השלווה הוא זמזום המטוסים הפרטים שמביאים אורחים לריסורט (המאוד) יוקרתי במקום.

Lizard Is.

Lizard Island

ככל שמצפינים השונית מתקרבת יותר ויותר ליבשת, קוטמת את הגלים והשייט יותר נעים וממש מהיר, לקראת הסוף כבר נהיה צפוף בין כל השוניות, ומעט המקום שנותר נתפס על ידי נתיבי אניות סוחר. התנועה זורמת, וכל חציה שלנו את הנתיב מרגישה כמו ילד קטן שמנסה לחצות אוטוסטרדה בריצה. הקטע האחרון עד מצרי-טורס, כשבוע שייט, עובר בארץ-אף-אדם, ספר אוסטרלי אמיתי. הנוף קורץ, אבל בלי אפשרות להיכנס למים, גם אין חשק לעצור ליותר מלילה. ככה אנחנו מדלגים במהירות בין איים ליבשה :איי פלינדרס, מוריס, כף גרנוויל ושפך נהר אסקייפ. בכל המקומות אין אף סירת שייט חוץ משלנו.

ביום האחרון, בלי הפתעה, הרוח עשה לנו שריר, שנרגיש שאנחנו חוצים מיצרים אמתיים ולא סתם מקיפים לשון יבשה מונוטונית, והביא אותנו עד לסיסייה (Seisia) עיירת קצה-עולם צבועה בחול אדום ובאנשים שחומי עור. אלה אדוני הארץ לשעבר, האבוריג'ינלים, שעד עכשיו, כחצי שנה, פגשנו ביבשת רק מעטים מאוד מהם. וגם הם וגם הקרבה לאסיה כבר נותנים לנו להרגיש עם רגל אחת מחוץ לאוסטרליה.

מכאן אנחנו ממשיכים מערבה לדארווין נקודות היציאה שלנו לאוקיאנוס ההודי. עניין של שבועיים שלושה.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה

Withsundays

Giant Clam- Lizard Is.

התאריך בפינה של הפוסט האחרון נוזף בי בתוכחה על שכבר יותר מחודשיים לא סיפרנו את קורותינו, ומכיוון שרוחה של סופת הציקלון "דבי" (עליה השלום) עדיין רודפת אחרינו וממסמרת אותנו למקומנו, זהו זמן טוב לשבור את השתיקה. אז היינו בסידני, ומאז הפלגנו כאלף קילומטרים במעלה החוף האוסטרלי. החלפנו מדינות מ New South Wales ל Queensland ואת הים הטזמני בים האלמוגים (Coral sea) אולם לנו זה מרגיש כאילו אנחנו עדיין דורכים במקום, מחכים "שתתחיל כבר העונה".
סידני הייתה נהדרת אבל חיידק הנדודים התחיל לנקר ובוקר אחד התעוררנו עם האנגואבר מהציביליזציה, פרשנו מפרשים והתחלנו לשוט. נו טוב, רק לשעתיים ורק עד המפרץ הקרוב. בדמיוננו הרב ובתכנונינו הדלים, ציפינו לחודשים של שיט מרגיע לאורך החוף. למציאות כרגיל היו בשבילנו תוכניות יותר מפורטות ופחות מפנקות. בשלב ראשון גילינו (בהפתעה), שלמרות שאוסטרליה נראית קטנה על המפה, אורך קו החוף שאנחנו צריכים לגמוא הוא כ 5000 ק"מ. זה מה שקורה כשלא מקשיבים בשעורי גיאוגרפיה. אז כדאי שנתחיל להזיז ת'ירכתיים.

לאורך 800 הק"מ הראשונים כמעט אין מפרצים, ונקודות העצירה היחידות הם במעלה נהרות שהכניסה אליהם מסמרת שיער במקרה הטוב וטורפת סירות במקרה הרע. בשפך הנהרות נוצר שרטון (coastal bar) ומפגש זרם הנהר בזרמי הגאות והשפל, ביחד עם הסוול יכול ליצר גלי חוף נשברים. צריך לתזמן את ההגעה לים נוח, שעת גאות נכונה, ולעבור בנתיב בו השרטון לא רדוד מדי. העסק יותר פשוט ממה שזה נשמע, אבל העיתונות המקומית ויוטיוב מלאים בסיפורי אסונות, אז החלטנו לצמצם את צליחת הנהרות למינימום ולהאריך את ההפלגות, אלא שבעונה הזאת מזג האוויר קפריזי ורוחות דרומיות מגיעות פעם בכעשרה ימים, מלוות תמיד בגשם וסופות ברקים. אפילו ברד ניתך עלינו באמצע הקיץ. באחת הפלגות הלילה נקלענו לכזאת סופת ברקים שבה כל פלאש בשמים מצניח את הלב לתחתונים. גם ביום ישנן סופות כאלה רק שהברקים נטמעים באור השמש הבוהק, ולבנות-יענה שכמונו, מה שלא רואים פחות מפחיד.

סופת ברד בפיטווטר

ככה שעם כל האוברדוז מציביליזציה, כמה שמחנו כשנגלה לנו קו הרקיע המשונן בגורדי שחקים של מטרופוליטן חוף הזהב (Gold Coast). אחרי הכל מה יכול להיות רע בעיר ששמה הרשמי הוא "גן עדן לגולשים" (Surfers Paradise). המקומיים אוהבים לתאר את המקום כלאס וגאס לחוף הים. העיר מרושתת בתעלות ונהרות, שנופשים ומקומיים משתוללים בהם בכל כלי שייט אפשרי, ומפורסמת בפארקי השעשועים שלה. השתוללות על מים יש לנו מספיק, אז פוצצנו את התקציב החודשי בפארקי השעשועים.

Goldcoast

מהגולד קואסט יוצאים איי חול ענקיים שבינם לבין היבשת יש סבך נתיבי מים, איים ושרטונות שאפשר להתקדם בהם צפונה. כך יכולנו לגוון את הנוף המונוטוני של הים בשיט תעלות מרתק, ואת השלווה שבשיט בים פתוח בחשש מתמיד מפני עליה על שרטון. נתיבי המים האלה הובילו אותנו למפרץ מורטון שבאחד מצדדיו משהו ניסה, ללא הצלחה, ליצור נמל מוגן משלדי אוניות טבועות, ובלי כוונה יצא לו אתר צלילה סוריאליסטי ומגניב. פה לראשונה באוסטרליה ראינו אלמוגים ודגי שונית . אנחנו בכיוון הנכון.

Tangalooma Wrecks

עוד יומיים של הפלגה צפונה, שני מעברי נהרות והגענו עד הלום. הלום זה האי פרייזר. האוסטרלים מדגישים שהוא אי החול הגדול בעולם, ושוכחים לציין שהוא גם מקום משכנה של קהילת זבובי החול הגדולה בתבל. קצת צפונה מכאן עובר לו חוג-הגדי וממנו נפרשת הארץ המובטחת: ים טרופי ושונית המחסום הגדולה. זה גם קו הגבול שממנו משתרע האזור שבו בעונה הלא נכונה משוטטות סופות הציקלון. רק לפני יומיים סופה מאוד משועממת כזאת, דבי שמה, כתשה את החוף האוסטרלי 300 מייל מאתנו. דיווחי מזג האויר, והתמונות באינטרנט היו מסמרי שיער ואנחנו היינו מאוד מבסוטים על הזהירות שלנו. השמחה קצת שככה כשגילינו שהציקלון, אחרי שעלה על החוף, שבר דרומה והחל דוהר לכיווננו. אומנם לא כצקלון (על היבשה הסופות האלה מאבדות המון אנרגיה ומאטות), אלה סתם כסופה עצבנית ( (Tropical Low). מכיוון שגם כאן יש רשת נתיבי מיים מוגנים בין האי ליבשת עשינו פניית פרסה ורצנו להסתתר במקום הכי מוגן באזור. עבר בשלום.

דבי פוגעת בחוף – אנחנו מתחבאים בקצה החץ

תסלחו לי על כל הקיטורים הפעם. הרופא אמר שזה מה שקורה כשמתרחקים מהאזור הטרופי ליותר מדי זמן (כבר ארבעה חודשים!). בפעם הבאה כל זה הולך להשתנות.

פסח שמח!

עוד תמונות בלינק הזה.

משהגענו לאוסטרליה, התכוונו להוציא את הבלוג להפסקת פרסומות קלה. אחרי הכל קנגורו נשאר קנגורו – פעמים מקפץ בשדות, פעמים על חוף הים ורוב הזמן קופא מקור על מדף הבשרים בסופרמרקט השכונתי. אבל אז הגענו לסידני ונטרפו התוכניות – אז הנה מבזק קצר לפני שאנחנו מחשיכים את המסך.
סידני היא המקום הכי מדליק בעולם להעביר בו את חילופי השנה האזרחית. קצת לפני מתחיל הקיץ וחוץ מסנטה קלאוס שמזיע בתוך מעיל לא אופנתי, כולם מסתובבים עם חיוך, מדלגים בין אין ספור אירועים ופסטיבלים כאילו שאין צרות בעולם. כל תושב שני מחזיק סירה, ובצילומי הלווין נראים כל עשרות המפרצים בסידני מנוקדים בסירות כמו חול שנדבק לבגד-ים. כדי לא לפספס את החגיגה הזמנו מקום במרינה חצי שנה מראש, במחיר שממש לא שווה לכל נפש. בפועל גילינו שיש כאן לא מעט מקומות שאפשר לעגון בחינם גם בשיא העונה.

זינוק – סידני הוברט

ההורים של לילך, שאחרי כמה וכמה ביקורים כבר יודעים לאן כדאי להגיע, נחתו אצלנו ממש כשהחגיגה התחילה. יום אחרי הכריסטמס יצאנו איתם ועם עוד כמה מאות אלפי סידנאים (Sydneysider) לצפות בזינוק של מירוץ סידני-הוברט. המרוץ הוא אחד המפורסמים בעולם השיט, וידוע לשמצה בגלל מזג האוויר הנוראי שנוחת על המשתתפים כמעט בכל שנה. אבל בסידני השמש זורחת וכל קו החוף עד ליציאה לאוקיאנוס מטולא באנשים על שמיכות פיקניק. השכמנו קום והתמקמנו במקום שבו היאכטות פונות מהנמל ויוצאות לים הפתוח. שעתיים לפני הזינוק, הסירות המקצועניות כבר מתחילות לחוג במפרץ כדי להרגיש את הרוח, ורק מעשי ניסים מונעים מהן להתנגש במאות הסירות של הצופים שמזגזגות בין הרגליים. בזינוק כבר כולם על הרגליים, ומרבד של מפרשים צבעונים מתחיל לגלסס במהירות לא נתפסת מול הרוח, כשמשני צדדיו שובלים של סירות הצופים שרודפות אחרי האקשן. איזה מחזה! לא צריך להבין בשייט כדי להיסחף עם כל שאר הצופים בלהט התחרות.

כמה ימים אחרי מתחילה שנה אזרחית חדשה. לזיקוקי הדי-נור בסידני יצא שם של מופע הזיקוקים הגדול בתבל, והמקום הטוב ביותר לראות אותם הוא מעל סירה במפרץ. את זה יודעים גם רבבות בעלי הסירות בסביבה. אם למירוץ סידני-הוברט הגענו כמה שעות מוקדם יותר לתפוס מקום, לחגיגה הבאה כבר יצאנו יומיים מראש, ותפסנו את הנקודה הכי שווה. בצמוד לבית האופרה יש מפרץ קטן (farm cove) שניתן לעגון בו רק עם סירות קטנות (מתחת ל 15 מטר) וכל מי שיכול ומבין מגיע לשם. כבר כשהגענו היה קצת צפוף, וביומיים שבילינו עד לספירה לאחור, המפרץ הצטופף והתפוקק, עד שבשעת הזיקוקים היית יכול ללכת מסירה לסירה עד לקצה האופק. האוסטרלים מבינים עניין וסידרו שני מטחי-די-נור: הראשון בערב (גם) לילדים והשני בדיוק בחצות לכל השאר. שני המופעים מרהיבים והמילים כמו גם התמונות דלים מלהעביר את החוויה. ניצוצות אש שמתפוצצים ללא הפסקה בצבעים עזים, מציירים בשמיים כוכבים חדשים, וכולם כאילו מכוונים בדיוק מעל לתורן שלנו. ואני כבר לא יודע מה יותר מרתק – המופע שבשמיים או ההתרגשות והחיוכים על פני הצופים.

Sydney Festival

החגיגה הבאה ברשימה שלנו היא פסטיבל סידני שנמתח על פני שלושה שבועות ועשרות אירועים חינמיים שכוללים מופעי מוסיקה מכל הסוגים (כולל קונצרט ואופרה תחת כיפת השמיים ביחד, כרגיל, עם כל תושבי סידני), קבארטים, סדנאות קרקס, מיצגים ועוד כל מיני, שמכניסים עוד צבע וטוויסט לעיר שמרתקת גם בימי שגרה.

Bondi

אחרונים ברשימה הם החופים המיתולוגיים של סידני, ובראשם חוף בונדיי, שמצדיקים את כל הקלישאות שנקשרו להם. איזה מקום מגניב. כל כך הרבה אנשים, בכל הצבעים והלשונות תופסים כמעט כל פיסת חול פנויה בחוף שהגודל שלו לא נתפס. ומפקירים את גופם לרוח ולגלים בשוק הבשר הגדול ביותר ביבשת. הבנים אצלנו במשפחה (אבא שלי והאחים שלי), לא התרגשו מהדיווחים על פסטיבלים וזיקוקים, אבל אחרי שתי תמונות מהחוף, קנו כרטיסי טיסה והגיעו גם לבקר. בלית ברירה הינו צריכים שוב לבקר בכל האטרקציות של סידני.
הקיצר, אם בחורף הבא יתחשק לכם לגוון את החופשה אז במקום (או בנוסף) לנסוע שוב לנופש בטבריה, תמכרו איזה כליה או חצי-בית, ותקפצו לבקר. לא תצטערו.

ורק עוד עדכון קטן אחרון. באמת שהתכוונו לסיים את הטיול בארץ אוז, למכור את הסירה לאיזה אוסטרלי נחמד ולחזור עם המזוודה של הכסף לחיים האמתיים בארץ. רק אבוי, כמה שלא השתדלנו, ככל שהתקרבנו לסוף הטיול החשק לחזור התרחק מאתנו. אז שוב, בלית ברירה, החלטנו להוסיף גם את האוקיאנוס ההודי למסלול שלנו ולחזור לים התיכון על גבי סירה במקום על כנפי מטוסים. אינשאללה, את השנה האזרחית הבאה כבר נקבל בדרום אפריקה, ואת הילדים נפקיד חזרה במערכת החינוך בשלהי קיץ 2018.
נחזור לעדכן כשנשוב לרצועה הטרופית והמים יתחממו חזרה מתישהו באפריל. בינתיים להתראות!

The pool in Bondi

עוד תמונות בלינק הזה.

אנחנו אוטוטו סוגרים שלושה שבועות במפרץ שנקרא פורט-סטפנס. בכלל עצרנו כאן רק כדי להספין את הסירה לטיפולים. כשהגענו לפה, לא חשבנו שנשאר דקה יותר משצריך. במבט ראשון ובהשוואה לאיים הטרופיים שרק עזבנו, זה סתם עוד מקום. האוסטרלים מצדם טוענים בלהט שזה אחד המקומות הכי שווים בחלק הזה של היבשת (New South Wales). אין לנו זמן להתווכח, החופש הגדול בפתח וכולם רוצים להכין סירתם לקיץ, אז מיהרנו למספנה לתפוס מקום. המספנה נמצאת בקצה הכי מרוחק של המפרץ, מוקפת בחוות לגידול צדפות (שנתנו לאיזור את שמו: Oyster Cove) והכניסה אליה היא דרך תעלה שעמוקה דייה רק בגאות. על המקום המליצו זוג שייטים אוסטרלי שפגשנו בטונגה: מקום זול, צוות מקצועי ונחמד, רק שבאמצע שום מקום. החור בארנק שלנו ממלמל שמחיר זה דבר יחסי, חוץ מזה הם קלעו בול.

שבוע בילינו על הגובה. לילות ראשונים על היבשה מזה שנה וחצי, וחוסר הנדנוד המתמיד גרם לנו לסחרחורת. מהמרפסת יש נוף פסטורלי, וכל בוקר שלושה קנגרואים באים לרחרח בחצר ליד. רשימת הסידורים לא הייתה ארוכה מדי: צביעה של תחתית הסירה, התקנת מצברים חדשים, דליפה ישנה  ועוד כמה תיקונים של דברים שלא ממש הפריעו לאף אחד (כמו תיקון דוד המים החשמלי). עד שהילדים התרגלו למגרש הכדורגל המאולתר כבר היינו חזרה במים.

הנוף מהמרפסת

כשנמצאים על היבשה לא ממש שמים לב לדקויות מזג האוויר. רק כשהשדרית נגעה במים הבחנו בעננים הקודרים ובסערות הברקים המרהיבות שמסביב. ברחנו למפרצון הכי מוגן באזור (Fame Cove) שעליו המליץ השכן במספנה וישר נעטפנו בניחוח נוסטלגי של עצי אורנים אחרי הגשם (רק שהדיווחים מהבית באותו הזמן התעקשו שהריח היחיד באוויר הוא שרוף). מכיוון שאין לנו באמת לאן למהר, הורדנו עוד שני הילוכים והתחלנו לחקור את האזור. הנוף נחמד אבל המים עכורים עם מדוזות מפלצתיות. מבחינת המקומיים אם זה לא הורג, זה לא נחשב, ואף אחד לא מבין למה אנחנו לא נכנסים למים.

אחרי שבועיים חשבנו שראינו הכל והיינו מוכנים לזוז. התחזית מושלמת: 15-20 קשר מהכיוון הנכון, והסירה כבר ערוכה להפלגה. כשכבר הדלקנו את מכשירי הניווט, מד הרוח התעקש שהרוח בעוצמה של 30 קשר ועוד לא יצאנו מהמפרץ המוגן. בדרך כלל היינו ממצמצים פעם אחת, דופקים צמצום שני ויוצאים לדרך. אבל גם אחרי שבועיים עדיין אין לנו לאן למהר, אז נשארנו עוד קצת. הפעם כבר לא נותרה ברירה והיינו צריכים לנדוד למקומות הפחות מתוירים מפרץ. ככה למזלנו גילינו לבסוף מה במקום מהלך קסם על המקומיים: הנהרות הרחבים שאפשר להפליג בתוכם, הדולפינים שמבקרים במפרץ (בעומק חמש מטר!), שוניות חול, דיונות וחופים נטושים בלי קצה.

לאורך המפרץ ישנם המון עיירות קטנטנות עם בתים על שפת המים, וכל אחד מחזיק סירה שעוגנת מול הבית או במרינה ליד. גם מרינות יש כאן כמו זבובי חול. בהתחלה כל הציוויליזציה הזאת קצת צרמה לנו בעיין, אבל אט אט התרגלנו לנוף, וגם לנוחות של החיים המודרניים. כבר לא צריך לאגור מזון במחסנים, לכבס ביד או להסתובב עם תספורת של רובינזון קרוזו.

אבל המודרנה גם מזמנת הפתעות: באחד מסופי השבוע שבהם עגנו ליד עיירת נופש מרכזית,  התעוררנו בשתיים אחרי חצות לקול שיחה קולנית מתחת לאף (רק שאנחנו באמצע המפרץ, ואין פה אף אף לשוחח תחתיו). הכנסתי את הגופייה לתחתונים, יצאתי לחקור את פשר העניין ומצאתי ארבע נערות מבוסמות כמעה, אחת מהן עירומה לגמרי ועוד גברבר ממזר אחד, שהחליטו לצאת לשחיית לילה ונעצרו על הסירה לשיחה והתרעננות. אחת מהן הייתה כל כך שיכורה, שבמקום לקפוץ חזרה מהמדרגה הקרובה למים שעליה היא ישבה היא עברה אותי, התנדנדה לצד שני של הסירה וקפצה לכיוון ההפוך. ואנחנו עוד חשבנו שנשתעמם כאן.

עכשיו באמת הגיע הזמן לזוז לסידני.

עוד תמונות בלינק הזה.

הגענו.

תחת לחץ, אני מוכן להודות שכשהחלטנו להפליג לאוסטרליה גם לנו זה נראה קצת יומרני. אבל עטינו את הפרצוף של "אל דאגה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" (פרצוף מאוד שימושי, לומדים לעשות אותו בצבא) ויצאנו לדרך.
ההפלגה האחרונה, הטרידה את כל יושבי המעגן בנומיאה שבניו קלדוניה. בעיקר בגלל שהיא אחרונה ולא ברור כמה מזל נשאר במיכל, אבל גם בגלל שיש יותר מדי אפשרויות. אם עד עכשיו היינו צריכים לקלוע לאי בגודל אפון בלב-ים, הפעם לא משנה לאן תכוון את החרטום בסוף תתקע ביבשת הגדולה. האפשרות הקלה הייתה לשוט מזרחה בתוך הרצועה הטרופית ולהגיע לצפון אוסטרליה. רק שכל האקשן קורה בסידני שבדרום, ואנחנו בכלל מנסים לברוח מהציקלונים הטרופיים. מצד שני, הדרך הישירה לסידני ארוכה ונכנסת לאזור אקלימי תוסס עם נטיות אלימות לפרקים. עברנו באמצע.

שקיעה ראשונה על היבשת האוסטרלית – ים טאזמן

בגלל שחלון התחזית המהימנה קצר יותר מהשייט עצמו, החלטנו להשתמש הפעם בשרותיו של נתב מזג אויר (weather router), מעין גורו מטאורולוגי, שמייעץ לשייטים ומתווה לכל אחד מסלול שמתחשב ברוחות המשתנות ובמהירות של הסירה. (רוב השייטים הלא אירופאים כמעט ולא זזים מטר בלי כזה נתב). המייעץ יעץ ויצאנו יחד ארבע סירות . בסופו של משט כל סירה בחרה נתיב משלה וכולם שונים מזה של הגורו ועדיין הגענו בשלום וכמעט באותו הזמן לאחר שבוע. חכמים בדיעבד שכמונו.
שישה ימים שטנו באוקיאנוס השקט, רוכבים על רוח שהשיבה רמה ברומטרית שטיילה מדרום לנו, וביום השביעי שינה האוקיאנוס את שמו ל"ים טאזמן" ועם השם החדש שככה הרוח והתחלפה בזרם המזרח-אוסטראלי (ההוא מהסרט של נמו) שזורם דרומה לאורך החוף  כמו נהר והביא אותנו עם אור אחרון לקופס הרבור (Coffs Harbour).

קופס-הרבור היא עיירת נופש מנומנמת ששמה וגאוותה מגיעים מהנמל המלאכותי הענק שמשמש כמה דייגים והרבה מאוד שחיינים, ובמרכזו מזח גדול ממדים שמשמש כמדרחוב העירוני. אבל לפני שאפשר לקפוץ למים צריך לעבור את רשויות ההגירה והמכס ששמם יצא לשמצה עד קצות תבל. בחיל ורעדה צחצחנו את הסירה פן ימצא איזה חרק סורר וריכזנו את כל האוכל שלא הצלחנו לחסל בארגזים כדי שיוחרם כמנהג המקום. אבל נפלנו כנראה על שני הפקידים הכי נחמדים ביבשת שהתביישו להחרים אפילו את מאגר הגבינות הצרפתיות שלנו (שמסוכנות הרבה יותר מטרמיטים) והסתפקו בהלאמת העגבנייה היחידה ששרדה במקרר. הורדנו את הדגל הצהוב (זה שמסמן שאנחנו מבקשים להיכנס למדינה), העלנו את הדגל האוסטרלי כנהוג (courtesy flag) וירדנו לחוף.

Coffs Harbour marina (Jan-2013) – Picture: Nikki Short Source: The Australian

אנחנו עוגנים בנמל החיצוני. המרינה הפנימית סגורה כבר שלוש שנים ומנהל המרינה מראה לנו תמונות של הגלים שהחריבו את המקום. סערת קיץ חוללה גלים בגובה של בניין תלת קומתי, שדילגו בקלילות מעל שובר הגלים העצום. "היי עצור" אני אומר לו. שמענו על הציקלונים ( שיצאנו בדיוק מתחומם) אבל אף אחד לא אמר כלום על סערות קיץ (הקיץ באוסטרליה מתחיל עכשיו!). הבחור מנסה להרגיע שהסערה הזאת הייתה חריגה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי לימוד מדעי האקלים לא פחות חשוב ממתימטיקה.
בביקור הקודם שלנו באוסטרליה, האוסטרלים נראו לנו האנשים הכי רגועים בעולם. רק שעכשיו, אחרי שנה וחצי של התערסלות על הגלים, גם האוסטרלי הכי עצל נראה לנו היפר-תזזיתי. על החוף מצאנו עשרות ילדים ומבוגרים, שכולם מתאמנים, כך נראה, לתחרות איש הברזל: רצים, שוחים, חותרים במרץ. היינו היחידים על החוף בלי מעש, ולרגע פחדנו שיעצרו אותנו על התבטלות.
אבל מספיק להתבטל. השבוע אנחנו צריכים להוציא את הסירה מהמים לצביעה וטיפולים, לפני שממשיכים לסידני.

The cure for anything is saltwater – sweat, tears, or the sea." –Isak Denesen"