Category

על קיר המטבח בבית הייתה תלויה לנו מפת עולם גדולה שבמרכזה האוקיאנוס השקט ועליה היינו רוקמים תכניות ומשננים שמות של איים רחוקים. צריך היה רק לחצות את הקטע הכחול הריק והענק (בערך שיבר) בין גלפאגוס לפולינזיה הצרפתית, הקטע הנידח ביותר בתוכנית שלנו, ואחריו נפתח עולם חדש של ממלכות איים אקזוטיות. השאלה שעמדה באוויר (בלי תשובה) הייתה: איך בדיוק קופצים את הקפיצה הנחשונית הזאת? נו, הגיע הזמן לברר.

יוצאים לדרך`

יוצאים לדרך. רגע לפני, עלינו על הדינגי ויצאנו לסיבוב אחרון במפרץ, נפרדים ממושבת הפינגווינים שמולנו, מאריות הים, מכרישי הגלפגוס המיניאטורים. חזרה בסירה אני מזין את נקודת הציון והמחשב ניווט פולט בחיוך "עוד 2898 מיילים ימיים ליעד". בדיקה אחרונה שהכל קשור ומאובטח, מרימים עוגן ויוצאים. ככה מרגיש חופש.

פני הים חלקים בלי אף אדווה. הסוול, גלי הגיבוע, עולים ויורדים באיטיות כמו בית חזה של ענק ישן. מחוץ למעגן מתחילים לראות נקודות בהירות, כמו מצופים, מפוזרות על פני הים. כשמתקרבים הנקודות מתגלגלות לצבי ים שצוללים כשאנחנו מתקרבים. מנטות ענקיות  מרחפות כמו צל על פני המים. באין רוח אנחנו עדיין עם מנועים מטרטרים. אחרי כשעתיים אנחנו עוצרים ליד צב נרקסיסט שדופק פוזות למצלמה. בסוף סשן הצילומים אני נותן בגז והמנוע השמאלי מתחנן לעזרה: אין פליטת מי קירור. בלי חשק אני קופץ למים (קפואים!) ומנקה את פתחי היניקה של המשאבה, חוזר ומנקה גם את המסנן. לא עוזר. אני  שם לב שציר המשאבה בכלל לא מסתובב, מחליף אימפלר ואחריו רצועה. מגרד בראש. לא עוזר. ציר המשאבה תקוע וזה כבר עניין לדרג ב'. ככה על היום הראשון בחצייה הכי ארוכה שלנו, עוד לפני שהספקנו אפילו לחטוף איזה מחלת ים קטנה, שבק לנו מנוע. בעברית תקנית קוראים לזה מזל מחורבן. אנחנו מחליטים לא לחזור לגלפאגוס אלא להמשיך בכל זאת. אחרי הכל יש לנו שני מנועים, ובחצייה בכלל לא אמורים להשתמש בהם.

אנחנו לא מוצאים את הרוח שהתחזית הבטיחה לנו. בלילה במקום רוח התישב עלינו ענן וערפל. לא רואים כלום והכל רטוב. באין ירח, נקודת האור היחידה בסיפור היא פנס הראש שלי. גם למחרת האוקיאנוס הגדול ממשיך ומתנהג כמו שלולית חורף בשלהי הקיץ ואנחנו מתקדמים בקצב הליכה. בסוף היום השלישי אנחנו מוצאים את רוחות הסחר ( או לפחות קרובי משפחה מדרגה שלישית) ומתחילים לזוז. אבל רק בבוקר היום הרביעי האוקינוס סוף סוף  משיב רוח בברכה. הרוח דרום מזרחית ופנינו לדרום מערב, ככה שהרוח פוגשת את הסירה מהצד ואפילו ב"קדמית" ואנחנו ( בסטנדרטים שלנו) טסים על הגלים וגומאים ביממה שאחרי  175 מייל. רק אחרי עשרה ימים הרוח תזוז מזרחה ואנחנו נחזור לערסול הנעים של שייט ברוח מלאה (downwind).

בלילות, סוף סוף בלי עננים ובחושך מוחלט, רואים שמיים חדשים – הרקיע הדרומי. הקונסטלציות המוכרות מהבית כמעט נושקות לים ומצביעות לכוכב הצפון שמתחבא מעבר לאופק. בין לבין אנחנו מתמקצעים בכל רזי הבהייה: בהייה בקו האופק, בזריחה ובשקיעה, בענני גשם וכבשה, בהייה בגלים ובקצפם.

כמו הגלים, כל הימים נראים זהים ואף יום אינו דומה למשנהו. בחמש בבוקר אני מעיר את לילך וצונח למיטה. עד שהילדים מתעוררים לילך כבר מספיקה להתפיח לחם, שהריח שלו ייכנס לי לחלום. הילדים אוכלים ארוחת בוקר, כותבים ביומן, ולכל אחד יש מטלת ניקיון בסירה. בתשע אני מתעורר ועובר על הסירה לחפש נזקים (ולהעיף את הדיונונים והדגים המעופפים חזרה לים), לילך פורשת לשנת בוקר קצרה. באחד עשרה אנחנו אוכלים ארוחת בוהריים שאחריה יש שיעור ימאות לילדים (בכל זאת שיצאו עם מקצוע מהטיול הזה). בצהריים יואב ממלא את הלוג היומי ומסמן את המיקום שלנו על המפה. כל כמה ימים מתחברים עם הטלפון הלווייני מורידים תחזית מזג אויר ואימיילים. בשתיים ארוחת צהריים שאחריה מתחילים הלימודים ואני תופס שנ"צ.  בחמש וחצי עושים הפסקה ממרוץ החיים המתיש ופורשים לתה מנחה – הגרסה החנונית של דרינק מול השקיעה (sundowner). אם מישהו עוד יכול לדחוף משהו לבטן (משתנה עם הלחץ הברומטרי) לילך מכינה ארוחת ערב, פיפי ולישון. משמרות הלילה מתחילות: אני עד עשר, לילך עד אחת, ושוב אני.

הזמן טס בלי שנרגיש או נשתעמם (אם כי הילדים מתלוננים שאין להם מספיק זמן חופשי למשחקים). אם לדייק, הזמן מציית לשני חוקים פיזיקליים: טס בימים ומאט בלילות, ומתארך ככל שמתקרבים ליעד . לאף אחד אין מושג כמה ימים אנחנו מפליגים, במקום זה הילדים עוקבים אחרי קווי האורך: כל עשרה חגיגה קולינרית קטנה, כל חמש עשרה מזיזים את מחוגי השעון אחורה.

אז מה בין החצייה של האוקיאנוס האטלנטי לבין זאת באוקיאנוס השקט? אומנם המרחק כמעט זהה והמים מלוחים בשניהם, וגם משטר הגלים והרוחות די דומה, אבל יש לקטע הזה בין גלפאגוס לאיי מרקיז איזה תבלין נוסף של הרפתקה והתרגשות. אם בחציית האוקיאנוס האטלנטי, יצאנו מעיר אירופאית עם מרינה מדוגמת (עם בעלי מקצוע וחלפים) והגענו גם למרינה שכזאת בסוף, ומסביבנו חצו באותו זמן עוד מאות רבות של סירות באירועי שייט מסודרים (ARC, והראלי שלנו) הרי שעכשיו הרמנו עוגן ממעגן באי נידח אחד, והטלנו אותו אחרי עשרים יום במפרץ באי נידח אחר, והכרנו את כל הסירות שהפליגו מסביבנו ( כ 12 במספר) שגם הם יצאו כל אחד ביום אחר. ובכלל האטלנטי באמת נחצה בדילוג אחד (שהרי הקריביים באותו קו אורך של יבשות אמריקה הצפונית והדרומית), אבל מאיי מרקיז ועד ליבשת הקרובה יש עוד יותר מארבעת אלפים מיילים ימיים.

באנגלית יש מלה מיוחדת (landfall) לרגע הנכסף הזה, אחרי מסע ארוך בים, שכבר מתקרבים והעיניים במקום לבהות סורקות בקפידה את קו האופק עד שמישהו צועק "יבשה באופק".  וכבר סיפרו לנו שהרגע הזה בהגעה לאיי מרקיז מתוק במיוחד. ואכן כך קרה. ולא רק בגלל השייט הארוך, וההזדמנות לשנת לילה רצופה, או בגלל ההגעה לחוף מבטחים בקטע ים נידח במיוחד, אלה גם בזכות המראה המרהיב של צוקי גרניט שמזדקרים משום מקום לתוך העננים ממש כמו טירה מצוירת בסרטי דיסני.

מספרים  להמונים

שייטנו  2968 מיילים במשך 20 יממות. הממוצע היומי כ 148 מיילים ימיים. (באוקיאנוס האטלנטי הממוצע שלנו היה דומה 153 מיילים ביממה) רוב הימים המהירים הם בחסות הזרם המשווני (עד קו 120 מערב) שתרם בנדיבותו 1-1.5 קשר.

12 ימים שייטנו ברוח צד-גבית והשאר ברוח מלאה. כ 8 ימים השתמשנו בג'ניקר (המפרש האסימטרי הצבעוני המגניב שלנו) שמוסיף בערך קשר למהירות כשהרוחות חלשות. ניסינו גם להפליג עם שני חלוצים (ג'ניקר וחלוץ) אבל מצאנו ש"פרפר" (ראשי וחלוץ) יותר נוח לנו.

מזג האוויר היה נוח – רוחות קבועות בעוצמה של 12-18 קשר למעט רוחות חלשות ביומיים הראשונים ועוד יום אחד לפני הסוף. ועוד לילה אחד (שעדיף לשכוח) שהים שיחק אתנו טטריס ענני סערה ואנחנו לא פספסנו אף ענן כזה כל הלילה.

בקרת נזקים: משאבת מי ים, מד רוח שהפסיק לפעול (סיפור מהסרטים להפליג בלי אחד כזה) חבל צמצום ראשון שנשחק ונקרע, ונזק נפשי לאגו מחוסר הצלחה מוחלט בדייג.

חידה לסיום: אחרי 20 יום בלב ים מה הדבר הראשון שכולם עשו: ירדו לחוף להרגיש יבשה מוצקה תחת הרגלים או קפצו למים?

זהו אנחנו הולכים לתפוס שינה טובה ואחריה ולקפוץ לבולנז'רי הקרוב לקנות באגטים טריים לארוחת בוקר. אחרי הכל הגענו לצרפת.

עוד תמונות בלינק הזה.

זריחה

אורח

רוחות הסחר של הצפון מזרחיות של חצי כדור הארץ הצפוני מתנגשות עם הרוחות הדרום מזרחיות של החצי האחר של הכדור בסביבות קו המשווה באזור ההתכנסות הטרופי (ITCZ – Inter Tropical Convergence Zone) או הדולדרומס (doldrums). זהו אזור עם מזג אויר ממזרי ולא צפוי במיוחד. לעיתים הים חלק, לא זיע, לא ניד, לעיתים רוחות שורקות, גשם כבד וסופות ברקים. שומר ספינתו ירחק.

אבל פנמה בצפון וגלפגוס בסוף דרום-מערב, ואין ברירה אלא לחצות. מאז שיצאנו מהאיים הקנרים (חמישה חודשים) תדלקנו פעם אחת חצי מיכל, ועכשיו לקראת הכניסה לדולדורומס תדלקנו שוב. לכול מקרה. בסופו של דבר, אחרי שבע יממות בים מתוכן שישים שעות מנוע בלי אף טיפת גשם או סופת-ברקים הגענו לגלפגוס. על הדרך חצינו את קו-המשווה. ימאים נוהגים לציין את הרגע בהעלאת מנחה סמלית לאל הים (או בזובור לספנים שזאת החצייה הראשונה שלהם). אנחנו חצינו את הקו המדומה בשתיים בלילה ואפילו בשבילנו זה היה קצת מאוחר בשביל טקסים פגאניים. נקווה שפוסידון יעבור לסדר היום.

אחרי שדלגנו על המכשול השמימי הגיע העת להתמודד עם המשוכה הרצינית, זאת של מטה – הבירוקרטיה האקוודורית. שבועות לפני ההגעה הוצפנו בדרישות סף לכניסה לאיים: תחנת מיון פסולת על הסירה, טיהור רמשים וחרקים בעישון (Fumigation ), ניקוי מוחלט של תחתית הסירה, סבונים אורגנים, שלטים עם סיסמאות רס"ר. העוגן רק ננעץ בסאן קריסטובל וכבר עט עלינו צבא פקידים, מוכסים, שוטרים, וצוללן (ואני חושד שגם כמה מקומיים שנקלעו למקום במקרה). סה"כ כשנים עשר אנשים הגיעו לשוטי ופשפשו בכול ארון ודרכון. אבל אנחנו לא פראיירים, מראש לילך אפתה עוגת תפוחים טעימה במיוחד שערפלה את חושיהם והחליקה את הכניסה שלנו פנימה (לפי הבליסה- אני חושב שזה הכיבוד הראשון שהם קיבלו מזה שבוע). אישור השייט שמקבלים (נקרא Autografo ) מאפשר לעגון אך ורק בשלוש עיירות בשלושה איים שונים (סאן קריסטובל, סנטה קרוז ואיזבלה) ולא מאפשר שייט חופשי בין האיים.

משסיימנו עם הבירוקרטיה קרסנו למיטה (כמנהגנו אחרי הפלגה ארוכה) רק כדי להתעורר שעתיים אחר כך מפלישה קולנית (וריחנית) של אריות ים לסירה. שלא תבינו לא נכון – זה נחמד לתפוס איזה צילום של ארייה ים מתמתח בפינוק על הסירה שלך. אלה שהחברה האלה לא מסתפקים בפוטו-אופ ובשלושה ימים הבאים ניהלנו מלחמת התשה שהסתימה בתבוסה אחרי תבוסה שלנו, כשבשיאה אריה ים הצליח להתנחל לנו על שולחן האוכל.

מי שמגיע פעם ראשונה לגלפגוס חוטף בדרך כלל שוק אבולציוני. האיים שמצטיירים בדמיון כטבע פראי, מתגלים ראשית בשמלת בטון ומלט כבכול עיירה דרום אמריקאית רגילה ביבשת (כולל מחצבות, תחנות דלק ומזבלות). אבל כשמתרחקים קצת מהעיירות מבינים על מה המהומה. אריות ים, צבי יבשה ענקיים, צבי ים גדולים לא פחות, פינווינים, כרישי גלפגוס, איגואנות ימיות, בוביס כחולי רגליים, פריגטות. וזה רק מה שאנחנו ראינו בלי לחפש יותר מדי.

אין כמו חגים משפחתיים, אז זימנו לנו דוד לליל הסדר. זוהר (אח של לילך) הגיע לבקר, והביא איתו מתנות ופינוקים לחיים שלמים. ביחד חגגנו סדר כהלכתו עם פסח, מצה ומרור, מה נשתנה, אחד אלוהינו ולשנה הבאה בירושלים (זה כבר לא יקרה). דארווין לא הפריע לחגיגה.

בגלל הבירוקרטיה והמחיר הגבוהה של אישור השייט לא מעט יאכטות מוותרות על גלפגוס ומפליגות ישר מאמריקה לפולינזיה הצרפתית, אנחנו חושבים שאם אתם כבר עוברים בסביבה שווה לקפוץ לבקר (אל תשכחו להכין עוגה בדרך)

אנחנו יוצאים עוד יום יומיים להפלגה ארוכה לאיי מרקיז (5500 ק"מ מערבה מכאן) ולא נהיה זמינים בחודש הקרוב, אז שיהיה לכם אביב שמח.

הודעות אפשר להשאיר אחרי הביפ.

עוד תמונות בלינק הזה.

למרינה בקצה האטלנטי של התעלה הגענו ברגע האחרון. עדיין יש לנו אורחים על הסיפון ואין זה יאה לבטל את זמנם בשתיית ג'ין וטוניק על שפת הבריכה במרינה. אנחנו חוצים בקבוצה עם כמה סירות שהכרנו בחציית האטלנטי (טעות פיננסית מיותרת) וכמה חודשים מראש קיבלנו תאריך חצייה. כך יכולנו לקבוע עם איתי וברברה (איתי שריין את חציית תעלת פנמה איתנו לפני שבכלל התחילו לחפור אותה). בנאיביות נתנו לעצמנו לשכוח שהתעלה כבר לא מנוהלת על ידי ארצות הברית של צפון אמריקה, אלא לפי חוקי הג'ונג'ל של מרכז אמריקה. חוק ראשון: אין מקומות שמורים לסירות מפרש. המארגנים מודיעים לנו שהשיבוצים הפנויים למעבר התעלה מתחילים כמובן  אחרי שהטיסה של האהורונסונים ממריאה חזרה הביתה. הדרמה מתחילה.

לפי תסריט אנחנו מזילים דמעות תנין והסוכן שמארגן את החצייה מבטיח להשתדל. למחרת היום אמורים להגיע מודדים כדי למדוד את הסירה, מדידה, שרק לאחריה ניתן שיבוץ לחצייה. המודדת הנחמדה מגיעה רק אחרי יומיים, אבל הסוכן עושה קסמים ומשבץ אותנו בתאריך המקורי. הצבע של כולם חוזר ללחיים. הפסקת פרסומות, אנחנו יוצאים לקניות  ומפוצצים את הסירה באוכל לחצי שנה הקרובה. אחרי הכול יש לנו אוקיאנוס לחצות, והסופרמרקט הבא נמצא רק בטהיטי.

פרק ב: בבוקר הסוכן מופיע  ומודיע שהשיבוץ בוטל. היחידים שחוצים בתאריך שלנו הם זוג צרפתי שאנחנו לא מכירים. זה עולה לנו במצלצלין, בקבוק יין טוב, עוד קצת דמעות ואנחנו מתחלפים עם הצרפתים. הצבע שוב חוזר ללחיים. כולם מתרגשים  – למחרת חוצים!

אז איך העסק עובד? התעלה, שחגגה מאה לפני שנתיים, מורכבת מארבעה חלקים עיקריים. בצד האטלנטי ישנם שלושה תאי שייט  (Locks) שמעלים את הספינות כ 25 מטר מעל גובה פני הים לאגם גאטון. אגם גאטון הוא אגם מלאכותי שנוצר מסכירת נהר הצ'אגרס במוצאו לים והוא מכסה שטח ענק. בקצהו המערבי של האגם המוצף (למעשה כבר בנהר הצאגרס עצמו) נחצבה תעלה צרה (The Cut), שמובילה אל שני סטים של תאי שייט  "פדרו מיגל" ואחריו "מירפלורס" (Miraflores,  Pedro Miguel) שמורידים את הספינות חזרה לגובה פני הים ליד פנמה סיטי.

Tug Boat

סירות מפרש נדחקות לתאי השייט ביחד עם ספינות מטען, ואם יש יותר מסירת מפרש אחת הן בדרך כלל נקשרות אחת לשנייה. על כל סירת מפרש עולה מעין נתב (Transit\Pilot Advisor). שלא כמו בספינות הגדולות, שבהם הנתבים מקצועיים (התפקיד הכי נחשק בתעלה), הנתב לסירות קטנות הוא פקיד באדמיניסטרציה של התעלה שביום החופשי שלו משלים הכנסה בליווי סירות מפרש. החצייה מהאטלנטי מערבה, מתחילה בדרך כלל אחרי הצהריים ואורכת יומיים . אחרי תאי השייט של גאטון נשארים לעגון את הלילה באגם גאטון, ועם אור ראשון ממשיכים בחצייה עד לפנמה סיטי.

חזרה לדרמה: בבוקר החצייה שוב מופיע הסוכן ומודיע שיש לנו נתב רק ליום אחד ולאחריו נצטרך להישאר יומיים באגם גאטון לפני שנוכל להמשיך בחצייה. ככה החצייה מתוזמנת להסתיים בדיוק אחרי שהטיסה חזרה ממריאה. אנחנו מקווים שיש עוד טוויסט בעלילה ובכל זאת יוצאים לדרך.

בארבע אחרי הצהריים מגיע פרנקלין הנתב שלנו ואנחנו מתחילים להזדחל לתעלה. מסביב המולה: אוניות סוחר ענקיות וביניהם גוררות עם אגזוזים משוננים שכאילו יצאו מהגרסא הימית של מקס הזועם. אנחנו כפותים לעוד שתי מפרשיות, כשהסירה במרכז היא אויסטר (Oyster) בערך הרולס רוילס של היאכטות. הייתם צריכים לראות את הפנים של בעלי האויסטר כששתי סירות ממעמד נחות ניגשו להקשר אליו בשליטה מפוקפקת, כאילו היה רציף תדלוק בקולון.

Gatun Locks

אחרי שנקשרים הסירה שבמרכז אחראית ל"ניווט" והסירות שבצדדים אחראיות על החבלים שקשורים לדופן התעלה. ככה שבזמן שאני על ההגה מובטל, לילך ואיתי החבלנים  (line-handlers) מזיעים במרץ, לברברה ולדניאל יש זמן לצלם את התמונות שאתם רואים כאן. בין תאי השייט היום מתחלף ללילה ואחרי שעתיים באפילה מוחלטת עגנו באגם גאטון מול מה שהיה עד לפני עשרים שנה מועדון היאכטות של עובדי התעלה האמריקאים.

למחרת עם אור ראשון מגיעה סירה ומורידה נתבים לכל הסירות מסביב, חוץ מאתנו. מסתבר שאין טוויסט לעלילה. טלפון לסוכן, ארנקים נשלפים ובצהריים מגיע החילוץ לאהרונסונים. כשם שהגיעו בקלאסה ככה יצאו בסטייל על סירת נתבים של התעלה והשאירו אותנו באגם לבד עם התנינים.

האהרונסונים חוזרים הביתה

למחרת מגיע הנתב שלנו ואנחנו ממשיכים בחצייה.  האגם מוצף כבר מאה שנים, ועדיין מבצבצים בו עצים ואיים כאילו הוצף רק עכשיו. בערפילי הבוקר, האוניות ששטות באגם עם המפרשיות הקטנות נראות כענקים וגמדים בסיפור אגדות. בצהריים אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לקצה.

כל סיפור חציה של תעלת פנמה חייב להסתיים בפסקה שמתארת את רגע ההגעה אל האוקיאנוס החדש. אז הנה בא הקיטש:

אחרי יומיים וחצי בתעלה, אנחנו מגיעים לתא השייט האחרון – ה"מירפלורס".  קשורים לעוד שתי סירות מפרשים, אנחנו מתקדמים באיטיות לקצה התא. מאחורינו נדחקת ספינת מטען ע-נ-ק-י-ת שעוצרת בקושי 50 מטר מאתנו ומסתירה את השמיים. אבל למרות הספינה המרשימה שמאחור, כולם נעמדים על קצות האצבעות ומציצים לצד השני, מערבה (לא רואים כלום). המים מתחילים לרדת בתא ואיתם נעלם הנוף. אנחנו בוהים בדלתות הפלדה הממוסמרות של התא, שמתגלות אט אט. עוצרים. לרגע נראה שהדלתות מתעכבות להיפתח ,אבל אז נשמעת חריקה (בכל זאת דלתות בנות מאה) חריץ קטן נפתח ומים הים המלוחים מתערבבים עם מי התעלה המתוקים ומדגדגים את קצות המדחפים. אני מתאפק לא למחוא כפיים, לוקח נשימה ארוכה ומשלב הילוך. סוף סוף הגענו. האוקינוס השקט.

חג פסח שמח!

The Last Lock

עוד תמונות בלינק הזה