Category

רק 48 שעות הפלגה מוונואטו, וקפצנו מאתיים שנה קדימה בזמן, בחזרה לעתיד או לפחות לאירופה. בניגוד לסכומים השערורייתיים ששילמנו בפיג'י, בוונואטו ועוד נשלם באוסטרליה, כאן הכניסה למדינה בחינם, המפות הימיות מדויקות וכל מצופי הניתוב בים באמת קיימים. נומיאה, עיר הבירה, היא כמו כל מקום בפסיפיק, כלומר, לא דומה לשום מקום אחר. אולי קצת לריביירה הצרפתית.
בעוד שאימפריות נורמליות כבשו ארצות רחוקות משיקולי אגו, פנאטיות דתית או כדי להשתלט על אוצרות טבע, הצרפתים ככה נראה לנו, בחרו לכבוש אתרי נופש אקזוטיים לרווחת אזרחי הרפובליקה. במקום להקים צריחי כנסיות ומסגדים, הם בנו מגדלורים. פחות כדי להאיר את הדרך, יותר כדי שיהיה ליד מה להצטלם. ניו-קלדוניה היא עוד כזה כיבוש מוצלח, ואנחנו עם כל הלחץ של לצאת מחגורת הציקלונים, שוב נלכדנו ברשת ובמקום לעצור לרגע נשארנו שבועיים.

Amedee

בהתחלה כשעוד חשבנו שאנחנו תיכף ממשיכים, הסתובבנו קצת בציוויליזציה וספגנו תרבות. למדנו שלתושבים המקומיים קוראים קאנאק (Kanak) ויש להם מיתולוגיה מרתקת (העולם נברא משן שצנחה מהירח), שלל שפות עשירות ומסורת קניבלית מפוארת. היום הם בולסים בגטים ומלהגים בצרפתית, אבל יש להם מרכז מורשת מרתק (Tjibaou) עם ארכיטקטורה מיוחדת שמאוד נהנינו בו. למדנו גם שבחופי ניו-קלדוניה נצפו המון בנות-ים, רק שמישהו מצא שיש קורלציה מושלמת בין מקומות התצפית לאזורי המחייה של פרות-ים. עם קצת ראש פתוח (או הרבה יין) אפשר לראות את קווי הדמיון. רק רצינו שתדעו, ככה, לפני שאתם קופצים אחרי סירנה ששרה לכם מאיזה סלע בקרית-ים. בסוף השבוע בשעה שהמרוץ לנשיאות כמעט הגיע לקטרזיס, נפתח בחוף הים מרוץ צבעוני קצת פחות של סירות בבניה עצמית שגם הוא הגיע לסוף בלתי צפוי כשקבוצת האופנוענים המקומית גברה על קבוצת הפרעונים. איזה תדהמה!

Tjibaou Cultural Center

הזיכרון שלנו מחופי הים של היבשת הדרומית מסתכם במים קפואים, מדוזות קטלניות וקרוקודילים (אה, גם גולשים מסוקסים וחתיכות בביקיני אבל זה לא שייך לסיפור). לכן החלטנו, כל עוד אפשר, לנצל את הזמן ולצבור כמה שיותר שעות ים טרופי . הלגונה הרדודה שמקיפה את האי הראשי מנוקדת בעשרות איים ושוניות וכל מה שצריך הוא רק לבחור אחד או שניים ולהטיל את העוגן לחופם, וזה בדיוק מה שעשינו. כמה ימים בילינו ב Ilot Amedee שבמרכזו מתנוסס מגדלור ענקי (מצטלם נהדר), ובשוניות המקיפות אותו שוכנים המוני דגים צבעוניים שמנים וידידותיים ששמחנו לשחות איתם, וגם אוכלוסייה לא קטנה של נחשי מים (כאלה שנושמים אויר אבל יכולים לעצור את נשימתם לשעה ולנוע במים כמו על חול) ואיתם נמנענו מלפתח שיחה. את הימים האחרונים שרפנו ב Ilot Mato אי נטוש שמסביבו שוניות שיוצרות בריכה מוגנת. הטלנו עוגן במרכז הבריכה ופנינו לעשות את מה שאנחנו יודעים הכי טוב לעשות. להתבטל.

זהו לבינתיים. עוד צריך לארוז, ולהגיע בזמן לביקורת דרכונים. ביננו, לאוסטרליה מפרידים רק כ-800 מיילים ימיים. אנחנו תיכף מגיעים.

Ilot Mato

עוד תמונות בלינק הזה.

כמו צלצול סוף יום בבית-ספר, רק מגיע בפיג'י אמצע אוקטובר וכולם בבת אחת מפסיקים להתבטל על החוף, מרימים עוגן ובורחים מהאזור הטרופי. כמה אמיצים חופרים שוחות במספנה שבמרינה ומשקיעים את הסירות בתוכן לכמה חודשים בתקווה שהציקלונים יתבלבלו וידלגו מעליהם, קומץ משוגעים תולים שום על התורן וממשיכים לשוט כאילו אין מחר. אנחנו שייכים לעדר הראשון, וכמה ימים מראש, נקודות הציון לניו-קלדוניה בדרך לאוסטרליה כבר מוזנות במחשב הניווט. רגע לפני היציאה, חברים מהסירה ליד מספרים לנו על עוד מקום אחד ש"אסור" לפספס. אנחנו מזינים נקודות ציון חדשות ושטים למפרץ יחיד באי יחיד מתוך מדינת האיים של ונואטו, ואחד המקומות הכי מרתקים בטיול שלנו.

האי נקרא טאנה (Tanna) וקשה לפספס אותו. כבר ממרחק של חמישים קילומטרים רואים את ענני האפר והעשן שמיתמרים מהר הגעש שלחופו המזרחי. המפרץ נקרא פורט רזולושיין והוא נמצא ממש מתחת להר הזועף, מסדקים בסלעים ליד המים מיתמרים אדים רותחים (steam vents) ורק הרוח נדיבה מספיק להעיף את האפר הוולקני הרחק מאתנו.
המפרץ הוא לא נקודת כניסה רשמית למדינה, וצריך לקבל אישור מראש כדי לארגן שנציגי הרשויות יגיעו מהצד השני של האי ויחתימו לנו את הדרכונים. עד אז אנחנו על הסירה מוקפים בסירות קנו מגולפות מעץ וברשתות דייג. אישה זקנה בכפר ליד נפטרה מספר ימים לפני שהגענו, נשות הכפר מקוננות בסוכת-האבלים, כל מלאכה בכפר (כמו עיבוד גני הירק) אסורה בזמן שבוע האבל, והגברים מצאו מפלט בדיג. אחרי תום השבעה כבר לא ראינו כמעט אף אחד דייג.
הזמן כאילו פסח על טאנה, הבתים קלועים קש. בכפר של פורט-רזולושיין יש מכונית יחידה ולאף אחד אין מנוע לסירה. לחלק מהבתים יש פנל סולרי שאיזה סירה השאירה מאחור. אין מים זורמים. הכפר נקיים ומסודרים כאילו נבנו לסט של סרט הוליוודי. כולם נראים מאושרים. לכל כפר יש ציף ונאקאמל (Nakamal) אזור כינוס שבו הגברים נפגשים בצהריים להרגע על קערת קווה. הכניסה לנשים אסורה.

משרד התיירות של ונואטו משווק את הר-יאסור כהר הגעש הנגיש ביותר בעולם. ובאמת, אם כבר הגעתם לונואטו ומצאתם את דרככם לאי המרוחק טאנה, אז הדרך לשפת הלוע של הוולקנו מאוד נגישה. הקפצה קצרה בארגז של הטנדר וחמש דקות הליכה. על הקצה, בלי שום מעקה בטיחות רועם ההר בלי הפסקה. כל דקה או שתיים מתפרץ ההר ברוח עשן וצלצולים. כל כמה נפיחות, מגיעה התפרצות זועמת יותר שמעיפה סלעים ולבה רותחת לגובה של מאות מטרים. ואנחנו על הקצה, רק הושט היד וגע בם. ככל שמעריב היום אפשר לראות בבהירות את הפתח לשאול. יורה של לבה כתומה ומבעבעת. מישהו הביא משקפת וניסינו לראות אם אנחנו מזהים מישהו מוכר בפנים. לשמחתנו לא מצאנו.

באחד הימים יצאנו לבקר בכפר מסורתי ("kastum" בלשון המקומית). אלו הכפרים שחמקו מידי המסיונריים ונשמרה בהם האמונה האלילית והלבוש הלא צנוע בעליל. מרים הגננת של הכפר הבריזה חצי שעה לפני סוף יום (הגנים מסתיימים ב 10:30) והייתה לנו למדריכה. אחרי צעידה של שעתיים הגענו לפאתי הכפר, רק שלמרים לא היה טלפון להתריע על התיירים, ואנשי הכפר עסוקים בשדות. חיכינו קצת עד שמקצת אנשי הכפר נאספו, פשטו את לבושם היום- יומי ועטו עליהם כמה זרדי קש. אחרי ההצגה, שוחחנו עם הציף של הכפר, ג'ק וו'איוו'אי, שבעיניים עכורות מקאטארקט, באנגלית רהוטה ובעכוז חשוף פרש את הדאגה שלו למציאת מקורות פרנסה חדשים לכפר (חוץ מריקודי עם לתיירים) ודחק בנו לפרסם את הצימרים החדשים שהוא מתכוון להקים בצמרתם של עצי הבאניאין הענקיים שבפאתי הכפר.
זה הכול להפעם. בטאנה הזמן אולי עצר מלכת, אבל אנחנו בחזרה למאה ה-21. נקודות הציון לניו-קלדוניה מוזנות חזרה למחשב ויוצאים לדרך!

עוד תמונות בלינק הזה.

לבירתה של פיג'י ששוכנת באי הדרומי (Viti Levu) הגענו בזריחה אחרי הפלגת לילה נעימה, וכיוונו את החרטום למעגן של "מועדון השיט המלכותי של סובה". השם נוסך הדר ובדלפק הקבלה תלויה תמונה דהוייה של המלכה, אבל המעגן רדוד כמו בריכת פעוטות במלון טברייני, וכולו מנוקד בשברי ספינות שלא לקחו ברצינות את מד העומק שלהם. חודש אחר כך השכנים שלנו במרינה יספרו לנו, שלפני שנה יאכטה ישראלית התרסקה על הריפים כאן (ואולי זאת עוד אגדה אוקיאנית). הטלנו עוגן בחשש כשמתחת לקצה השדרית יש בקושי מטר וסיגריה וירדנו לעיר הגדולה.
חבר טוב תיאר אותנו ככאלה שהדאגות שלהם מוגבלות לאלה של האדם הקדמון: מים, חשמל, סופרמרקטים, אינטרנט זול ואם אפשר, אז גם שהרוח תנשוב לכיוון הנכון. ככה כמו עליזה פלינקסטון בארץ הפלאות הסתובבנו בעיניים נוצצות ברחובות האפרוריים של סובה, שכולה מרכולים צבעונים שמדפיהם עמוסים בטובה של ניו-זילנד ומתובלים בריחות של הודו.
אחרי שמילאנו את הסירה בכל טוב, יצאנו שוב לדרך אל נאנדי שבמערב האי, שם קצת לפני שהשנה מתחילה מגיעים אלינו אורחים! הדרך ארכה ארבעה או חמישה ימים, שבהם הפלגנו ביום ועגנו בלילה. האיים הצפוניים של פיג'י, שמהם התחלנו, שפעו מים וירוק ולתומנו חשבנו שכזאת היא כל פיג'י. עכשיו ככול שהתקדמנו הארץ הצהיבה מול עיננו, וכשהגענו לחוף המערבי של האי הגבעות החומות-צהובות שנושקות לים הזכירו את רמת הגולן בתחילת הקיץ (רגע לפני שאיזה פירומן הצית גפרור). מתחם המרינה והמלונות שליד שדה התעופה (פורט דנארו) נראה כמו שייך ליבשת אחרת עם מלונות יוקרה, חנויות מותגים ואין סוף מסעדות. הלו, זאת פיג'י?

Yalobi – Waya

מהשפיץ המערבי של ויטי לבו יוצאת שרשרת איים ארוכה שמתעקלת כמו קרן של קרנף. בחלקה הדרומי היא נקראת מאמאנותה ובחלקה הצפוני יאסאווה (Mamanuca, Yasawa). רגע אחרי שאלן וארי נחתו ולפני שהבינו מה קורה איתם הרמנו עוגן וברחנו לבסיס הקרן. אלן כדרכה הגיעה מוכנה עם רשימה ואנחנו שכבר התרגלנו לשגרה עצלה, נכנסנו לקצב "מטורף" של הפלגה כל יום.
תחנה ראשונה  היא מוסקט קוב (Musket Cove), אתר נופש יוקרתי עם מעגן מתוך גלויה. אם אתם מגיעים לפיג'י לחופשה של פעם בחיים, זה המקום שלכם. אבל ביום הראשון הספקנו רק לשנרקל על שונית המחסום של האי ולמחרת כבר שטנו צפונה לנאבנדרה (Navadra) אחד האיים היחידים שלא מיושבים באזור ואליהם בורחים כל הסירות שמחפשות קצת שקט.

באי שאחר-כך (waya) ירדנו לכפר ואחרי טקס סבוסבו עם הצ'יף טום שוטטנו קצת בכפר. כל מי ששומע שאנחנו מישראל, בורקות עיניו כאילו הבאנו איתנו את רוח הקודש. להבדיל, בוואיה חגגנו את ראש השנה כמעט כהלכתו, כשלמרבה האירוניה לא השגנו ראש של דג (?!) ואת גרעיני רימון החליפו גרגירי חומוס (שנאמר "ירבו זכויותינו כחומוס").
בזמן שהמבוגרים בחבורה מתרגשים מנופים ותרבויות חדשות. הבנים בסירה היו עסוקים בעיקר בארי. אחרי הכל, לא כל יום מגיע אורח כל כך חשוב (ובגיל הנכון!) לבקר.
עוד קצת צפונה בין ארבעה שברי איים נמצא מפרץ "המנטה ריי". בתקופה הזאת חתולי הים כבר התעופפו להם אבל הריף משכר בצבעיו, ומעגן הסירות משמש גם מסלול נחיתה לתיירים שמגיעים לריזורט הקרוב. הצבעים מעל ומתחת למים עם השמש הנצחית מזכירים את התמונות משלטי הפרסומת בשדה התעופה ומצדיקים את השם שיצא לפיג'י כפנינה טרופית.

Manta Ray Resort

Kava ceremony on Nalawaki

אחת הסירות מספרת לנו על סופה שבדרכה לנפוש באזור, ואנחנו משנים קצת תכניות ומגבירים קצת את הקצב. התחנה הבאה היא ב"לגונה הכחולה", שהפכה לאייקון תיירותי מאז שברוק שילדס התפשטה כאן לראשונה (מי זוכר בכלל את הנופים בסרט?!). במקום שילדס מצאנו את לו (Lo) שנראית, מבחינת צבע ומשקל, כמו התשליל של ברוק. ללו יש בית תה עם לוקישיין הוליוודי וחיוך מקסים שמפצה על עוגות השוקולד הדביקות. המומחיות של לו היא עוגות בננה, אלה שכל מטעי הבננות נמחקו בציקלון האחרון. פיג'י היא המקום הראשון במסע הטרופי שלנו, שבננות הפכו מהפרי הזול ביותר ליקר ביותר בשוק.
Sawa-i-lau , עם נוף גירני ומיוחד היתה הנקודה הצפונית ביותר בשרשרת האיים המערבית שאליה הגענו ומשם בצילה של הסופה המסתורית התחלנו להדרים חזרה, עם עצירה בכפר סומו-סומו, שה"ציף" שלו היא אישה בת 94, שאירחה אותנו בביתה לטקס הקווה, ואחד הדייגים (ויטי) הביא לנו באור ראשון לסירה גיגית מלאה בדגים צידה לדרך חזרה.

Witi from Somosomo

אחרי יומיים, עגנו שוב במוסקט קוב, מוכנים לסופה. בהתחלה נראה שהסערה רק בכוס התה של לו. השמים אומנם נצבעו באפור אבל רק רוח קלה נשבה על פני המים. ואז אחרי הצהרים, בבת אחת הרוח זינקה למעל ארבעים קשר, הפכה את הלגונה המוגנת לבריכת גלים גועשת ושלחה אותנו להסגר של יומיים בסירה. ברגע האחרון, הסערה שוככת ומאפשרת לנו לחזור לאי הראשי, שם אנחנו נפרדים מהאורחים שלנו, ומתכוננים לקפיצה הבאה שלנו מערבה.

חג שמח!

עוד תמונות בלינק הזה.

בדרך מטונגה כבר פוגשים את איי פיג'י שבמורד הרוח, והפיתוי לעצור רב, גם כדי לקצר את החצייה הארוכה מטונגה, וגם כי האיים, מעצם ריחוקם, קוסמים ואקזוטיים. אבל השלטונות בפיג'י קפדנים במיוחד וכל עצירה לפני שנכנסים רשמית למדינה בנמל מסודר (port of entry) אינה מתקבלת בעין יפה. המשכנו להפליג מערבה. שבוע מאוחר יותר נלחם ברוח כדי לחזור חזרה, לפחות עד חצי הדרך.

ליבנו במזרח וכבמעשה ניסים, ככל שאנחנו מעריבים אנחנו מתקרבים מזרחה. סימנים ראשונים של מזרח  (מזרח רחוק אומנם ולא תיכון) מקבלים את פנינו בחיוך בעיירת הכניסה סאבוסאבו (savusavu) בדמותם של הינדו-פיג'יאנים עם הטיקה האדומה על המצח והמוזיקה הרעשנית. החצי האתני השני של פיג'י (פיג'יאנים "אותנטיים") גם הוא, שחום עור,  עם חיוך קבוע על הפנים ועיניים טובות. ברוכים הבאים ל"איים השחורים" – מאלנזיה.

אחרי פולינזיה שחולשת על רוב האוקיאנוס השקט, מאלנזיה  הקבוצה האתנית השנייה בגודלה באזור (שפיג'י חלק ממנה)  היא שינוי מרענן.  האנשים יותר חמימים, האוכל יותר טעים, השווקים שופעים בירקות, הכל יותר זול. מזרח כבר אמרנו?

סאבוסאבו היא עיירה של רחוב אחד, ששוכנת בתוך מפרץ צר וארוך, ולמרות שהעיירה עצמה אינה יפה במיוחד, עדיין כל מי שמגיע מתקשה לעזוב. אחרי כמה ימי בטלה שכרנו רכב ויצאנו לשוטט באי. כאילו בכוונת מכוון כל המפות כאן לצורכי המחשה בלבד ושלטי הדרכים נדירים כמו ברבורים שחורים,  רק כדי שלנו תהיה סיבה לדרוש עזרה ולמקומיים סיבה לחייך ולכוון אותנו למחוז חפצנו. וכדי שיותר מקומיים יזכו מהמצווה, הם גם נוהגים לשלוח אותך בהסברים מעורפלים ממקום למקום. ככה שכדי  להגיע למפלי המים שאותם חיפשנו עברנו הלוך ושוב באותו קטע כביש כארבע פעמים. בסוף הגענו.

בפיג'י כל מקום (כמו מפל מים או מפרץ לעגינה) שייך למישהו (בדרך כלל לכפר הקרוב) ואין זה יאה לפלוש לשטח לא שלך בלי רשות. ולכן כל ביקור הופך לטקס, הנקרא סבוסבו (Sevusevu) שבו המבקר (זה אנחנו!) אחרי שהתלבש בקפידה, צריך להיפגש עם הצ'יף של הכפר, לתת לו מנחה, אגודה של שורשי צמח היאקונה (שמהם מכינים משקה טקסי הנקרא קווה) ולבקש רשות להסתובב או לעגון בשטח הכפר.  הציף ממלמל תפילה, כולם מוחאים כף במקומות הנכונים, אם השעה ביום נכונה אז מכינים מהשורשים את המשקה הממסטל וכולם לוגמים ממנו, וגם אם לא, מעניק ראש הכפר את חסותו על המבקרים.

נשמע מסובך? וכל זה בשביל לבקר במפל מים? האמת שכל היאכטונרים קצת אובדי-עצות בהתחלה, כמה שורשי קאווה להביא? ואיך נמצא את הצ'יף? ומתי מוחאים כף? אבל הטקס הוא חלק יום יומי וטבעי מהחיים פה. וכולם מכוונים אותך בחיוך, וזה גם דרך נפלאה להכיר ולשוחח עם המקומיים.

עוד לא הספקנו ליהנות מהמפלים והילדים דוחקים בנו להזדרז ולחזור מוקדם לעיירה. מנקודת מבטם של הילדים, צאצאים גאים לעם הספר, העיירה סאבוסאבו תיזכר  לנצח בשל הספרייה העירונית. בתזמון קוסמי הגענו לפיג'י בדיוק בשבוע שבו הספרייה חוגגת בפעילויות אחרי צהריים, ושלושת המוסקטרים לא וויתרו על אף מפגש והכניסו קצת צבע (חום בהיר) לחגיגות.

מילא על היבשה, אבל המגיפה הקרטוגרפית התפשטה ממפות הכבישים למפות הניווט הימיות. אחרי הטקס עם שורשי הקאווה באמצע המאה ה-21, כבר לא היינו מופתעים שמפות הניווט שלנו מעודכנות לתקופתו של קפטן בליי. עד לא מזמן, הדרך היחידה לנווט כאן, הייתה לשים יד על רשימת נקודות-ציון שעברה מיד ליד (עם טעויות העתקה מצטברות), ולאחרונה נוספו גם תצלומי הלוויין של גוגל שמהם אפשר, ביום בלי עננים, לראות את הריפים שמתחבאים במים. לא לקחנו צ'אנסים ומצאנו גם את רשימת הנ.צ. המבוקשת וגם כיסוי מלא של תצ"אות של פיג'י.

Fawn Harbor

מסאבוסאבו התחלנו להפליג חזרה, נגד הרוח, לקצה המזרחי של ואטו-לבו, האי הצפוני. בהתחלה מצאנו מפלט במעגן מוגן (Fawn harbor)  שהכניסה אליו היא דרך מעבר שמזגזג למשך כקילומטר בתוך שונית האלמוגים. בחוף גרה חמולה נחמדה (משפחת פיקרטין). באחד הימים לקחנו טרמפ את ארנסט בן ה12 שהבריז באותו היום מבית הספר ויצא לדוג, ובתמורה הוא לקח אותנו למעיינות חמים שנחבאים במעמקי הסבך. לבסוף הגענו למפרץ ויאני (Viani), שביחד עם האי השכן תוחם את מצרי סוסומו, משכנם של שוניות קשת-צבעים (rainbow reef),  ששמם משנרקל לפניהם כאחד מאתרי הצלילה הטובים בעולם. האוקיאנוס נדחס כאן לתוך המצר ומרעיף פלנקטון מזין לאלמוגים. יש שתי דרכים לצלול ולשנרקל כאן. האחת עם מועדוני הצלילה שגוזרים קופון של מאות דולרים ליום צלילות והשנייה עם ג'ק פישר. הלכנו על ג'ק.

ג'ק הוא קשיש נחמד, נצר למשפחה אנגלית, דור שלישי בפיג'י. המודל העסקי של ג'ק פשוט: כל מה שהוא צריך, זה ארוחה טובה,  כוס בירה קרה ומישהו לפטפט אתו, ולכן בתמורה לכמה דולרים בודדים הוא מצטרף ליאכטות שעוגנות אצלו בחצר האחורית ומדריך אותם לנקודות הצלילה בריף. הרווחנו פעמיים. קודם כל הריף המדהים. זה כבר כמה חודשים (מאז האטולים בטואמוטוס) לא ראינו אלמוגים בריאים ועשיריים בדגים וצבעים כמו כאן. הרווחנו איש שיחה מעניין וצבעוני כמו הריף שבו הוא גר. והכל במבצע. רק היום.

Rainbow-Reef, Taveuni

כרגיל הזמן נוזל לנו בין האצבעות וצריך להמשיך לנוע, אז יצאנו לחצות את ים קורו (Koro Sea) בדילוגים. ים קורו הוא הים הכלוא בין האיים הגדולים של פיג'י, ובניגוד לתושבי האיים הנעימים, הוא ידוע במזגו הסורר. וכך הוא היה בדילוג הראשון, אבל בדילוג הבא למקונגי (Makongi) נתרצה ונרגע. בתחילת השנה, ציקלון עוצמתי זרע סופה והרס באיים, ובאי ראינו את עקבותיו. צמרות העצים התקרחו כולם ועצים רבים אחרים נעקרו. תחנת מחקר על החוף שעסקה בהרביית צדפות ענק נחרבה כליל.כשצללנו במפרץ הקרוב מצאנו כמה צדפות שהועפו מבריכות הרבייה אל הים.

ממקונגי כבר הפלגנו ישר לסובה, בירתה של פיג'י, אבל על סובה ובכלל על האיים המערביים כבר נספר בשנה הבאה עלינו לטובה.

עד אז חגים שמחים ושנה טובה לכולכם!

הסוד השמור ביותר בחלק הזה של העולם הוא מזג האויר. כמו כולם גם אנחנו דמיינו לעצמנו שמיים כחולים מטולאים בעננים לבנים לקישוט ורוח נעימה שמספיקה בדיוק למלא את המפרשים ולא יותר.המציאות, כרגיל, יותר סוערת. בערך אחת לשבוע יוצאת מהיבשת האוסטרלית רמה ברומטרית ומטיילת מזרחה, וברווח שבינה לבין קודמתה נוצר מעין שקע ברומטרי שמשגע את השטים. הרוח משנה את כיוונה לצפון ואז מערב, ורגע לפני שהיא חוזרת לכיוונה ה"רגיל" (דר'-מז') היא מאלתרת: גשמים, ברקים או לחלופין אף משב רוח לרפואה. השייטים בגמלוניות רוקדים לחלילה של הרוח: כשהיא מתחילה לחוג כולם תופסים מעגן מוגן, מחכים שיעבור זעם, וכשהרוח חוזרת לכיוונה יוצאים להפלגה הבאה בתקווה להספיק להטיל עוגן בחוף מבטחים לפני הסיבוב הבא. ככה, כעניין של הרגל, כשבוע לפני הפלגה התחלנו לעקוב אחרי התחזית בניסיון להסתנכרן עם הריקוד הקבוע. רק שהפעם היכן שהוא בעולם איזה פרפר נפנף יותר מדי בכנפיו, הריטואל הרגיל השתגע והמפות הסינופטיות נראו כמו קשקוש של הילד של החזאי. בסוף התייאשנו, התקנו צמצום שני במפרש ויצאנו מערבה. יומיים שטנו בין עננים שחורים וממטרים ואנחנו עברנו בין הטיפות, בלי להירטב אפילו פעם אחת, בהפלגה נעימה במיוחד.
יומיים שטנו, והגענו אחרי שלושה. טונגה, שנמצאת ממזרח לקו תאריך, החליטה להצעיד את עצמה קדימה בזמן, ואנחנו, ברגע שהנחנו רגל על המזח, קפצנו יממה שלמה קדימה. ככה, עם קצת רמאות, השמש זורחת לראשונה על טונגה. הגענו למקום שבו מתחיל הזמן.
האמת שלא התכוונו לעצור בטונגה שהרי הזמן קצר והדרך עוד רבה, אבל איך אפשר לדלג על הממלכה היחידה בחצי הדרומי, עם מלך אמיתי ונתינים חייכנים לבושים, גברים כנשים, בחצאיות וחגורים באבנטים קלועים מקש.  יש לטונגה כמה קבוצות איים ואנחנו עצרנו להציץ בצפונית שבניהן – ואוואו (Vava'u).

Vakeatu (#16)

swallow cave

אז מה יש לטונגה להציע? בתפריט ישנן את כל המנות הרגילות: איים קטנטנים , מפרצים מבודדים, חופים חוליים מקושטים בעצי קוקוס, מים בכול הגוונים, שקיעות רומנטיות, אלמוגים קצת הרוסים ולווייתנים. הכול ארוז בצורה קומפקטית בתוך שונית שעוצרת את הסוול (הגלים) ככה שאפשר לשוט בנעימים בין האיים והמפרצים בלי שהקצף של הבירה יגלוש מהכוס.
כשנוברים אחרי מנהג יחודי לטונגאים, מגיעים למשתה הטונגאי (Tongan Feast). כמעט כל אירוע, מיום הולדת ועד הלוויה (ובטח ביקור של תייר עם מצלצלין בכיסו) הוא סיבה לחגיגה מקומית, שבה חזירון בדרך כלל מוצא את עצמו נעוץ על שיפוד, להקת דגים שוחה במחבת, והבת של בעל הבית דופקת ריקוד מסורתי.
כדי שלשוננו לא תתבלבל בחייכנו במאמץ להגות את שמות המעגנים, חברת הצ'ארטר (השכרת הסירות) המקומית מספרה את כל המעגנים, יש כשלושים כאלה, וכולם שטים ממספר אחד לשני (אל תפספסו את מספר 16!). מסביב אוירת העולם הגדול (שלא להגיד כיבוש זוחל): כמעט כל המסעדות, בתי הקפה ועסקי התיירות הם בבעלות זרה, בדרך כלל של שייטים שהגיעו לכאן לרגע ולא מצאו סיבה לעזוב. את המקומיים אפשר לפגוש בשוק, מסובבים את השיפוד במשתה, או קולעות מחצלות בכפרים כמעט נטושים.
בכמה מקומות בדרך כבר פגשנו ב- "cruisers nets". מעין רשת קשר מקומית שבה כל בוקר בשעה קבועה מודיעים הודעות לכל השייטים, ממזג-אויר ועד חיפוש אחרי אנשי צוות להפלגה. אבל הרשת של וואוואו מגיעה לשיאים חדשים: כל הארכיפלג מתנהל 24 שעות ביממה בקשר כמו תחנת מוניות: מתיאום טיפול במספנה, עד קביעת תור למספרה דרך דיווח על מצב הירקות בשוק. משהו מכיר מלון זול ? (משרד התיירות הממשלתי מכיר וכן הוא גם מאזין על הרשת).
בשורה הכמעט תחתונה, הביקור בטונגה הרגיש כמו נופש של סוף הקיץ. מעין חופשת שיט בתוך השייט הגדול. הכל כאן כל כך פשוט, ברור ומסודר. ההפלגות קצרות ורגועות. הירקות בשוק טעימים (יש אבטיחים!), הנוף נהדר. אחלה עולם שלישי.

כמו שאפשר להקיש, הפוסט נולד/ מוקלד בתקופת ההמתנה לחלון מזג אוויר להפלגה הבאה. בפסקה הראשונה הרוח ילל מכל הכיוונים וברקים רקדו מסביב. עכשיו השמיים בהירים ואין אף אדווה על המים. בין לבין המחשב, ביחד עם שאר המכשירים האלקטרונים החשובים שלנו, מצא מקלט מהברקים בתוך התנור, שאמונה עתיקה של יורדי ים טוענת שהוא כלוב פארדיי מצוין.
שנת לימודים פוריה. להתראות בפיג'י!

עוד תמונות בלינק הזה.

כשעוזבים את  פולינזיה הצרפתית נתקלים בצומת: ימינה (צפון-מערב) לפיג'י דרך איי קוק הצפוניים וסמואה, או שמאלה (דרום-מערב) דרך איי קוק הדרומיים, ניוואי (Nuie ) וטונגה. שמענו שבניוואי ישנם אנשים נחמדים ולוויתנים. מי צריך יותר מזה? פנינו שמאלה.

מזג האוויר היה טוב אלינו, אז דילגנו על איי קוק והפלגנו נון-סטופ, כאלף מיילים ימיים,  לניוואי. המקומיים אוהבים לקרוא לאי שלהם ה"סלע" (The Rock), שכן כולו עשוי סלע אלמוגים. ובדמיוננו ראינו אי סלעי מתמר אל-על מתוך הים.  במציאות פגשנו אי הדומה לפנקייק ירקרק.

קו החוף של האי כולו מצוקים בלי אף מפרץ או מעגן מוגן. בצד המערבי של האי (שרוב הזמן מוגן מהרוחות) ישנו מזח קצר. כשהרוח קצת זזה, הגלים מתנפצים על המזח, והדרך היחידה ל"עגון" את הדינגי, היא להרים אותה עם מנוף חשמלי למזח עצמו. לילדים זה בילוי יותר טוב מלונה פארק.

מרימים את הדינגי על המזח alofi

המים מסביב לאי צלולים בצורה לא טבעית, (כנראה משום שאין כמעט אדמת סחף), עומק של שלושים מטר נראה כמו שניים, וכשמשנרקלים מרגישים כמו בסרט HD. יש כאן 1400 תושבים (באמת נחמדים) מתוכם שניים ישראלים. נראה לי שיש ישראלים גם על המאדים, נראה מתי נאס"א תגלה אותם. יש כאן תחנת דלק אחת, מגרש מיני-גולף אחד ואף כספומט.

הלוויתנים (humpback whales) כאן ביישנים. כבר כשהתקרבנו לאי ראינו את סילוני המים שהם מתיזים. עם קצת סבלנות, כשסורקים את המים במעגן היאכטות אפשר לראות מדי פעם (אבל מרחוק מדי) ריטואל קבוע – סילון מים אחד או שניים, קצה של סנפיר גב שמפלח את המים פעמיים ואחריהם זנב מלכותי שלפני צלילה. רק פעם אחת ראינו לוויתן קופץ מעל המים. גוף הסירה הוא כמו תיבת תהודה ובלילה ,בתוך הסירה ,אפשר לשמוע את שירת הלוויתנים (וכשמזנקים החוצה הקולות נעלמים, ממש רוחות רפאים).

לוויתן ליד אלופי

Alofi – דייגים

אבל האטרקציה העיקרית של ניוואי הם לדעתנו שבילי הים (Sea Tracks). את המצוק של קו החוף מפלחים מספר מועט של דרכי גישה לים, חלקם דרך מערות נטיפים, חלקם דרך נקיקים צרים, בחלק גרמי מדרגות ארוכים, באחרים סולמות. רוב שבילי הים מובילים לבריכות, שמתגלות רק בגאות נמוכה. שביל ים אחד מוביל לבריכה בתוך מערה,  אחר לתוך נקיק מים מתוקים. בשביל ים אחד פגשנו דייג שסיפר לנו על ההיסטוריה הבלתי כתובה של ניוואי.

הקיצר אם אתם בסביבה – שווה ביקור. אנחנו זזים לטונגה.

Talava Arches, Hikutavake

Matapa chasm, Hikutavake

Limu Pools, Hilutavake

Talava Arches, Hikutavake

כרגיל עוד תמונת בלינק הזה

מלכתחילה, עוד מלפני שיצאנו לדרך, שני אייקונים משכו אותנו כמו מגנט לאוקיאנוס השקט: הראשון הוא טהיטי והאחר בורה-בורה. לטהיטי נמשכנו בשל הסיפורים הפנטסטיים שנקשרו בו, ולבורה נמשכנו בגלל אילן ברד. רק כשכמעט הגענו גילינו ששניהם מאותה השכונה: איי הסוסייטי (Society Islands).
מאז ומתמיד כל הדרכים באוקיאנוס השקט מובילות לטהיטי ומעטים החוצים את הים ואינם עוצרים כאן. "מגלי העולם" האירופים הראשונים שהגיעו לכאן לפני 250 שנה חזרו עם סיפורים ששמים בצל את ההיפים של שנות השישים. סקס, פרחים ומיץ אננס. בילוי אקזוטי עם נערה פולינזית בעבור מסמר ברזל, עד שספינות העץ של קפטן קוק התפרקו כשרק נכנסו לנמל (ועד היום תופסים כאן במכס, מדי פעם, איזה תייר קשיש עם קופסת מסמרים במזוודה).
העיר המרכזית בטהיטי היא פאפייטה (Papeete), ממש במרכזה בנו מרינה חדשה ושם עגנו. אחרי חודשים של עיירות-ספר, כפרים זעירים ומפרצים נטושים, פאפייטה הייתה בשבילנו חגיגה. הזדמנות למלא את המזווה באוכל טוב, לחדש את המלתחה, לדפוק תספורת וסתם לבהות באנשים. רוב השייטים עוצרים רק לרגע ובורחים לאיים האחרים, אנחנו נהננו מכל רגע בעיר וגם חרשנו את שאר האי במיני-קופר העצבנית של איריס.

האמת שהסיפורים על טהיטי של פעם נשמעו גם לנו כגוזמאות עד שהתחילו חגיגות ההיווה, חודש של חגיגות שבמרכזן תחרויות שירה, ריקודים וענפי ספורט שלא תראו באולימפיאדה הקרובה. כבר ביום השני שלנו בטהיטי הלכנו לצפות בתחרות שירה וריקודים בליגה הלאומית. השירים היו צורמים ברמה בינלאומית, אבל הריקודים היו סיפור אחר. ומכיוון שהתחרות גם מצולמת ומוקרנת על מסכי ענק, אז לפי הקלוז-אפים אין ספק שבפולינזיה האיבר הנחשב ביותר הוא הישבן. ואי אפשר להתכחש, המוח היהודי אולי ממציא לנו פטנטים, אבל הישבן הפולינזי מחולל ניסים. בקטגורית הסולו, הפולינזית היפיפיה סובבה את הטוסיק יותר מהר משלב הסחיטה המהירה במכונת הכביסה שלכם. ויש גם סולו גברים שבהם מוחאים ברכיים (פותחים וסוגרים את הרגליים) כשהם כפופות. צריך לראות בשביל להבין ולנסות כדי להרגיש כמה זה קשה. חוצ'מזה כל קבוצה (היו שניים כאלה במופע שלנו) כללה עשרות רקדנים ורקדניות, שלבושים (?!) בעיקר בקש, עלים ופרחים. לפי הכרוז כל קבוצה המחיזה סיפור פולינזי מיתולוגי, אבל למי שלא מכיר את המיתולוגיה הפולינזית, המופע נראה כמו קברט למבוגרים.
בהמשך, כמעט בכל אי שעצרנו, בלי שום תכנון, יצא לנו לראות את מופעי ההיווה המקומיים עם אותם שירים צורמים וענטוז נהדר. לרציף באי וואינה (Huaine ) הגענו בדיוק בשריקת הפתיחה לטריאתלון שליחים פולינזי: שחייה, חתירה באאוטריגר קייק (מין קייק עם גלגל עזר), וריצה עם מוט עמוס פירות. ישנם גם תחרויות קילוף קוקוס, הרמת סלעים, וקליעה בכידון על אגוז קוקוס – אבל אותן פספסנו.

תחרויות היווה בוואינה

בחזרה לפאפייטה, באחד הערבים כשהילדים השתוללו כהרגלם על הרציף, פגשנו את איריס, ג'קי ויובל (בן 10), שחיים בטהיטי. יובל שמע עברית וחשב שהוא מדמיין, והשאר היסטוריה. אחרי ארוחת ערב בסירה, כבר קיבלנו את האוטו של איריס במתנה לכמה ימים, ושבוע אחר-כך איריס ויובל הצטרפו אלינו לקייטנת שייט של תשעה ימים. בשביל הילדים שלנו אין צעצוע שיכול להשתוות לילד אחר ועוד אחד נחמד שמדבר עברית. אחרי שיובל ואיריס עזבו גילינו שהסירה שלנו שקועה עוד יותר מכובד המתנות שהרעיפו עלינו . גם את תמר, שמעבירה את החיים בכיף ובטרמפים על סירות של אחרים פגשנו בטהיטי. וגם את אלי חסיד מפריז ומברוקלין, שגר על אי פרטי בבורה בורה, ובפתח הבקתה שלו על שפת המיים מוצבת דרך קבע חנוכיה (ממש אמפריה העם היהודי הזה)
בטהיטי חיים ולמוריאה ( (Moorea, האי השכן, מגיעים התיירים לבלות. אז שטנו למוריאה. הנוף בכל איי הסוסייטי מרהיב. הרים ירוקים, מוקפים בלגונה כחולה שתחומה בשונית אלמוגים בצבע טורקיז. כמעט מושלם. רק שאין כאן כמעט אלמוגים חיים ודגי שונית. מועדוני הצלילה, שצריכים אטרקציה ללקוחות, מאכילים את הדגים הגדולים. ובאמת לשחות עם טריגונים וכרישים במים בעומק מטר זאת חוויה יוצאת מהכלל. בניגוד לנוף המרגיע, כולם כאן מתרוצצים מסביב חדורי אדרנלין על סירות מהירות, אופנועי ים וטרקטורונים. אנחנו (שאלרגים לאדרנלין) שוטטנו בלב האי שחלקים גדולים ממנו הם שדות אננס.

בין טהיטי ומוריאה לשאר איי הסוסייטי מפריד לילה שלם של הפלגה שלאחריו דילגנו בין שאר האיים בלי לפספס כמעט אף אחד. בראייטאה ביקרנו במקדש ( (mar'eהכי חשוב בפולינזיה, בטהה (Tahaa) צללנו ב"גן האלמוגים", מעין נהר בין שני איים שנשמרו בו אלמוגים חיים ולהקות דגים צבעוניות. לכל אחד מהאיים קסם משלו אבל מכולם אהבנו את וואינה שהשייט בלגונה שלו הרגיש כמו שיט תעלות בסקוטלנד, והמעגן שבקצהו (Avea Bay), שתחום בין חוף לבן אין סופי והשונית הרדודה מהצד השני, היה מקסים.

את בורה-בורה שמרנו לסוף. על האי למדתי מבחור ושמו ברד, שבשרות מילואים אחד הקריב את קרקפתו לביטחון המדינה. בימים שאחרי הפציעה (כשהגולגולת של ברד עוד נראתה כמו זו של פרנקנשטיין) בזמן שקשקשנו על החיים והעולם הגדול, הוא שלף: "ועל בורה בורה שמעת? זה האי היפה ביותר בעולם. לשם אני רוצה להגיע." אני זוכר שהתמונות באינטרנט של פעם היו בעיניי חלומיות אבל להגיע לאוקיאנוס השקט היה אז חלום מופרך עוד יותר.

כבר מטאהה אפשר לראות את קו הרקיע המשונן שהפך לסמל המסחרי של בורה-בורה. אבל רק כשמגיעים מבינים למה האי הפך ליעד נכסף למאיון העליון. שייט בלגונה מסביב הוא כמו טיול בתוך קלידוסקופ ענקי עם אינסוף גוונים. אלא שכולם רוצים להגיע למקום "הכי הכי", וכל חוף הוא פרטי עם מלון יוקרתי ובונגלוס על המים, שזה אחלה אם אתה בירח דבש, אבל קצת פחות אם אתה נווד על סירת מפרש. בסוף מצאנו מפלט בפינה הכי נידחת של האי, בתוך כפולת אמצע של הנשיונל גאוגרפיק.
אולי בעיניים אובייקטיביות פאפייטה של טהיטי היא עיר נמל רגילה ובורה-בורה הוא עוד אי בשרשרת איים יפה. אבל למזלנו אנחנו לא אובייקטיבים ובמשקפיים הוורודים שלנו טהיטי אקזוטית וקורצת ובורה הוא הכי יפה בעולם.

Bora SE Anchorage

עוד תמונות בלינק הזה.

בלי שהרגשנו, סגרנו שנה ועוד לא הספקנו כלום.
מכיוון ששפכנו כבר מספיק מילים על השנה החולפת, ולמרות תלונות פה ושם גם תמונות לא חסר. אז פתחנו את ספר הסירה שלנו (log book) , ושלפנו, כמה פיוטי, כמה נתונים לחים מרסס מי ים. הנה השנה שלנו במספרים:
ביקרנו בכ 19 חבלי ארץ: הים היוני שביוון, סיציליה והאיים האיולים, סרדיניה, קורסיקה, האיים הבלארים, גיברלטר, האיים הקנריים, מרטיניק, דומיניקה, סנט -לושיה, סנט-וינסנט והגרנדינים, גרנדה, בונאייר, ארובה, איי סאן-בלאס, תעלת פנמה, גלפגוס, איי מרקיז והטואמוטוס. צלחנו את הים התיכון, האוקינוס האטלנטי, הים הקריבי וחציו של האוקינוס השקט.
חצינו כ 11,000 מיילים ימיים (כ 20,000 קילומטר), המתפרשים על 167 קוי אורך, שהם כמעט חצי גלובוס. פעם אחת חצינו את גריניץ, בפעם אחרת את קו המשווה.
רוב הזמן (80%) ישנו בלילות בשלווה במיטתנו  ורק ב 20% מהלילות הפלגנו(חודשיים וחצי…), הרוב בשתי חציות-אוקינוס ארוכות. מתוך הימים שבהם לא הפלגנו בלילות (תשעה וחצי חודשים) – בחלק מהזמן שטנו ביום ועגנו בלילה (ארבעה חודשים), ובשאר הזמן פשוט הסתלבטנו בלי להפליג בכלל. בשביל הפרופורציה, בקרב הקרוזרים המשייטים בעולם, חמישה וחצי חודשים בשנה בלי תזוזה נחשב מהירות על קולית והרוב לוקחים את הזמן וזזים הרבה יותר לאט. כשלא הפלגנו, בדרך כלל הטלנו עוגן באיזה מפרץ (61%), או התחברנו במפרץ לעוגן קבוע  (mooring), אבל גם התפנקנו מדי פעם בעגינה במרינה מסודרת (27%).

תדלקנו כ 1150 ליטר סולר כשרוב הדלק (750 ליטר) נשפך בים תיכון, ששם כמו שאתם יודעים הרוח עושה לך דווקא ונושבת לך על האף בכוונה. ככה שבעצם את רוב העולם (מהקנריים לפולינזיה) חצינו עם 400 ליטר שזה כ 36 ק"מ לליטר. שימו מפרש במכונית שלכם.

את כל המקומות אהבנו, אבל במיוחד את הים היוני הרגוע המשובץ בכפרי דייגים, את צפון סרדיניה עם המפרצים והאיים הפראיים, את מפרץ גרסיוזה המדברי באיים הקנריים, את הגרנדיניים שבקריביים ואת איי סאן בלאס. לילדים יש רשימה קצת שונה ובה מככבים המקומות שבהם ביקרו אותנו אורחים, ואורחים כן ירבו, לא חסרו. בעשרה ביקורים המצטברים לכחודשיים וחצי נהנו לארח משפחה וחברים טובים, מגיל שנה ועד שבעים. (אבל נראה שהתרחקנו קצת יותר מדי ורשימת המבקרים הצפויה כמעט ריקה עכשיו…)

אפרופו מספרים וסיכומים, כמה שאלו אותנו בנימוס, כמה עולה התענוג (שזה בעברית צחה מיתרגם ל "מאיפה קיבינימט יש לכם כסף לטיול כזה"), אז בחודש הבא נסכם סיכומים ונפלח פילוחים ונעלה גם את פנקס ההוצאות שלנו לאוויר העולם.

ובאשר לשנה הבאה עלינו לטובה, היא תהיה כנראה פחות עמוסה, על חלקה (בין נובמבר למאי) מתקדרים ענני סערות טרופיות ,כך שנאלץ לעצור בחוף מבטחים מחוץ לחגורת הציקלונים (באוסטרליה או ניו זילנד) אבל עד אז מפרידים ביננו ליבשת הדרומית ארבעה חודשים, אלפי מיילים ימיים והמון מקומות חדשים.

תהנו מהחופש הגדול שלכם!
שוטי – טהיטי

קצת "לפני ואחרי":

האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסייטי תחנתנו הבאה. לבסוף, בערוב הימים, גרעין האי מתבלה, מתפורר ונעלם כולו ונשארת רק שונית המחסום שמגדרת עכשיו אגם מים ללא אי. אלו הם איי האלמוגים או האטולים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. כך על כל פנים מספרים הספרים שקראנו, ויש שחושבים שהכל בכלל נוצר בדרך אחרת.

אם תסתכל על תצלום אוויר של המקום בו אנחנו נמצאים, איי הטואמוטוס (Tuamotus), יתגלה לעינך מחזה מתעתע. באמצע האוקיאנוס שתולים שרשראות של אגמי מים כמו צמיד פנינים או קעקוע מסתורי. ולמרות שנראה שיבשה מקיפה את האגם, חלק גדול מהקונטור הוא שונית השקועה מתחת לפני הים ורק שברי איים (הנקראים מוטו), שגובהם כגובה דקל ששורשיו בתוך הים, מציצים מדי פעם. לרוב האגמים האלו, שגודלם משתנה וחלקם נמתחים על עשרות קילומטרים, יש מעבר אחד או שניים (pass) שדרכם מתחבר האגם לים וגאות ושפל שולטים בהם חליפות. על אטול כזה בטואמוטוס סיימה הקון טיקי את מסעה הפנטסטי, על אחר פוצצו הצרפתים פצצות גרעיניות.

אטול מגובה פני היים

בעבר הוציאו תושבי האיים את לחמם מהאדמה ביצוא קופרה (copra), בשר קוקוס מיובש לתעשיית התמרוקים, ואחר כך פנו אל הים וחלקם התעשרו מ"הזהב השחור" גידולי פנינים שחורות מתורבתות שהמינרלים בלגונות עושות להן טוב.  (עד שמרוב חמדנות הציפו את השוק בפנינים ומחירן ירד פלאים).  ועכשיו חלק מהאטולים מתפרנסים מתיירות, כי אין כמו חופשה רומנטית לחוף לגונה טרופית באוקיאנוס השקט. ככה לפחות מספרים העלונים שקראנו, ויש שחושבים שזה עוד חור נידח.

את איי המרקיזה עזבנו עם עקצוץ קל בעורף , עקצוץ שנולד משתי סיבות: האחת טמונה בשם שנתנו הספנים לקבוצת האיים הזאת "הארכיפלג המסוכן", והשנייה קשורה למזג האויר. באשר לראשונה, עד לא מזמן כשיורדי הים היו גברים עם זקן, מקטרת וקעקוע שמצאו את דרכם בכוכבים,  לא היה כל כך פשוט למצוא את דרכך בסבך הלגונות והשוניות. וגם כיום כשחנונים כמונו מוצאים דרכם בלוויני הניווט, רבים סיפורי האימה על המעברים הצרים לתוך הלגונה, שגם אם מיקומם ידוע, זרמי הגאות שבהם חזקים ויכולים לגעוש מאוד.  ובאשר למזג האויר: הווטרנים בשייטי הפסיפי, הזהירו אותנו ממזג אויר לא טרופי בעליל שמתגלה לאחר איי מרקיז. אפיקים ברומטרים (Through) שצועדים בסך ממערב למזרח ומתנהגים כמו חזיתות ים תיכוניות, משנים את כיווני הרוח סביב השעון ומביאים איתם רוחות עזות וגשם. וגם אזור ההתכנסות הדרום פסיפי (SPCZ)  אחיו הקטן והתזזיתי של איזור ההתכנסות הטרופי שמתאפיין בחוסר יציבות רוחני. תחילתו של ה SPCZ בצפון אוסטרליה וסופו בטואמוטוס, והוא נודד בחוסר מנוחה צפונה ודרומה בתדירות יומית, ואוהב סירתו ירחק. בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה עד לפקרבה (FakaRava) שבטואמוטוס ארבעה ימים, ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, איזור התכנסות, או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת, שהרוחות נושבות בו בארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, קצוותם העליונים שקופים כזכוכית טורקיז, וכול גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק רק קצת רטובים.

בסופו של דבר ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפאקאראבה  יושב כפר קווי שמרגיש כמו קיבוץ. מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ 500 מטר ומחלון אחד של הבית רואים את האוקיאנוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע.  אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש בפס המחבר את הים לאגם ומכול העולם מגיעים לכאן צוללנים. בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה.

נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק 30 מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש בכול עוצמתו (10 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש  ולהרעיש  וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.

מפאקראבה הפלגנו לטאו (TOAU), אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכול בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ  בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש.

אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה (Rangiora). זה אטול ענק (השני בגודלו בעולם), ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי, והמעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם כמה כרישים (black tip) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק טבעי מהנוף.

חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.

עוד תמונות בלינק הזה.

סרטון מהצלילה כאן

אין מה להגיד. שיחקו אותה הצרפתים. בכל פינת חמד בעולם סידרו לעצמם סניף מקומי עם המרסלייז והבולונז'רי. בקריביים השתלטו (בצורה נאורה כמובן)  על חצי תריסר איים וכאן רבע אוקיאנוס שלהם. פולינזיה רבתי היא השכונה המרכזית באוקיאנוס השקט (המשולש בין הוואי, אי פסחא וניו זילנד) והרובע הצרפתי מורכב מאיי מרקיז( (בעצם הם על שם איזה מרקיזה פרואנית), הטואמוטוס ואיי הסוסייטי (טהיטי רבתי). אז כשהיבשה הציצה בקו האופק הזלפנו קצת בושם על הבגדים והנפנו את דגל צרפת על התורן.
הספציאליטה של איי המרקיזה הם הנופים הדרמטיים, ופטו-היווה (Fatu Hiva) נחשב למרהיב מכולם.  אז למרות שהאי איננו נקודת כניסה רשמית (port of entry) כמעט כל הקרוזרים (במיוחד הצרפתים וגם אנחנו) מצפצפים על החוק ועוצרים כאן. ובאמת בעיניים אובייקטיביות של מי שלא ראה יבשה שלושה שבועות, המפרץ עוצר נשימה: עמק צר מוקף צוקים תלולים, עמודי סלע פאליים בפתחו ובקצהו חוף עם כפר קטנטן ומגרש כדורגל.

את יום ההגעה הראשון בילינו כמובן במים, ורק למחרת גייסנו אומץ לרדת ליבשה כשבליבנו תקווה כפולה: למצוא ירקות טריים ואינטרנט מלבלב. אינטרנט מצאנו בצ'יק. כשביקשנו לקנות כמה אשכוליות ובננות (זה מה יש, תשכחו מירקות), המחיר הנקוב היה זוג נעליים, או כמה חבילות סיגריות. חזרנו למחשב, לכרוב ולבצל שלנו בסירה. תכננו להישאר רק יום יומיים ולאחריהם להמשיך לאי המרכזי, אבל לא מצאנו סיבה למהר. טיילנו למפל מים נחמד במעבי האי וליקטנו אגוזי קוקוס ולימונים. כשכבר אזרנו כוח להמשיך, גילנו שלמחרת מגיעה ספינת האספקה לאי. הספינה (ארנואי שמה) חצייה ספינת משא וחצייה אניית נוסעים מגיעה לאי כל שלושה שבועות, וכל ביקור שלה הוא חגיגה. ובאמת ביום ההגעה המפרץ לבש חג ונשות הכפר ענדו זרים לראשיהן ולמותניהן. על הרציף נערמו חבילות ושקים, וברקע להקת נגנים מקומית שרה לעצמה. הארנואי, שמפאת גודלה לא נכנסה למפרץ, פרקה סירות משא ונוסעים קטנות והחלה שופכת את מטענה לאי (מטען שהיה מורכב בעיקר מבקבוקי קוקה קולה ותיירים קשישים). אנחנו הקרוזרים (היאכטונרים), לא נחשבים בכפר תיירים, ולכבוד התיירים האמיתיים ארגנו בבית הספר מופע ריקודים עם כיבוד, ואנחנו ועוד שתי משפחות צרפתיות תפסנו מקומות בשורה האחרונה.

Tahuata

כשאפילו הכרוב נגמר, יצאנו לדרך לעיר הגדולה, אבל בדרך לא התאפקנו ועצרנו באי  Thuata במפרץ ששמו שוחה לפניו. כיאה למעמדו, המפרץ היה צפוף כמו מעגן יווני בשיא הקיץ (כשאת רוב הסירות אנחנו כבר מכירים. ממש שכונה צפה), אבל כמובטח שחינו עם מנטות ענקיות, ואחר כך קרטענו (אנחנו עדיין עם מנוע יחיד) להיווה הואה (Hiva Oa) והטלנו עוגן במפרץ ליד סירה שמניפה את הדגל הכחול לבן (מריו, מיכאל, זוהר ודוב, שסיימו בדיוק את החצייה שלהם מפנמה באותו יום). עכשיו יש כמה פולינזים שבטוחים שישראל היא מעצמת שייט עולה.
היווה הואה הפילה בקסמה המסתורי את הצייר פול גוגיין ואת השאנסיונר גא'ק ברל שעברו לכאן בערוב חייהם, וגם אותנו לכדה ברשתה בזכות טנדר הירקות הטריים, שחנה ליד הדואר. ככה קבענו שיא אישי חדש של שלושים ושתיים יום בין חנות ירקות אחת לשנייה. לפני שהגענו לא ידענו למה לצפות מבחינת מילוי המזווה, אבל הסינים הגיעו לכאן לפנינו ובאיים הגדולים יש סופרמרקטים ושווקי ירקות עם כל מה שרוצים. המחירים קצת יותר יקרים מרמי לוי, אבל לא בהרבה. רק הבגטים מסובסדים על ידי הממשלה ולפי הכרסים המרקיזיאנים, זהו סבסוד פופולרי מאוד.

אחרי שגם תיקנו סוף סוף את המנוע (הזמנו משאבה חדשה מטהיטי) שכרנו טנדר ויצאנו לשוטט באי. בכביש עקלתון צר שכולו סרפנטינות ורובו כבוש עפר, טיפסנו מאות מטרים ללב ההרים הירוקים וירדנו בצד שני דרך מפרצים ציוריים, למקדש פולינזי (ma're)  שבו צלמיות אבן מסתוריות  (tiki) אפופות מסורות עתיקות מהימים הטובים שלפני הגעת המסיונרים. (טיולי היבשה האלה ברכב הם החלק הכי מסוכן בטיול שלנו).

Tikis in Lipona – Hiva Oa

הציניקנים אומרים בצדק, ששייט (קרוזינג) הוא בסך הכל "תיקון היאכטה במקומות אקזוטיים", ושלושת השבועות במרקיז היו אקזוטיים ועמוסים בתיקוני תקלות וטיפולי טיפולים כיאה לסירה שנתנה עבודה. הנה רשימה חלקית: תיקון מד רוח (שבר בחיבור ראש תורן), החלפת משאבת מי ים, סתימת אבנית בצינור הניקוז באסלה, טיפול וינצ'ים, ניקוי התחתית של הסירה, תיקון חיבורי המפרש לתורן (אחד נתלש ממקומו), מקלחת לדרור.

לנוקוהיבה (Nuku-Hiva)הגענו באיחור קל של מאה וחצי. ציידות לוויתנים ופריגטות מלחמה נהגו לעצור במפרץ המוגן והיפה שפתחו בתחילה צר ואח"כ מתרחב ומתעגל לפרסה, וצוקים ירוקי עד מקיפים אותו סביב כמו באמפיתאטרון ענקי. אותם נוסעים סיפרו סיפורים דמיוניים על ממלכות זעירות, פראים מקועקעים ונימפות ים שאמנם לא הכירו את חווה אבל את מלבושה כן (אם כי עלה התאנה הוחלף בבד עשוי סיבי עץ הנקרא טאפא  ובשרשת פרחים טרופיים). היום נותרו הנופים הקסומים, אך הפראים התבייתו (אבל על הקעקועים לא וויתרו) ובתולות הים הפכו חסודות.

באחד הימים עצרנו במפרץ שכן ששכנה בו ממלכה של אוכלי אדם חמודים, עמק שופע בפירות טרופים, קרמבולות ופומלות, בננות ולימונים, עצי קוקוס ופרי עץ הלחם המוזר. בין עצי הפרי לשרכים עדיין קבורים שרידי מזבחות, פטרוגליפים ואלילי אבן. על העמק סוגרים קירות של מאות מטרים ובקצהו נופל אחד המפלים הגבוהים בעולם. בחזרה מהביקור במפל עצרנו לסעוד אצל זוג פולינזי צעיר שגר בעמק, מעבד את עצי הפרי ומבשל לעוברי אורח כמונו ארוחות מסורתיות (ומדי פעם מבשל עוברי אורח כמונו כארוחות מסורתיות).

קל לשכוח את מניין הימים ולשקוע בפינוקים שמציעה המרקיזה, אבל עוד חודש מגיע לשיאו פסטיבל ההיווה בטהיטי, וביננו לשם שוכנת קבוצת איים יוצאת דופן במיוחד שאנחנו לא רוצים לפספס. אז זה הזמן לפתוח את שק המפרש ולנדוד שוב.

עוד תמונות יש בלינק הזה.

(וגם הצלחנו סוף סוף בעזרת משרד התקשורת הצרפתי לעלות את התמונות מהגלפגוס ומהחצייה)